ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) שליד בית משפט השלום בתל אביב, בתיק ו"ע 2397/07 מיום 22.4.12, בגדרה נדחה ערעורו של המערער דנן, על החלטת המשיב מיום 31.5.07, לפיה המערער אינו זכאי לקבלת קצבת פרישה מחמת נכות בהתאם לסעיף 10(א)(2) לחוק. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המערער, יליד שנת 1981 ותושב כפר טובא-זנגריה שבגליל העליון, גוייס בשנת 1999 לשירות סדיר בצה"ל כלוחם. בשנת 2002 הועבר המערער לשירות חובה בתנאי קבע ובחודש מאי 2003 הועבר לשירות קבע, ממנו שוחרר, בתום השירות, ביום 24.5.04. הסיבה שנרשמה במסמכי השחרור הייתה "תום שנת הקבע". 2. אין חולק כי ביום 18.10.03 נפגע המערער במהלך פעילות מבצעית. על יסוד הפגיעה הוכר ביום 31.1.05 המערער כנכה צה"ל ונקבעה לו דרגת נכות זמנית, ולאחר מכן צמיתה, בשיעור של 55%. במקביל הועמד הפרופיל הרפואי של המערער על 24 (אי כשירות רפואית זמנית לשירות בטחון) ולאחר מכן על 21 (אי כשירות תמידית לשירות בטחון). 3. לאחר פציעתו של המערער, והחל מיום 1.11.03, שהה המערער במעצר מחמת הליך פלילי שהתנהל נגדו, בגדרו יוחסו לו עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. בסופו של יום הורשע המערער בתאריך 21.9.04 בעבירות שיוחסו לו, ונגזרו עליו 22 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה. 4. סלע המחלוקת בין הצדדים, הן בהליך דנן והן בגלגולים הקודמים בעניינו של המערער, נסוב על הסיבה לשחרורו מהשירות הצבאי. לשיטתו, חל עליו סעיף 10(א)(2) לחוק, המקנה זכות לקצבת פרישה, בין היתר, למי "שפוטר משירות קבע מחמת נכות כמשמעותה בחוק הנכים שלקה בה באותה שירות, אם דרגת נכות זו היא שלושים וחמישה אחוזים או יותר". זאת, כנטען, מן הטעם כי שחרורו משירות הקבע נבע כתוצאה ישירה מפציעתו במהלך השירות. 5. ביום 31.5.05 נדחתה בקשת המערער להכרה בזכאותו לקצבה. במכתבו של גדי פוגל, רמ"ד גמלאות, מיום 30.5.05, נקבע כי בדיקה מול מחלקת הסגל העלתה שהמערער לא פוטר משירות קבע מחמת נכותו, אלא בתום שירות הקבע שלו, מסיבות שיש עמן קלון, ובשל כך הוא אינו זכאי לקצבה. דברים דומים צוינו גם בהחלטת רס"ן רוחה תמם, שניתנה יום לאחר מכן, בה צוין בנוסף, כי גם אם הייתה מוגשת מטעם המערער בקשה להארכת שירות הקבע שלו, היא הייתה נענית בשלילה נוכח מעצרו והחשדות שהצטברו נגדו לביצוע עבירות פליליות במהלך שירותו הצבאי. 6. ערעור שהוגש מטעם המערער על החלטת המשיב, נדחה בהחלטת הוועדה מיום 22.4.12, בה נקבע, כי המערער לא הרים הנטל להוכיח כי פוטר משירות הקבע עקב נכותו, ואף לא כי הגיש בקשה רשמית כלשהי להארכת שירות הקבע שלו. הוועדה הוסיפה וציינה, כי הוועדה הרפואית התכנסה לדון בעניינו של המערער רק ביום 31.5.04, קרי, שבוע לאחר תום שירות הקבע שלו, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה השחרור מהשירות נבע מטעמים רפואיים, שכן בנסיבות אלו ברי כי על הוועדה היה להתכנס קודם להחלטה בדבר השחרור, ולא לאחריה. תמצית טענות הצדדים 7. עמדת המערער, בקליפת אגוז, הינה כי התנאים המנויים בסעיף 10(א)(2) לחוק