מי זכאי להפעיל את החניון בבניין "מגדל האופרה" שברחוב אלנבי 1 (גוש 6909 חלקה 107) בתל אביב (להלן: "הפרויקט"), ומהו ההסדר שחל על סוגייה זו. 2. התובעת היתה הבעלים המקורי של הקרקע עליה נבנה הפרויקט. התובעת התקשרה ביום 2.2.1987 בהסכם עם חברות אלרוב (ישראל) בע"מ ואלרוב נכסים ובניין (1983) בע"מ (שיכונו יחד להלן: "אלרוב") לבניית הפרויקט (הסכם זה שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעת, יכונה להלן: "הסכם 87"). מכוח הסכם זה, התחייבה אלרוב להקים את הפרויקט על מקרקעי התובעת, בתמורה לבעלות בחלק מהפרויקט וכן תשלום מזומן - הכל כפי שנקבע בהסכם. 3. ביום 21.6.2011 רכשה הנתבעת 1 (להלן: "אדריאל") את זכויותיה של אלרוב בפרויקט מכוח הסכם (שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבעות והוא יכונה להלן "הסכם הרכישה"). לאחר הסכם הרכישה, הפכה אדריאל לבעלים של 62.5% מהפרויקט, ואילו התובעת היא בעלים של 37.5% ממנו. כאמור, המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לניהול החניון בפרויקט. 4. מלכתחילה טענה התובעת במסגרת התביעה (ובפניותיה המוקדמות אל אדריאל) כי המקורה לזכותה של אלרוב לנהל את החניון היה בהסכמה בעל פה בין אלרוב לבין התובעת, הסכמה שלא תוחמה בזמן. לכן, כך טענה התובעת, היא היתה רשאית להודיע לאלרוב על ביטול ההסכמה הזאת בהודעה מוקדמת תוך זמן סביר מראש. 5. בין התובעת לבין אלרוב התנהלה בוררות ביחס למחלוקות שונות שהיו ביניהם, ובכלל זה המחלוקת בדבר ניהול החניון בפרויקט. התובעת לא התייחסה במסגרת כתב התביעה לפסק הבוררות שניתן, ונושא הבוררות עלה לראשונה במסגרת כתב ההגנה של הנתבעת. 6. בפסק הבוררות מיום 18.2.2005 (שצורף כנספח ד' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת) התייחסו הבוררים עו"ד צבי אפרת ועו"ד ישראל ברון לשאלת ניהול החניון וקבעו כי: "לאור כל האמור לעיל הננו קובעים כי אלרוב זכאית לקבל לידה את ניהול החניון המסחרי על פי סעיף 30 לחוק המקרקעין, בהיותה הבעלים של רוב החלקים בנכס" (ס' 1 לפסק הבוררות). יחד עם זאת, בהמשך קבע. ס' 5 לפסק הבוררות: "הוראות פסק זה יהיו בתוקף כל עוד החניון המסחרי יהיה בבעלות משותפת בין הצדדים ולאלרוב יהיו רוב החלקים בו". טענות הצדדים 7. התובעת טענה כי ההסדר החוזי המקורי בין הצדדים הוא ההסדר נושא הסכם 87, בו נקבע כי החניון ינוהל על ידי חברת הניהול. לטענתה, לו היה הסכם 87 עומד לבדו - היתה זכותה של חברת הניהול לנהל את החניון. ואולם, כך נטען, פסק הבוררות "שינה את כללי המשחק", אף זאת לפרק זמן מוגבל, בו אלרוב היא בעלת רוב החלקים בחניון. משאלרוב חדלה להיות בעלת רוב החלקים בחניון, חוזר לחול ההסדר החוזי בין הצדדים - קרי ההסדר נושא הסכם 87. לכן לאדריאל אין זכות לנהל את החניון. באשר לטענת אדריאל לפיה היא נכנסה לנעליה של אלרוב מכוח הסכם הרכישה, טענה התובעת כי זכותה של אלרוב בהקשר זה לא היתה זכות שניתנת להמחאה, וקבלת עמדת אדריאל בהקשר זה תרוקן מתוכן את ס' 5 לפסק הבוררות. 