תביעת המערערת לדמי פגיעה בגין ימי אי כושר נוספים המסגרת העובדתית ביום 24.10.01 ארעה למערערת תאונה בדרך לעבודה. המשיב (להלן - המוסד) הכיר בתאונה כארוע של תאונה בעבודה, וכן הכיר בתקופת אי הכושר שמיום 25.10.01 ועד ליום 4.11.01 - ימי אי כושר שניתנו בגין חבלה בברכיים ובקרסול שמאל. תביעת המערערת לדמי פגיעה עבור תקופת אי כושר נוספת מיום 26.12.01 ועד ליום 28.2.02 שנקבעו בגין כאבי גב (להלן - התקופה הנוספת) נדחתה על ידי המוסד, ומכאן התביעה שהוגשה לבית הדין (בל 2336/04). ד"ר ברוסקין מונה כיועץ רפואי לבית הדין לבחינת הקשר הסיבתי שבין תעודות אי הכושר עבור התקופה הנוספת לבין התאונה. לאחר שהתקבלה חוות דעתו של ד"ר ברוסקין ובהסתמך עליה ניתן פסק דין הדוחה את התביעה בהעדר קשר סיבתי כאמור (להלן - פסק הדין הראשון). על פסק הדין הראשון הוגש ערעור (עב"ל 142/07). במסגרת הדיון בערעור הוברר כי הצדדים חלוקים לגבי מועד הביקור של המערערת אצל ד"ר לוצטי וכי - שלא כמצויין על ידי ד"ר ברוסקין, קיים בחומר הרפואי מסמך המתייחס לשבר בעצם הזנב (סקרום). לפיכך, הסכימו הצדדים להחזיר את ענינה של המערערת לבית הדין האזורי לצורך השלמת התשתית העובדתית ולמינוי מומחה רפואי אחר. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין (יום 25.5.09) (להלן - פסק הדין בערעור). התיק הוחזר לבית הדין האזורי (שם קיבל מספר אחר). לאחר השלמת הראיות קבע בית הדין את העובדות להלן: "א. התובעת ילידת 1940 עבדה בתקופה הרלוונטית לתביעה כמפקחת בתחום בניה ואדריכלות חינוך טכנולוגי במשרד החינוך. ב. ביום 24/10/01, התובעת יצאה ממונית בדרכה לעבודה, הלכה מטרים ספורים, נתקלה במדרכה מעדה ונפלה. ג. התובעת עבדה כשעתיים אולם עם התגברות הכאבים והנפיחות ברגל שמאל הוסעה לביתה. התובעת הזמינה ביקור רופא לביתה והלה הפנה אותה לחדר מיון בבית החולים בנהריה. ד. בגליון חדר המיון מיום 24/10/01, נרשם כי התובעת סובלת מכאבים בברכיים ובקרסול שמאל, לא צויין כי התובעת מתלוננת על כאבים בגב. בטופס 250 מיום 5/11/01 אישר המעביד כי התובעת נפגעה ברגל ובגוף בצד שמאל. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 5/11/01, לא צוויינה חבלה בגב. בתביעתה לנתבע מיום 6/11/01 ציינה התובעת בטופס התביעה כי היא סובלת מכאבים בכל פלג גופה השמאלי, לרבות גב תחתון וכתף. ה. ביום 29/10/01, פנתה התובעת לרופא אורטופד בקופ"ח, ד"ר נקים, אשר הפנה אותה לטיפול פיזיותרפי בשל נפילה על הברכיים ולצורך שיקום עמוד שידרה מותני. ו. התובעת מסרה בהודעתה לחוקר כי נעדרה מעבודתה 12 ימים וחזרה לעבוד אך המשיכה לסבול מכאבים חזקים בגבה. התובעת פנתה בחודש דצמבר 2001 לד"ר נקים והתלוננה על כאבי גב. התובעת נשלחה לצילום יתכן ואובחן בו שבר ליד עצם הזנב. ז. התובעת קיבלה תעודות אי כושר נוספות מיום 6/12/01-28/2/02. ח. הנתבע הכיר באירוע מיום 24/10/01 כתאונת עבודה ואף הכיר בתקופת אי הכושר שניתנה לתובעת בגין כאבים בברכיים ובקרסול שמאל מיום 25/01/01-4/11/01. הנתבע לא הכיר בכאבי הגב של התובעת כקשורים לתאונה ודחה את התעודות הרפואיות שהגישה מיום 26/12/01 ואילך. ט. בתיקה הרפואי של התובעת רישומים על כאבי גב טרם התאונה. י. על אף הרישום בתיק הרפואי, התובעת לא ביקרה אצל ד"ר לוצטי או אצל ד"ר נאקים ביום 24.10.01 בבוקר, ותאריך הביקור מוטעה." חוות הדעת של המומחה ד"ר אנג'ל מונה כמומחה רפואי אחר (להלן - המומחה). ביום 26.12.10 ניתנה חוות דעתו של המומחה. עיקרי הדברים הם כך: א. סמוך לאחר התאונה לא בוצעו למערערת בדיקות גב ולא אובחנה מחלה בגב. ב. מחלת הגב העיקרית הינה ספונדילוליסטזיס עם שינויים ניווניים קשים בגובה