טען כי המשיב הוציא דיבתו רעה, והאשימו בהאשמות כוזבות 2. למערער ולמשיב היו זכויות חכירה משותפות במבנה באור יהודה. המבנה הושכר לחברה שהייתה בבעלותם, והם שימשו בה כשכירים. בבעלות הצדדים הייתה גם יחידה בבניין "מרכזים" בת"א, אותה השכירו, ודמי השכירות חולקו ביניהם בחלקים שווים. 3. המערער העיד, כי בהתאם להסכם מיום 30.11.01 (להלן:"ההסכם הראשון"), פרש מהשותפות, בעקבות דרישת המשיב ובני משפחתו לקבלת שליטה מלאה בחברה. כשלושה חודשים לאחר מכן, המשיב ביקש מהמערער לשוב לעבודה, כיון שאינו יכול לנהל את העסק לבדו. המערער חזר לעבוד בסוף מרץ 2002, אך למרות זאת, המשיכו המשיב ובניו להתנכל לו ולהתכחש להסכם. המערער אף השיב את הפיצויים שקיבל בעת פירוק השותפות, אך לא קיבל את הסכום של 140,000 $ ואת החזר הלוואת הבעלים שנתן לחברה בסך 250,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם הראשון. כתנאי לשובו לעסק, דרש המערער לקבל בעלות מלאה על היחידה בבניין "מרכזים" בתל אביב, והעניין הוסדר בהסכם. בנובמבר 2002, הודיע המשיב למערער על רצונו לפרק את החברה ולמכור את העסק לצד שלישי, והצדדים חתמו ביום 24.12.02 על הסכם פירוק שותפות (להלן: "ההסכם השני"), לפיו העסק יחולק בעין, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות באשר לאופן יישום ההסכם, ולטענתו המשיב הפעיל עליו לחצים שיפעל כרצונו, ואף כדי שיסכים להערים על רשויות המס. המערער טען, שלו היה מודע לכוונות המשיב לפרק את החברה, לא היה שב לניהולה, וכי התנהגות המשיב לקתה בחוסר תום לב. 4. בכתב תביעתו טען המערער כי במכתבים לבנק דיסקונט, מיום 25.8.04 ומיום 10.11.04, שנכתבו על ידי עו"ד אילן - בא כוחו של המשיב במועדים הרלוונטיים, הוצאה דיבתו רעה, כאשר עיקר הטענות הופנו כלפי עורך הדין, תוך שטען כי היה על עוה"ד לבצע בדיקות בסיסיות בטרם נשלח המכתב. בנוסף, טען המערער בכתב תביעתו, כי מכתבו של עו"ד אילן מיום 10.11.04 (אליו צורף כנספח גם מכתבו הקודם מיום 25.08.04) מהווה הוצאת דיבה נגדו גם על ידי המשיב עצמו, שכן מכתב זה נכתב בשמו של המשיב והוא אחראי באחריות שילוחית למעשיו ומחדליו של ב"כ (להלן: "הדיבה הראשונה"). כן טען המערער כלפי עו"ד אילן כי הוא הוציא דיבתו במסגרת פגישות שהתנהלו עם מר אריאל אלמוג בניסיון להגיע לפשרה (להלן: "הדיבה השנייה"). יודגש, כי ההליכים כנגד עו"ד אילן נמחקו בהסכמה, ואינם עוד חלק מהערעור. המערער הוסיף וטען כלפי המשיב, כי הוא פרסם בקרב סוחרים שעבדו עימם ובקרב עובדי החברה לשעבר, כי המערער ואחותו גנבו מהחברה (להלן: "הדיבה השלישית"), וכי עשה זאת במכוון כדי להשפילו. זאת תמך המערער בעדויות של סוחרים מהאזור, שהעידו כי שמעו את דברי המשיב, אך התקשו להאמין, כיוון שהכירו את המערער כאדם מהימן. 