8. באשר לטענת אדריאל המסתמכת על ס' 30 לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), טענה התובעת כי מדובר בטיעון חסר תום לב. לגישתה, ההסדר שנקבע בפסק הבוררות הוא הסדר שונה מזה שנקבע בהסכם 87, אולם הסדר זה נועד לחול לתקופת ביניים מוגבלת, בה היו הצדדים שותפים בפרויקט. לאחר מכן יוסיף לחול הסכם 87 שלא בוטל על ידי הבוררים אלא הושעה לתקופה מוגבלת. אין היגיון - כך טענה התובעת - שלאחר שפסק הבוררות יפסיק לחול, יוותר מצב ניהול החניון בעינו. עוד נטען כי אדריאל עצמה הודתה כי חברת הניהול היא שצריכה לנהל את החניון במכתבה מיום 21.3.2013. באשר לטענת אדריאל לפיה מדובר בפליטת קולמוס - הרי שאדריאל לא חזרה בה מהאמור במכתב. 9. עוד טענה התובעת כי בפסק הבוררות נקבע שעל אלרוב לנהל את החניון בדרך המועילה ביותר, ובפועל אופן הניהול של החניון על ידי אדריאל רחוק מלהיות מועיל. התובעת אף הפנתה לתקנון הבית המשותף של הפרויקט שנחתם ביום 27.3.2000. התקנון מאוחר לפסק הבוררות, ונקבע בו כי שירות הניהול והאחזקה של המגדל יהיה באמצעות חברות הניהול. התקנון - כך נטען - יכול לשמש כלי פרשני ממנו עולה כי הצדדים ראו את חברת הניהול כמי שתנהל את החניון. באשר לטענתה של אדריאל לפיה הסכם 87 תקף רק לפרק זמן של 10 שנים, טענה התובעת כי מדובר בשינוי חזית. היא הוסיפה שהוכח שתקופת 10 השנים כלל לא החלה שכן חברת הניהול לא קבלה את החניון לידיה 10. באשר לטענה לפיה התובעת המשיכה לפעול מכוח פסק הבוררות גם אחרי שאדריאל נכנסה לפרויקט, טענה התובעת כי מדובר בשינוי חזית. עוד נטען כי העד מטעם התובעת מר ברנרד העיד כי הוא הסכים לניהול החניון על ידי אדריאל בתנאי שזו תעמוד בהתחייבויותיה. אולם, משאלה הופרו, עמד מר ברנרד על זכותו המשפטית. רשותה של אדריאל לנהל את החניון אינה מוגבלת בזמן, וזכות זו בוטלה משום שהסתבר כי אדריאל אינה מסוגלת לנהל את החניון והיא אינה עומדת בהתחייבויותיה. 11. מנגד, טענה אדריאל, כי היא זכאית לנהל את החניון כמי שרכשה את זכויותיה של אלרוב ממנה.. זאת, משום שבהסכם הרכישה רכשה אדריאל מאלרוב את חלקה בפרויקט, ובכלל זה את הזכות לנהל את החניון, זכות שאף גולמה במחיר הרכישה. לטענת אדריאל, אין ממש בטענות התובעת לפיהן מכוח הוראות ס' 5 לפסק הבוררות פגו הוראות הפסק. אדריאל טענה כי הטעם לניסוח הסעיף האמור בפסק הבוררות הוא משום שזכותה של אלרוב לנהל את החניון נקבעה באופן שַמי, ולא היה זה סביר כי זכות זו תיוותר בעינה גם לאחר שאלרוב לא תהיה הבעלים של רוב הזכויות בחניון. אולם, הכוונה היתה כי הקונה שירכוש את רוב הזכויות, יהיה זכאי אף הוא ליהנות מהוראות פסק הבוררות. 12. עוד נטען כי התוצאה הפרשנית לה טוענת התובעת היא אבסורדית, שכן עולה ממנה שאף לו היתה התובעת זו שמוכרת את זכויותיה, היתה אלרוב מפסידה את זכותה מכוח פסק הבוררות לנהל את החניון. את פסק הבוררות יש לפרש באופן תכליתי. 