L4-5, בגובה זה נמצאה גם הצרות תעלת השדרה. מחלה זו, שקדמה לתאונה, אחראית למרבית תלונות המערערת. ג. לאחר עיון בחומר הרפואי ובבדיקת ה- CT "סביר יותר כי לא היה שבר בסקרום". המומחה מדגיש כי "קורה שחבלה אחת 'ממסכת' על חבלה קטנה יותר, אבל לא זה היה המצב כאן. שבר טרי בסקרום, לו קרה, היה הופך להיות מרכז התלונות והבדיקות. החבלות בברכיים ובקרסול לא היו כאלה שימסכו על שבר בסקרום". ד. במרץ 1995 עברה המערערת תאונת דרכים ובעקבותיה סבלה מכאבי גב תחתון. כבר אז נמצאו שינוים ניווניים כאמור וכן בלטי דיסק בגבהים L3-4 ו- L5S1. ה. ברישומים הרפואיים שמיד לאחר התאונה אין התייחסות לתלונות על כאבים בגב, למעט בהפניה מיום 29.10.01 שם נרשם "שיקום ע"ש מותני". לדעת המומחה, "הרישומים בהחלט לא מתאימים למצב של שבר טרי בסקרום". המומחה מציין כי ביום 11.11.01 עברה המערערת בדיקה במעבדת שינה ושם לא נרשמה תלונה על בעיה בגב. לדעת המומחה "שבר טרי יחסית בסקרום לא היה מאפשר שינה רגילה והיה צפוי שתהיה התייחסות אליו ואולי אף דחיית הבדיקה בגללו". ו. מנגנון הנפילה אינו מנגנון שגורם בדרך כלל שבר בסקרום. ז. לסיכום קובע המומחה כי "תקופת אי הכושר שמתחילה בתאריך 26.12.01 אינה קשורה להערכתי לאירוע אלא למחלת הגב שכאמור קדמה לאירוע. אוסיף שגם אם היה שבר טרי בסקרום הוא היה כואב בעיקר בשבועות מיד בסמוך לאירוע. לא סבירה תקופת אי כושר שמתחילה יותר מחודשיים מהאירוע כשגם לפי רישום הרופא שחשב שיש שבר, הוא כבר היה מחובר". בהמשך הועברו למומחה שאלות הבהרה עליהן השיב ביום 29.3.11. בעיקרו של דבר המומחה חזר על חוות דעתו. פסק הדין של בית הדין האזורי בית הדין האזורי דחה את הטענה לפיה קביעת המומחה כי יותר סביר שלא היה למערערת שבר בסקרום מנוגדת לפסק הדין בערעור. בית הדין האזורי קבע כי מדובר בקביעה רפואית נוכח הרישומים השונים בענין זה. המומחה הסביר עמדתו ואין עילה שלא לקבלה. הבקשה למינוי מומחה נוסף נדחתה עוד בהחלטה מיום 23.3.11, ובית הדין לא מצא להוסיף על האמור שם ולפיו אין בכך שרופא אחר סבור שיש שבר בסקרום כדי להצדיק מינוי מומחה נוסף. לבסוף קבע בית הדין כי לא מצא טעם שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין אי הכושר בתקופה הנוספת. לאור כל אלה מצא בית הדין לנכון לדחות את התביעה. הטענות בערעור במסגרת דיון קדם הערעור מיום 8.5.13 טענה המערערת כי, ביני לביני, הכיר פקיד התביעות בפגיעה בגבה במסגרת התאונה (מכתב המוסד מיום 5.6.12). לאחר בירור שנערך הודיע ב"כ המוסד כי המכתב האמור הוצא בטעות וכי יצא מכתב מתקן. נוכח ההודעה האמור ובהעדר הסכמה נקבע הערעור לשמיעה בדרך של סיכומים בכתב על יסוד תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. במסגרת הערעור תוקפת המערערת את קביעת בית הדין לפיה יש לקבל את עמדת המומחה בכל הנוגע לשבר בסקרום. לטענתה, לאור מסמכים רפואיים כן היה שבר בסקרום. לענין זה מפנה המערערת לרישומים הבאים: פרופ' סודרי, מומחה לכירורגיה אורטופדית, מיום 6.1.02 ולפיו ניתן לראות בצילום שבר בסקרום; הכירופרקט דייויד בן קיקי מיום 27.6.02; האורתופד ד"ר נקים. לחלופין טוענת המערערת כי היה על בית הדין למנות רדיולוג לצורך פענוח צילום ה- CT, זאת משאפשר שחלוף הזמן גרם לפגיעה ביכולת של המומחה לפענח את הצילום. לבסוף נטען כי המומחה שגה באיבחון של מחלת המערערת בגבה קודם לתאונה. לטענתה, אז אובחן אצלה ליסטיזיס ניווני (MRI מיום 19.2.95), שהוא שונה מהספונדילוליסטיס שאובחן במערערת לאחר התאונה. לאור אלה מבקשת המערערת להכיר בקשר הסיבתי שבין התאונה לבין אי הכושר בתקופה הנוספת, ולחלופין למנות מומחה נוסף או אחר. המוסד סבור