5. המשיב טען, כי תביעת המערער הוגשה על רקע היחסים העכורים בין האחים. לדבריו, לאחר שהתביעה שהגיש המערער לבית המשפט לענייני משפחה על סך 1,000,000 ₪ נדחתה - בחר המערער להגיש את התביעה דנן, שהיא תביעה קנטרנית. המשיב טען להגנות "אמת בפרסום" ו"תום לב" שבחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). לדבריו, במכתב שנשלח על ידי עו"ד אילן אל הבנק הוצגו עובדות בלבד, ולא נכתבו בו כינויי גנאי כלשהם. המשיב אף הכחיש את הטענות בדבר פרסום לשון הרע בקרב מכרי המערער, וטען כי טענות אלו אינן מבוססות, ולמעט העדים שהביא המערער, לא הוזכרו שמות אנשים הנוגעים בדבר. 6. בית משפט קמא דחה את התביעה בגין הדיבה הראשונה. התביעה בעניין הדיבה השנייה כנגד עו"ד אילן נמחקה כאמור, על פי בקשת המערער. לגבי הדיבה השלישית, קבע בית המשפט, כי זו לא הוכחה, ואף ציין כי בחקירה הנגדית, סתרו עדי המערער את גרסתו, והצהירו כי המשיב לא כינהו "גנב" או "שקרן". טענות הצדדים בערעור 7. המערער טוען, כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את התביעה בדבר הדיבה הראשונה. לטענתו, משאימץ בית המשפט את הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט למשפחה, כי לא היה דופי בהתנהגותו, היה עליו לקבוע כי המשיב עוול כלפיו בהוצאת דיבה. לטענתו, לא עומדת למשיב טענת "אמת בפרסום", כיוון שלא עמד בדרישות סעיף 14 לחוק - שהדברים אמת, ויש לציבור עניין באותה אמת. עוד טוען המערער, כי גם הגנת תום הלב נשללת מהמשיב, משום שלא קיים את חובתו לפנות לגורמים המוסמכים לבדיקה עובדתית של טענותיו בטרם פרסומן. עוד לטענתו, באיזון שבין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב, חרגה מידת הפגיעה ממתחם הסבירות, ולכן נוצרה חזקה, אותה לא הפריך המשיב, כי המפרסם חסר תום לב. עוד טוען המערער, כי עמידת המשיב על גרסתו, גם לאחר שנקבע בבית משפט למשפחה כי המערער נהג כדין, מהווה הדבר הוצאת דיבה במכוון ובזדון. המערער משיג גם על דחיית תביעתו בעילה השנייה, בטענה כי ברור שדברי עו"ד אילן במסגרת ישיבות הפשרה נעשו בשם המשיב, כאשר עו"ד אילן העיד כי כל שאמר היה בשם המשיב. בנוסף, טוען המערער, שגויה קביעתו של בית המשפט גם לגבי הדיבה השלישית. לטענתו, הוכחה הטענה כי המשיב הפיץ שמועות בקרב סוחרים ואנשים שונים על מנת להשפילו, וכי האנשים שנחשפו לשמועות קיבלו את הרושם כי המערער רמאי, וחסר מצפון, וכן, כי שגה בית המשפט כשהתעלם מעדותם המפורשת של חלק מהעדים שהביא. לטענת המערער, יש להחיל לכל הפחות את הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק, הקובע פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום של 50,000 ₪, אם כי טוען שבמקרה זה מדובר בהוצאת דיבה בזדון ולכן ראוי לזכותו בפיצוי גבוה יותר. 8. מנגד, מאמץ המשיב את קביעותיו של בימ"ש קמא, המבוססות כולן על קביעות עובדתיות, וטוען כי יש לדחות את הערעור שכן מדובר בתביעה קנטרנית. עוד לטענתו, בהליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים, לא מצא בית המשפט אמת בגרסת המערער, התביעות שהוגשו נגדו התקבלו, ואילו כל תביעותיו של המערער נדחו. לטענת המשיב, צדק בית המשפט קמא בדחותו את התביעה בגין הדיבה הראשונה, שכן המכתב עליו מסתמך המערער נשלח על ידי עו"ד אילן שהתביעה נגדו נמחקה, ואין אפשרות ליחס למשיב דברים שנכתבו על ידי עו"ד אילן במכתב, מה גם שבכל הנוגע למכתב מיום 25.8.04 מדובר בהרחבת חזית אסורה משהטענה לא נכללה בכתב התביעה. עוד טען, כי מחיקת התביעה נגד עו"ד אילן יש בה משום הודיה של המערער