בקשה לתוספת סככת חניה, ומשטח חניה מאושר, ותוספת משטח חניה בחזית הצפונית, כולל שער לחניה ושינויים בשער כניסה צפוני. הועדה המקומית החליטה לאשר הבקשה לקירוי משטח החניה בלבד, אולם לא אישרה תוספת משטח חניה ושער לרכב מהחזית הצפונית מהנימוק שהתוספת המבוקשת גובלת עם חניה ציבורית מאושרת בתכנית הר / 485/27 ( תכנית "27"), אשר לא מאפשרת גישה עם רכב למגרש הנ"ל מצידו הצפוני. תמצית טענות העוררים: החניה הקיימת במגרש אינה אפקטיבית לשתי מכוניות. רוחב המשבצת "הכפולה" עומד על 5.5 מ' ובהתחשב בתנאי "הדרך" המובילה אליה שהינה סימטה ברוחב 4 מ' בלבד אשר אינה מהווה דרך סטטוטורית לא ניתן לעשות בה שימוש לחניה כפולה. בהיבט זה מפרטים העוררים כי מקום חניה לרכב פרטי אחד יהיה לא פחות מ - 2.8 מ' ורוחב משבצת החניה הינו 5.5 מ' בלבד. העוררים מדגישים כי מדובר בחובה להתקין שתי חניות למגרש, על פי התכנית החלה במקרקעין היא תכנית הר / 1002. העוררים טוענים כי יש לאפשר גישה למגרש מצפון, שכן תכנית הר / 485 / 27 קובעת דרך סטוטורית הגובלת בחלקו הצפוני של המגרש, הגובלת בחלק הדרומי שלה במגרשי העוררים, ואמורה להוות גישה גם במגרשיהם. תכנית הפיתוח של תכנית 27 אינה מסמך סטטוטורי, אינה כלולה במסמכיה, ולפיכך סטיית הבקשה מאותה תכנית פיתוח מצויה בשיקול דעת הועדה המקומית. מעבר לכך אין באותה תכנית כדי למנוע כניסה למגרש מצפון, שכן היא קובעת כי יעשה מאמץ לשמור את שורות העצים הקיימות בדרום ומערב התכנית, ושורות העצים ישולבו במפרצי החניה, ועל פי הפיתוח המתוכנן יש צורך בהפרדה מזערית בשטחי ההפרדה המתוכננים על מנת ליצור הכניסה המתוכננת לחניה. כן טוענים העוררים כי המשיבה ביצעה כניסה לחניה מהשטח המיועד לפיתוח, במגרש סמוך למגרש העוררים ואין לה לנקוט אפליה כלפיהם דווקא. לסיום טענו העוררים כי תכנית 27 קבעה כי למגרשים הצפוניים הכניסה לחניה תהיה מן הדרך והדברים מקבלים משנה תוקף לגבי המגרשים הדרומיים שאליהם אין גישה סטטוטורית אחרת. תמצית תשובת המשיבה: גם תקנון התב"ע קובע כי יש לשמור את שורות העצים הקיימות בדרום ובמערב התכנית, ואלה ישולבו במפרצי החניה הניצבת בצידו הדרומי והמערבי של הרחוב. לפיכך קבעה התכנית מפרצי חניה ציבוריים בחלק הדרומי של הרחוב, ועל כן טענת העוררים לפיה מדובר בפיתוח במסגרת שאינה סטטוטורית אינה נכונה. יש לדחות את טענות העוררים שכן השלב לדון בהם הוא במסגרת שמיעת ההתנגדויות ולא 4 שנים לאחר מכן. לא זו אף זו, העוררים תכננו את ביתם הכולל חניה אליה נגשים מהשביל ולפיכך מושתקים מלטעון אחרת. יש לדחות את טענת ההפליה שהעלו העוררים, העובדה כי פלוני זכה להיתר שלא כדין אינה מחייבת את רשות התכנון לאפשר גם לאלמוני היתר כזה. דיון והכרעה ועדת הערר דנה בערר ובחנה תכניות רלוונטיות. איננו סבורים כי הבקשה נוגדת המצב הסטטוטורי התקף. תכנית 27 החלה כאמור מצפון למקרקעין נשוא הערר, היא זו שקבעה דרך עימה גובלים המקרקעין. יוזכר כי על פי החוק מטרתה של דרך בראש ובראשונה להוות תוואי למעבר כלי רכב, ושימוש זה הוא