13. אדריאל טענה כי התובעת מושתקת מלטעון כל טענה ביחס לפרשנות פסק הבוררות, משום שבכתב התביעה שהיא הגישה, היא לא התייחסה לפסק הבוררות, העלימה אותו, וטענה רק כי זכותה של אדריאל לנהל את החניון מקורה בהסכמה בעל פה בינה לבין אלרוב. ב"זמן אמת" התובעת לא העלתה את טענותיה הנוכחיות ביחס לפרשנות פסק הבוררות, אותו היא לא צירפה כלל לפניותיה. רק לאחר שהוגש כתב ההגנה ונחשף פסק הבוררות, שינתה התובעת את טענותיה, אולם, הטענה לפיה פסק הבוררות לא מחייב את התובעת מהווה הרחבת חזית אסורה, ואין לאפשר לתובעת להעלותה משהיא לא הגישה כתב תשובה. לגישתה של אדריאל, יש לדחות את התביעה גם מחמת חוסר תום לבה של התובעת, שהסתירה מבית המשפט את קיומו של פסק הבוררות. 14. אדריאל טענה כי גם אם הוראות פסק הבוררות אינן חלות עליה (בהנחה שס' 5 לפסק הבוררות מביא לפקיעת זכותה), הרי שהיא זכאית לנהל את החניון על פי דין, כבעלים של רוב החלקים בחניון, מכוח ס' 30 לחוק המקרקעין. לגישתה של אדריאל, תקופת 10 השנים שנקבעה בהסכם 87 (בה ינוהל החניון על ידי חברת ניהול) תמה. פסק הבוררים התבסס על כך, כמו גם על היותה של אלרוב בעלת רוב החלקים בחניון. הממצא לפיו תקופת 10 השנים נושא הסכם 87 תמה, מהווה השתק פלוגתא כנגד התובעת. גם לגופו של ענין לא הוכיחה התובעת את טענתה לפיה תקופת 10 השנים לא החלה. בכתב התביעה היא התעלמה לחלוטין מנושא זה, ובתצהיר העדות הראשית של מר ברנרד, הטענה לא הועלתה. 15. אדריאל התייחסה לטענות התובעת ביחס לפגמים שנפלו בהתחשבנויות בינה לבין התובעת. היא טענה כי אין ממש בטענות אלה. לגישתה, הצדדים נהגו להתחשבן בסופו של כל רבעון. עמדתו של ברנרד לפיה ההסכם בין הצדדים בטל, ואף על פי כן הוא נטל שיקים עד סוף שנת 2012 (כדי "לחלץ כספים" מאדריאל) היא עמדה חסרת תום לב. 16. באשר לטענת התובעת שהתבססה על תקנון הבית המשותף של הפרויקט, נטען כי היא מהווה הרחבת חזית אסורה. גם לגופו של ענין אין ממש בטענה. כך גם ביחס לטענות לגבי העדים שהעידו מטעמם של הצדדים - אף בטענות אלה אין כדי לשנות את המסקנה לפיה דין התביעה להידחות. דיון 17. אני סבורה כי דין התביעה להידחות. אף אם - כפי שהתובעת טוענת - פסק הבוררות אינו חל עוד משום שאלרוב אינה עוד בעלת רוב החלקים בחניון, הרי הפלוגתאות שנקבעו בו מחייבות את הצדדים: את התובעת מכוח היותה צד להליך הבוררות, ואת אדריאל מכוח היותה חליפה של אלרוב שהיתה צד להליך. לכן, מחייבות הקביעות הללו - הקביעה לפיה תקופת 10 השנים נושא הסכם 87 חלפה; והקביעה לפיה משהתקופה חלפה ואין הסדר חוזי בין הצדדים, חלה הוראת ס' 30 לחוק המקרקעין, ובעל רוב החלקים בחניון זכאי לנהלו. קביעות אלה של הבוררים יפות בעיני גם לגופן, גם אלמלא היה להן תוקף של "השתק פלוגתא". עניינים אלה יפורטו להלן. פסק הבוררות 18. כפי שצוין כבר לעיל, ס' 5 לפסק הבוררות סייג את הקביעות בו לתקופה בה החניון יהיה בבעלות משותפת של אלרוב ושל התובעת, ולאלרוב יהיו רוב החלקים בו. אכן סביר להניח - כטענתה של אדריאל - כי קביעה זו נועדה למנוע את האפשרות כי אלרוב תוסיף להיות זכאית לנהל את החניון גם אם תמכור את כל זכויותיה בו. על-כל-פנים, המשמעות של האמור בסעיף 5, היא כי משהצדדים לפסק הבוררות (אלרוב ואדריאל) אינם עוד שותפים בחניון, ומשאלרוב