מתקיימים בעניינו, ומשכך החלטת הוועדה הינה שגויה ודינה להתבטל, תוך קביעה בדבר זכאותו לקצבת פרישה. לטענתו, שגתה הוועדה בקובעה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הנכות הרפואית לבין תום השירות, שעה שגרסתו בנושא הינה סבירה יותר, ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך קא עסקינן, מגרסת המשיב לפיה השחרור נבע מתום השירות כמו גם מהחשדות לביצוע מעשים פליליים. המערער הוסיף וטען, כי מספר חודשים קודם לתום השירות הוא פנה למפקדיו בבקשה להמשיך ולשרת בשירות הקבע, ובקשתו נענתה בשלילה עקב פציעתו. עוד טען המערער בהקשר זה, כי נוכח העובדה שעל רשויות הצבא האחריות המלאה לניהול הרשומות הצבאיות, העובדה כי זכרה של בקשה זו אינו מצוי בתיקו האישי גרמה לו נזק ראייתי ניכר, המקנה לו, על פי כללי הדוקטרינה, זכאות להעברת נטל השכנוע בסוגיה זו לפתחו של המשיב. עוד טען המערער, כי המשיב לא פעל בעניינו על פי נהלים והוראות המחייבים את רשויות הצבא, לרבות פקודת מטכ"ל 31.0106, הקובעת כי פיטורין משירות בטחון שעה שהחייל מצוי במאסר צבאי, ייכנסו לתוקף רק עם תום ריצוי עונשו, והוראת קבע אכ"א 31-02-01, לפיה החלטה על פיטורין משירות תתקבל, ככל האפשר, סמוך לתחילת ריצוי עונשו של החייל. בנוסף למפורט לעיל, הקדיש המערער חלק ניכר מערעורו לתקיפת משקלן של העדויות והראיות מטעם המשיב, בסוגיית הטעם להפסקת שירותו של המערער. 8. עמדת המשיב, מנגד, הינה כי דין הערעור להידחות, תוך שהוא סומך ידיו על האמור בהחלטת הוועדה. לשיטתו, המערער שוחרר בתום שירות הקבע שלו, מבלי שנתבקשה הארכת שירותו. פועל יוצא מכך הינו, כי לפציעתו במהלך השירות לא הייתה כלל נגיעה להחלטה לסיים את שירותו הצבאי. דיון 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בסיכומי הצדדים ובכלל החומר הרלוונטי, דעתי הינה כי דין הערעור להידחות, הן מטעמים פרוצדוראליים והן לגופם של דברים. להלן יובאו נימוקיי לכך. 10. ראשית, על פי סעיף 49 לחוק, לתובע או לממונה על התגמולים קיימת זכות ערעור לבית משפט זה על החלטת הוועדה אך ורק בשאלה משפטית (ראו: רע"א 8001/98 קצין התגמולים נ' ז'בטני, פ"ד נד(1) 711 (2000), בהקשר של סעיף 34 לחוק הנכים, אשר הרציונל בבסיסו זהה גם לעניין הנדון כאן). בענייננו, השאלה היחידה העומדת לדיון הינה עובדתית גרידא, קרי, הסיבה לתום שירותו של המערער - האם מחמת הטעמים הפורמאליים (תום שירות הקבע) כמו גם נוכח החשדות הפליליים שהצטברו נגדו אותה שעה, או שמא, כגרסתו, מחמת פציעתו והנכות שנגרמה לו בשל כך, במהלך ועקב שירותו. בין כך ובין כך, עינינו הרואות כי עסקינן בערעור הנסוב על שאלה עובדתית בלבד, ומשכך, אפוא, דינו להידחות על הסף אך מטעם זה. למותר לציין, כי גם על פי ההלכה הכללית הנוגעת לסמכותו של בית המשפט שלערעור, בידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ואינה עוסקת בבחינת ראיות הצדדים, אלא אם כן עולה מן הפסק טעות משפטית בולטת או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ראו: ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 99 (1988); ע"א 10554/02 ערכים תיקי השקעות (1993) בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1 (לא פורסם, 21.11.2006); ע"א 3180/05 זריק נ' ג'רייס (לא פורסם, 29.4.2007), ועוד). לא שוכנעתי כי איזה מבין החריגים מתקיים בענייננו, ואף מטעם זה דין הערעור להידחות. 