המתבקש במסגרת בקשה זו. אותה תכנית כוללת נספח תנועה סטטוטורי ובמסגרת זו לא נקבעו כלל חניות ציבוריות או אחרות בחלקו הדרומי של הרחוב. סעיף 3.3.2 להוראות בינוי פיתוח ועיצוב אדריכלי אכן קובע כי יעשה מאמץ לשמור על שורות העצים הקיימות בדרום ומערב התכנית ואלה ישולבו במפרצי חניה ניצבת בצידו הדרומי והמערבי של הרחוב, אולם אין בכך, לטעמנו כדי להוריד ממטרתו העיקרית של אותו רחוב להוביל תנועה אל ומחוץ לבתים המצויים בו. במסגרת זו ניתן לאפשר כניסות לחניות בצידו הדרומי של הרחוב, במיוחד לאור העובדה כי מדובר במגרשים בודדים ברצועת דרך של כמה מאות מטרים, ולפיכך ניתן לתכנן הן את הצבתן של החניות הציבוריות והן את הגינון באופן שיאפשר קיומן של כל המטרות האלה בתוואי הדרך. מן הכלל אל הפרט - במקרה דנן מתוכננים לאורך חזית הבית 6 מקומות חניה ו - 4 עצים וניתן לטעמנו להשתמש במקום אחד בתוספת רוחב מסוים מהחלק הירוק המתוכנן סמוך לו על מנת לאפשר הכניסה הצפונית המבוקשת והמתבקשת בנסיבות העניין. לא למותר להזכיר כי מעמדו של נספח הפיתוח אינו סטטוטורי, וכי בשונה ממקרים אחרים בהם ניתן לו מעמד מנחה מכוח התכנית, הרי שבענייננו הוא אינו מהווה חלק ממסמכיה או מנספחיה. על כגון דא כבר נפסק כי העדרה של הפקדה משמיטה הבסיס הסטטוטורי והתוקף שיש ליתן לתכניות כגון דא. כך, נפסק בע"א 2962/97 ועד אומנים חוכרים ביפו העתיקה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו כדלקמן: "ביסוד גישה זו עומדת ההכרה בחשיבותו של מוסד ההתנגדות. ההתנגדות היא המכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדריה של תכנית. בעניין זה, תכליתה המרכזית של זכות זו היא "...לעשות צדק עם בני-אדם, שהאינטרס שלהם עשוי להיפגע מההחלטה" (דברי השופט ברק בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד (להלן - עניין שפירא [20]), בעמ' 364). אכן, תכניות נועדו לקדם לא רק נושאים פיזיים, כי אם גם "...מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות..." (דברי השופט טירקל בבג"ץ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה ואח' [21], בעמ' 91). אך לצד תועלת כלל-חברתית זו, פוטנציאל הפגיעה של תכניות בפרטים הוא רב. לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן. מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות "לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעונינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת" (דברי השופט ברק בעניין שפירא הנ"ל [20], בעמ' 364). ניתן לסכם אפוא ולומר כי מדובר ב"...זכות דיונית חשובה מאד, שיש לשמור עליה מכל משמר" (דברי השופט ויתקון בעניין ח'לף הנ"ל [19], בעמ' 328). התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען." עוד נוסיף כי במסגרת ההתנגדויות לתכנית 27 קבעה הועדה המחוזית מפורשות כי יש להסדיר הגישה לבתי המתנגדים הגובלים מדרום לתכנית, ודומה כי נושא זה לא הופנם במסגרת תכנית הפיתוח שנערכה. לאור כל האמור לעיל הערר מתקבל. חניה