כי דין הערעור להדחות וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו. יחד עם זאת ונוכח המחלוקת האם הצילום מתעד שבר בסקרום אם לאו, מסכים המוסד, לשיטתו לפנים משורת הדין, למינוי רדיולוג לצורך פענוח הצילום. מעבר לאמור טוען המוסד כי הלכה למעשה מעלה המערערת טענות רפואיות ובכל הנוגע לאלה אין מקום שלא לקבל את את עמדת המומחה מטעם בית הדין. לטענת המוסד, לעומת חוות דעתו של המומחה שהיא מנומקת, אין במסמכים אליהם הפנתה המערערת הנמקה, מה גם שלא ברור אם עמד לפני רופאים אלה כלל החומר הרפואי שעמד נגד עיני המומחה. לבסוף מציין המוסד שגם רופאים אחרים לא אבחנו בצילום האמור שבר בסקרום. באשר לטענה אודות שוני במחלת המערערת, השיב המוסד כי מדובר בטענה שאינה מגובה במסמכים ואשר הועלתה לראשונה בהודעת הערעור. לכל היותר, כך נטען - יש מקום להעביר למומחה שאלת הבהרה בענין זה, ואין בכך כדי להצדיק מינוי מומחה נוסף ודאי - שלא מומחה אחר. הכרעה לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, וזאת כמפורט להלן: א. כמוסכם על ידי המוסד, ענינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רדיולוג שיבחן האם ניתן ללמוד מהצילום מיום 6.1.02 כי קיים שבר בסקרום. לאחר קבלת חוות הדעת של הרדיולוג ובכפוף לאמור בה, ישקול בית הדין את הצורך בהעברתה למומחה - ד"ר אנג'ל, על מנת לבחון האם יש באמור בתשובת הרדיולוג כדי לשנות ממסקנותיו. ב. תועבר למומחה - ד"ר אנג'ל, שאלת הבהרה הנוגעת לטענת המערערת לפיה המחלה שאובחנה בגבה בצילום מיום 19.2.95 שונה ממחלת הספונדילוליסטיס שאובחנה בגבה לאחר התאונה. ואם נכון הדבר, האם יש בכך כדי לשנות מחוות דעתו. שאלת ההבהרה כאמור תועבר לאחר שתתקבל חוות דעת הרדיולוג כאמור. להלן טעמינו בתמצית: א. תחילה יאמר כי לפני בית הדין לא מונחת תשתית מספקת על מנת לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין תקופת אי הכושר הנוספת. מכאן, שאף אם היו מתקבלות טענות המערערת בנוגע לחוות דעתו של המומחה, לא היה בכך כדי להוביל לקבלת תביעתה. ב. בערעורה, מעלה המערערת טענות שברפואה, אשר דרך המלך היא לבוחנן מול המומחה של בית הדין. שכן, בית הדין אינו בעל ידע ברפואה והדרך לבחון טענות כאלה היא באמצעות הוכחתן על ידי מומחה מטעם הטוען או על ידי הזקקות למומחה מטעם בית הדין. ג. באשר לחוות דעתו של ד"ר אנג'ל - על פי ההלכה הפסוקה יש לייחס לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין משקל מיוחד, וככלל יאמץ בית הדין את קביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית שלא לעשות כן. במקרה זה, לא מצאנו כי בחוות דעתו של המומחה נפל פגם שיש בו כדי להצדיק את דחיית האמור בחוות דעתו. העובדה כי מומחים מסויימים קבעו כי יש שבר בסקרום, אין בה כדי להצדיק את טענת המערערת כנגד חוות דעתו. שכן מומחים אחרים קבעו אחרת. יתרה מזאת, חוות דעתו של המומחה נומקה לא רק בהתחשב בפענוח הצילום אלא גם בנימוקים נסיבתיים נוספים. טענות המערערת בנוגע להשפעת הזמן על פענוח הצילום, יכלו להתברר בדרך של שאלת הבהרה למומחה. כך או כך, בשים לב להסכמת המוסד, ימונה מומחה רדיולוג אשר יחווה דעתו בשאלת הפענוח של הצילום. ד. ככל שמתעוררת שאלה בנוגע לאבחנה של המחלה בגבה של המערערת לפי הצילום מיום 19.2.95, הרי שדרך המלך היא העברת שאלת הבהרה למומחה בנוגע לאותה שאלה שהתעוררה. משענינה של המערערת מוחזר לבית הדין האזורי, לא ראינו מניעה מלהתיר, אפילו כעת, את העברתה של שאלת ההבהרה בענין זה. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 12 לעיל. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. אי כושר עבודהדמי פגיעה