11. עם זאת, על מנת להפיס את דעתם של המערער ובאי-כוחו המלומדים, ולמעלה מן הצורך, אדון ביתר טענות המערער אף לגופן. בידוע הוא, כי עול הוכחת הקשר הסיבתי שבין תום שירותו הצבאי של החייל לבין נכותו הרפואית, מוטל על החייל הטוען אותו. בענייננו, לא רק שהמערער לא הרים הנטל הנדרש, אלא שהראיות האובייקטיביות שהובאו מלמדות על כך ששחרורו של המערער משירות צבאי נבע מן העובדה כי שנות השירות שלו - תמו. כל זאת, כאשר ברקע מרחפים חשדות כבדי משקל למעשים פליליים שבוצעו על ידי המערער במהלך השירות (ראו, לדוגמה, עדותה של גב' מאיר, בעמ' 15 לפרוט' הדיון בפני ועדת הערעור, מיום 1.5.11, כמו גם הרשומות הצבאיות בעניינו של המערער). זאת ועוד, בדומה לוועדה הנכבדת, לא שוכנעתי כי הוגשה מטעם המערער כל בקשה פורמאלית להארכת שירותו הצבאי, או כי היתה פנייה כלשהי מצד הצבא למערער על מנת שיבקש להאריך את שירותו כאמור. ומעבר לכך - אף אם בקשה שכזו הייתה מוגשת, אחת דינה היה להידחות נוכח החשדות האמורים, וכך גם אישר מפקדו לשעבר של המערער, רס"ן רחאל פארס, שהובא לעדות מטעמו (שם, בעמ' 13 לפרוט'). בנסיבות אלו, ונוכח העובדה כי מעבר לעדותו הכללית של רס"ן פארס, לפיה המערער "תמיד ביקש להאריך את שירות הקבע שלו" (שם, בעמ' 10 לפרוט'), לא הובאה ראשית ראייה לקיומה של בקשה פורמאלית להארכת שירות הקבע. משכך, מתייתר הצורך לדון בשאלת תחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי בענייננו, מה גם שאף בהנחה שבקשה כזו הייתה מוגשת, כאמור, אין כמעט ספק כי הייתה נדחית על הסף. 12. למותר לציין בהקשר זה, כי אין חולק שבעניינו של המערער לא התקיים כל הליך הנוגע לפרישה רפואית מן השירות, והוא לא הובא מעולם בפני הוועדה הממליצה בעניין פרישה משירות קבע בצה"ל מחמת נכות, כמתחייב מהוראת קצין רפואה ראשי 702/714, ואף בכך יש לחזק את המסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין הנכות הרפואית לבין תום שירותו הצבאי של המערער. 13. גם את הטענות לעניין הכשלים הפרוצדוראליים שנפלו, כנטען, בפעולותיהן של הרשויות המוסמכות בצה"ל, הן באופן מתן ההודעה בדבר הפיטורין והן במועד בו ניתנה, אינני יכול לקבל: ראשית, אין דומה שחרור בתום התקופה הקצובה לשירות הצבאי, לפיטורין, וממילא הפקודות אליהן הפנה ב"כ המערער אינן חלות, לכאורה, בעניינו; שנית, אף בהנחה שנפלו פגמים כאלה ואחרים בהחלטת השחרור - ולא מצאתי כי כצעקתה - איני סבור, עם כל הכבוד הראוי, כי קיימת לכך נפקות כלשהי לענייננו, המתמקד בשאלת הקשר הסיבתי בין תום השירות הצבאי לבין נכותו של המערער, ולא באופן הפרוצדוראלי בו הסתיים השירות. 14. מהמקובץ לעיל עולה כי דין הערעור להידחות וכך אני מורה. 15. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪. צבאערעורשירות צבאי