אינה עוד בעלת רוב החלקים בו - האמור בפסק כשלעצמו אינו חל. זכותה של אדריאל לנהל את החניון אינה יכולה אם כן לנבוע ישירות מהקביעה בס' 1 לפסק הבוררות, לפיה "אלרוב זכאית לקבל לידיה את ניהול החניון המסחרי" 19. יוער בהקשר זה כי אני סבורה כי גם לו היתה התובעת מוכרת את חלקה בחניון, ואלרוב היתה נותרת הבעלים של חלקה במגדל האופרה, לא היה האמור בס' 1 לפסק הבוררות נותר בעינו, לאור ההסתייגות של הבוררים בס' 5 לפסק. אינני מקבלת בהקשר זה את טענתה של אדריאל לפיה פרשנות זו לפסק הבוררות היא אבסורדית. על-כל-פנים, הדברים נאמרו למעלה מן הצורך שכן זו אינה הסיטואציה במקרה דנן. 20. אולם, העובדה כי אדריאל אינה זכאית לנהל את החניון מכוח ס' 1 לפסק הבוררות, אין פירושה בהכרח כי היא איננה זכאית לנהל את החניון כלל. יש לבחון את זכויות הצדדים בהעדרה של הקביעה בס' 1 לפסק הבוררות, כדי לקבוע מי זכאי לנהל את החניון ומכוח מה. סעיף 30 לחוק המקרקעין 21 ס' 30 לחוק המקרקעין קובע כי: "(א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם". אין חולק כי אדריאל היא היום בעלת רוב החלקים בחניון שבפרויקט, וככזו היא זכאית מכוח הסעיף האמור לנהל את החניון. התובעת אינה כופרת בכך. אולם, לטענת התובעת, חל על הצדדים ההסדר נושא הסכם 87, במסגרתו הם התנו על ההסדר החוקי נושא ס' 30 הנ"ל. יש לבחון אם כן אם האמור בהסכם 87 יש בו כדי לשנות את ההסדר החוקי נושא ס' 30 לחוק המקרקעין, והאם מכוח האמור בו זכאית התובעת לכך שחברת הניהול תנהל את החניון. הסכם 87 22. ס' 14 להסכם 87 קובע: "14.01 סמוך לפני השלמת הפרויקט ייסדו הצדדים חברת ניהול (להלן: 'חברת הניהול') שתפקידה יהיה לבצע הספקת שירותי אחזקה, בדק, תיקון, ניקיון, תאורה וכיו"ב לפרויקט ולהפעיל את החניון, ושזכויות הניהול, השליטה וההצבעה יהיו 62.5% לאלרוב ו-37.5% לחברה... 14.02 הצדדים יעמידו ללא תמורה (פרט למיסים ופחת) את חלקיהם בשטחים שבבעלותם המשותפת כאמור בס' 13.04 לעיל לניהולה של חברת הניהול לתקופה של 10 שנים פחות יום, חברת הניהול תנהל ותבצע את השירותים בפרויקט ותפעיל את החניון..."(ההדגשה היא שלי, ר.ר.). 23. התובעת טענה כאמור כי משפג תוקפו של ההסדר שנקבע בפסק הבוררות, חוזר ההסדר נושא ס' 14 הנ"ל לחול בין הצדדים (קרי התובעת ואדריאל). מנגד טענה אדריאל כי תוקפו של ההסדר נושא הסכם 87 הוא שפג, לאחר שחלף פרק זמן של למעלה מ-10 שנים מאז הסכם 87, ומאחר שכך גם נקבע בפסק הבוררות. לכן, אם נכונה טענת התובעת כי פסק הבוררות אינו חל עוד בשאלת ניהול החניון, הרי לא הסכם 87 חל, אלא ההסדר החוקי מכוח ס' 30 לחוק המקרקעין. 