כי אין דיבה במכתב נשוא התביעה. לגופו של עניין, טוען המשיב, כי המכתב המדובר נכתב כמענה למכתב ששלח המערער, ואותו לא טרח לצרף להליך. במכתב זה העלה טענות והאשמות שונות נגד המשיב. עוד מציין המשיב, כי לא הוזכרו במכתביו כינויי גנאי כלשהם, וכי הביטויים: "שקרן", "רמאי" וכדומה, הם פרשנותו הבלעדית של המערער. עוד לטענתו, שמו של המערער לא הוזכר כלל במכתב, והמערער הוא זה שייחס הדברים לעצמו, למרות ששמו לא הוזכר כלל במכתב. עוד טוען המשיב, כי צדק בית המשפט בדחותו את התביעה בדבר הדיבה השלישית, תוך שקבע כי לא הוכחה על ידי המערער, לא הוגשו ראיות, ורק בסוף ההליך ביקש המערער להוסיף ראיות שהסתיר לאורך הדרך. מסיבה זו, טוען המשיב, נדחו כל תביעותיו הקודמות של המערער, ויש לדחות גם ערעור זה, שמתייחס למעשה לקביעות מהימנות. ד י ו ן 9. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי עת הצדדים, אני סבורה שדין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. 10. בכל הקשור לדיבה הראשונה כפי שבאה לידי ביטוי במכתבים לבנק דיסקונט, אקדים ואציין כי מדובר במכתבים שנשלחו על ידי עו"ד אילן, שכאמור התביעה כנגדו נמחקה. מעבר לנדרש יצוין, כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), המונה את הפרסומים המותרים ואת ההגנות וההקלות הניתנים, קובע בס"ק (5) הגנה לפרסומים שנעשו תוך כדי הליך משפטי, על ידי בעל דין או בא כוחו של בעל הדין, כאשר הגנה זו הורחבה בפסיקה, וחלה גם על מכתבים שנשלחו בשלבים הקודמים להליך המשפטי [רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס ( 28.08.11); ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2)620], ועל כן בכל מקרה היה מקום לדחות התביעה בדיבה הראשונה נגד עו"ד אילן. ואולם, בענייננו מבקש המערער לקבוע, כי יש לייחס למשיב, את האמור במכתבים, שכאמור אין חולק שנכתבו ונשלחו על ידי עו"ד אילן, ולייחס את האמור במכתבים כהוצאת דיבה שנעשתה על ידי המשיב. מעבר לעובדה שמדובר במכתבים שנשלחו כמענה למכתבים ששלח המערער, הרי שדי בכך שהמכתבים נכתבו על ידי עו"ד אילן ולא על ידי המשיב, כדי לדחות את התביעה בעניין זה. ככלל, הוצאת דיבה היא תביעה אישית נגד אומר, כותב או מפרסם הדיבה, ולא ניתן לייחס למשיב הוצאת דיבה לגבי דברים שהוא לא כתב ולא פרסם. החוק בסעיף 6 קובע, כי עובר העבירה הוא "המפרסם לשון הרע...", ואינני סבורה שניתן לייחס למי שאינו מפרסם המכתב את הדברים האמורים בו, כך גם אין כל אפשרות לייחס לבעל דין אחריות שילוחית לגבי דברים שנכתבו על ידי בא כוחו לצד שכנגד, ואין כל אפשרות לייחס למשיב את הדברים שנכתבו במכתביו של עו"ד אילן כ"פרסום" שנעשה על ידו כמשמעותו בסעיף 7 לחוק, כדלקמן: "7(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". 