24. כאמור, גישתה של התובעת היא מפסק הבוררות עולה כי הבוררים התכוונו לקבוע "הסדר ביניים" בו מוקפא תוקפו של הסכם 87, ואשר שלאחריו יחזור לחול ההסדר נושא הסכם 87. אינני מקבלת את הטענה. המסקנה לפיה פסק הבוררות התיימר לקבוע הסדר זמני בלבד, לתקופה בה יהיו אלרוב והתובעת שותפים במגדל האופרה - איננה מצוינת בפסק הבוררות במפורש, ואף איננה עולה ממנו במשתמע. להיפך. כפי שיובהר להלן, מפסק הבוררות עולה כי הבוררים סברו שהסכם 87 אינו חל עוד. לכן, מאחר שלגישתם לא קיים הסדר חוזי בין הצדדים, הם קבעו הסדר חדש, שמבוסס על המצב החוקי (קרי ס' 30 לחוק המקרקעין). לכן סבירה המסקנה כי הסדר זה יוסיף לחול גם כאשר אלרוב לא תהיה עוד בעלת רוב החלקים בחניון. גם אז, לאחר שאלרוב לא תהיה בעלים בחניון, תעבור הזכות לנהל את החניון (כך משתמע מפסק הבורר) למי שרוב החלקים יהיו בבעלותו. הקביעה בפסק הבוררות באשר לס' 14 להסכם 87 25. התובעת טענה כי פרק הזמן של 10 שנים שנקבע בס' 14.02 להסכם 87 לא חלף. לגישתה, כך עולה מעדותו של העד מטעמה מר ברנרד, שהעיד כי תקופת 10 השנים לא החלה מעולם, משום שאלרוב השתלטה על החניון, וחברת הניהול לא קבלה אותו לידיה ולא ניהלה אותו - בהתאם למה שנקבע בס' 14 הנ"ל בהסכם 87. 26. אין חולק כי מאז ההתקשרות של התובעת ושל אלרוב בהסכם 87, חלף פרק זמן של למעלה מ-10 שנים. הטענה לפיה הסכם 87 צריך לחול על הצדדים נטענה גם בפני הבוררים, כפי שמתואר בס' 4.4 לפסק הבוררים. בס' 4.6- 4.7 לפסק קבעו הבוררים בהתייחס לטענה זו כי הם דוחים אותה: "לפיכך הגענו למסקנה כי נכון להיום אין בין הצדדים כל הסדר מכול סוג להמשך ההשכרה לאלרוב מחד-גיסא, או להעמדת החניון המסחרי לחברת הניהול מאידך גיסא. משהגענו למסקנה זו, נותרו בפנינו הוראות חוק המקרקעין בלבד - ס' 30 לחוק, ועל הצדדים לפעול על פיו" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). 27. אני סבורה כי מסקנה זו מהווה השתק פלוגתא, שהצדדים אינם רשאים להתכחש אליה. השתק פלוגתא חל בהתקיים 4 תנאים עיקריים - זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא העומדת לדיון במקרה הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה השני; במסגרת ההתדיינות הראשונה, התקיים דיון בין אותם צדדים או חליפיהם, או מי שיש ביניהם "קרבה משפטית" לצדדים שהתדיינו במקרה הראשון; בהתדיינות הראשונה נקבע מימצא חיובי באותה פלוגתא, להבדיל ממימצא שנקבע עקב העדר הוכחה; ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות. 28. במקרה דנן, מדובר הכרעתם של הבוררים במסגרת הפסק היתה הכרעה פוזיטיבית. מדובר בפלוגתא זהה לזו שמתעוררת בהליך דנן (האם חלף פרק הזמן של 10 שנים נושא ס' 14 להסכם 87, והאם ההסדר החוזי שנקבע בסעיף זה עומד בעינו). ההכרעה היתה חיונית לצורך פסיקת הבוררים בפסק הבוררות (ועל כל פנים התובעת לא טענה אחרת). 29. באשר לתנאי השני בין התנאים שלעיל, אכן, אדריאל לא היתה צד להליך בפני הבוררים. אולם, אני סבורה כי השתק הפלוגתא חל חרף העובדה כי היא לא היתה צד להליך, משום שאדריאל היא "חליפה" של מי שהיתה צד להליך - אלרוב. העובדה כי אדריאל, שרכשה את זכויותיה מאלרוב, היא חליפתה של אלרוב עולה גם מטענותיה של התובעת עצמה. התובעת מסתמכת - כפי שצוין לעיל, על הוראות הסכם 87 - שאין חולק כי אדריאל איננה צד לו. אדריאל מחויבת בהוראות ההסכם מכוח העובדה שהיא רכשה את זכויותיה של אלרוב בפרויקט ונכנסה לנעליה. אני סבורה כי אדריאל נכנסה לנעליה של אלרוב הן בהתייחס להסכם 87, והן בהתייחס לפרשנות שניתנה להסכם זה על ידי הבוררים במסגרת הליך הבוררות שאלרוב היתה צד לו, ושקבע את זכויות הצדדים להסכם 87. 30. לכן, קביעת הבוררים בפסק הבוררות לפיה הסכם 87 אינו חל עוד משום שפרק הזמן של 10 שנים חלף, מחייבת לא רק את הצדדים להסכם 87 ולהליך הבוררות, אלא גם את מי שרכשה את זכויותיו של אחד הצדדים להליך - אדריאל. 31. יוער בשולי הדברים כי ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות כי במקרים מסוימים גם מי שלא היה צד להליך הקודם, יהיה רשאי לעשות שימוש בכלל של השתק פלוגתא. זאת, כאשר טענת ההשתק מועלית כנגד מי שהיה צד להליך הקודם, היה לו יומו בבית המשפט וטענותיו נדחו (ר' ע"א 9647/05 פוליבה נ. מדינת ישראל, ע"א 9551/04 אספן בנייה ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל ורע"א 9307/09 אפולו אדקס ואורן נ. ראובן סנסינו). אולם, כפי שהובהר לעיל, אין צורך במקרה דנן לעשות שימוש בהלכה זו, מאחר שאדריאל היא חליפה של אלרוב (שאלמלא כן ס' 14 להסכם 87 כלל לא היה חל עליה). לכן, גם התנאי השני מבין התנאים שצוינו לעיל חל על המקרה דנן. ניתן לקבוע כי תקופת 10 השנים חלפה, והתובעת לא הוכיחה אחרת 32. גם אלמלא היתה התובעת מושתקת מכוח הכלל של השתק פלוגתא מהעלאת טענתה לפיה תקופת 10 השנים נושא הסכם 87 לא הסתיימה משום שהיא מעולם לא החלה, אני סבורה כי לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. 33. אני סבורה כי לאחר שחלף פרק זמן ארוך הרבה יותר מ-10 שנים מאז ההתקשרות בהסכם 87, ומאחר שהתובעת היא זו הטוענת שהתקופה לא החלה - הנטל להוכחתה של הטענה מוטל עליה. ואולם, לא במסגרת כתב התביעה ואף לא במסגרת תצהיר העדות הראשי מטעמו של עד התביעה מר ברנרד, לא טענה התובעת כי התקופה לא החלה. הטענה הועלתה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של העד מר ברנרד (ר' עמ' 10 ועמ' 13 לפרוטוקול). 34. יחד עם זאת, גם במסגרת עדותו בחקירה הנגדית, לא היתה למר ברנרד עמדה ברורה ביחס לשאלה האם חברת הניהול אכן לא החלה מעולם לנהל את החניון. כך, בתשובה לשאלה האם חברת הניהול ניהלה אי פעם את החניון, העד משיב "בפועל היא (חברת הניהול, ר.ר.) מנהלת חלק גדול מאוד מניהול החניון, אך דה יורה היא לא מנהלת את החניון" (עמ' 13 לפרוטוקול). 35. אם ביקשה התובעת כי בית המשפט יקבע כי פרק הזמן נושא ס' 14.02 להסכם 87 לא החל משום שהצדדים לא העמידו את חלקיהם לניהולה של חברת הניהול לתקופה שנקבעה בסעיף הנ"ל (10 שנים פחות יום), היה על התובעת להציג עמדה ברורה ביחס לכך. עמדה זו היתה צריכה להיות מוצגת בכתב התביעה ומעוגנת בתצהיר העדות הראשית מטעמה של התובעת. לא ניתן לטעמי, על סמך עדותו של מר ברנרד - שאף הוא מסכים כי חברת הניהול מנהלת "בפועל" חלקים גדולים מהחניון - לקבוע כממצא כי הצדדים לא העמידו מעולם את חלקיהם לניהולה של חברת הניהול, ומשום כך כי התקופה נושא ס' 14.02 להסכם 87 מעולם לא החלה להיספר. 