11. מעבר לדרוש יצויין, כי בכתב התביעה ייחס המערער למשיב הוצאת דיבה רק בגין המכתב השני מיום 10.11.04, אשר עיון בו מלמד כי לא נאמר בו דבר העשוי להיכלל בהגדרת לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. בערעור הוסיף וטען המערער כי גם באמור במכתבו הקודם של עו"ד אילן מיום 25.8.04 יש משום הוצאת דיבה שיש לייחסה גם למשיב. לכאורה, מדובר בהרחבת חזית אסורה, משטענה זו לא נכללה בכתב התביעה. ואולם, משהמכתב מיום 25.8.04 צורף כנספח למכתב מיום 10.11.04, מצאתי לנכון להתייחס גם לאמור במכתב זה, שזו לשונו: "... נודע לאחרונה למרשי כי קיימים אי סדרים בחשבון עו"ש החברה, לרבות משיכת מזומנים ומשיכת שיקים, תוך זיוף חתימות ורישום כוזב במסמכי החברה. לפיכך פנה מרשי בימים אלו בתלונה למחלק הונאה... ... ...מתברר כי כספים מקופת פיצויים... נמשכו... תוך זיוף חתימתו של מרשי... ... ...לאור עובדות אלו, הכוללות זיופים חמורים של חתימת מרשי, משיכת כספים ללא הרשאה... אבקשכם לסגור לאלתר את חשבון הבנק תוך מימוש הביטחונות וסגירת אשראי החברה". אינני סבורה כי ניתן לראות באמור במכתב מיום 25.8.04 כלשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. אומנם לא ניתן להתעלם מכך שמהאמור במכתב משתמעים מעשים שאינם "כשרים", ומעשי זיוף (הגם שלא צויינו כינויי גנאי ברורים כפי שמנסה לטעון המערער), ואולם, אין כל התייחסות מפורשת למערער, ואותם מעשי זיוף או מעשים שונים ללא הרשאה בחשבון לא יוחסו במכתב למערער, וגם אם יתכן וזו הייתה כוונתו של כותב המכתב, הרי שהנמען - בנק דיסקונט, לא אמור היה להסיק זאת בהכרח מהכתוב. זאת ועוד, בין טענות המערער לפיהן ניתן להתרשם מהמכתב כי הוא רב נוכל או רמאי לבין העולה באופן אובייקטיבי מקריאת המכתב - המרחק גדול. 12. יצוין, כי בית המשפט לענייני משפחה למעשה לא הכריע בשאלות העובדתיות הקשורות לתיק זה, דהיינו שאלת הזיוף וכו', וציין כי מאחר ועניינים אלה קשורים בפעילות של החברה, הרי שמקומן להתברר, במידת הצורך, בבית המשפט של פירוק. 13. בסיכומו של דבר, בכל הקשור לדיבה הראשונה, אני סבורה כי לא ניתן לייחס את האמור במכתב שנכתב על ידי עו"ד אילן למשיב, מה גם שספק אם יש באמור במכתבים משום הוצאת דיבה. לפיכך, דין הערעור בנקודה זו להידחות. 14. בכל הנוגע לדיבה השנייה - מדובר בדברים שנאמרו על ידי עו"ד אילן, שהתביעה נגדו נמחקה, ודי בכך כדי לדחות הערעור בעניין זה, ואין לקבל את טענת המערער לפיה יש לייחס את הדברים שנכתבו על ידי עו"ד אילן למשיב, הן מאחר ומדובר בהרחבת חזית אסורה שכלל לא נזכרה בכתב התביעה, והן לגופו של עניין. 15. גם בכל הקשור לדיבה השלישית דין הערעור להידחות. בית משפט קמא קבע כקביעה עובדתית כי המערער לא הוכיח טענותיו, לאחר שלא הביא לעדות את כל הסוחרים שבפניהם, לטענתו, השמיצו המשיב, והן לאור העובדה שהעדים שכן העידו מטעמו של המערער, הודו בחקירה הנגדית כי המשיב לא ציין בפניהם שהמערער הוא "גנב" או שקרן". מדובר בקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ונראה כי הן מבוססות היטב בחומר הראיות. סוף דבר 16. לאור כל האמור דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין החלטתי שלא לחייב המערער בהוצאות לאור הקרע הגדול שקיים ממילא בין הצדדים וצאצאיהם, כפי שציין גם בית המשפט לענייני משפחה: "... מצאתי כי האיבה בין הצדדים וחוסר האמון הפכו כל כך עמוקים עד כי האפילו על ההגיון הכלכלי והמסחרי ועל השכל הישר..." (עמ' 19). הפיקדון שהפקיד המערער יוחזר לו, באמצעות ב"כ. לשון הרע / הוצאת דיבה