36. סיכומה של נקודה זו - לא ניתן לקבל את עמדתה של התובעת לפיה חברת הניהול זכאית לנהל את החניון מכוח ס' 14.02 להסכם 87. זאת, שכן התקופה נושא סעיף זה חלפה: כך נקבע בפסק הבוררות ועל כל פנים התובעת לא הוכיחה אחרת. 37. עוד יש לציין כי לגישת התובעת, אין זה סביר כי לאחר שפג תוקפו של פסק הבוררות, ימשיך בפועל לחול אותו הסדר עצמו, קרי שהחניון ינוהל על ידי מי שמחזיק ברוב החלקים בפרויקט. אינני מקבלת את הטענה. כפי שהובהר לעיל, אינני סבורה כי פסק הבוררות נועד לספק הסדר ביניים זמני שלאחריו יחזור הסכם 87 לחול. לכן, גם לאחר שפסק הבוררות אינו חל שכן אלרוב חדלה להיות בעלת רוב החלקים בחניון, ההיגיון מאחורי פסק הבוררות מוסיף לחול, ואין אם כן מניעה שאדריאל, כבעלת רוב החלקים בפרויקט, תהיה זו שתפעיל את החניון. טענת התובעת בדבר שינוי חזית של אדריאל 38. התובעת טענה במסגרת סיכומיה שטענתה של אדריאל לפיה ההסדר נושא הסכם 87 הוא הסדר לתקופה של 10 שנים, מהווה שינוי חזית. לכן, ומאחר שהצדדים הסכימו כי הם מתנגדים לכל שינוי חזית - אין לקבל את הטענה. 39. טענה זו היא בעייתית, משום שהתובעת עצמה שינתה את חזית המחלוקת בצורה קיצונית בהרבה. כך,התובעת כלל לא העלתה במסגרת כתב התביעה מטעמה כל טענה המתייחסת לפסק הבוררות. עמדתה של התובעת במסגרת כתב התביעה היתה כאמור, כי תוקפה של ההסכמה בין אלרוב לבין התובעת לפיה החניון ינוהל על ידי אלרוב פג, מאחר שמדובר היה בהסכם שלא נתחם בזמן. הסכם כזה ניתן לביטול בהודעה מוקדמת מראש, והתובעת אכן הודיעה על ביטולו והודיעה כי הצדדים חוזרים למתכונת החוזית על פי הסכם 87. כך עולה גם מהאמור בס' 7 לסיכומי התובעת. התובעת אף לא הגישה כתב תשובה בתגובה לכתב ההגנה אותו הגישה אדריאל, בו הפנתה אדריאל לראשונה את בית-המשפט להסכם הבוררות. בהעדר כתב תשובה יש לראות את התובעת כמי שכופרת באמור בכתב ההגנה - קרי כי היא כופרת בקיומו של פסק הבוררות. אולם, לא ניתן - בהעדר כתב תשובה - להרחיב את חזית המחלוקת באופן שיועלו על ידי התובעת טענות ביחס לפרשנותו הנכונה של פסק הבוררת. 40. מאחר שהצדדים הסכימו כי הם מתנגדים לכל הרחבת חזית, לא היה מקום לקבל כל טענה שהיא מטעמה של התובעת בהקשר זה. זאת משום שאם ביקשה התובעת להעלות טענות ספציפיות בהתייחס לפסק הבוררות ולהשלכתו על זכויות הצדדים, היה עליה לעשות כן באופן מפורש במסגרת כתבי בית הדין. משהיא לא עשתה כן - לא ניתן היה להתיר לה להעלות את הטענות בשלבים מאוחרים יותר של הדיון, כשאין חולק שהצדדים התנגדו לכל שינוי והרחבה של חזית המחלוקת. על כל פנים, ולאור האמור לעיל, אינני סבורה כי יש לשלול מאדריאל את האפשרות להעלות את הטענה - הנובעת מהסכם 87 עצמו, לפיה ההסכם חל למשך תקופה של 10 שנים בלבד. טענה זו עולה גם מפסק הבוררות - שכפי שהובהר לעיל, התובעת לא הזכירה אותו כלל בעת הגשת התביעה. הנתבעת היא שהגישה את פסק הבוררות, בו יש כאמור התייחסות לשאלת תחולתו של הסכם 87, ואין מקום לשלול מאדריאל בנסיבות אלה את האפשרות להעלות טענות אלה. 41. סיכומו של דבר, אני סבורה כי לאחר שאלרוב חדלה להיות בעלים של רוב החלקים בחניון, היא עצמה אכן לא היתה זכאית לנהל אותו - מכוח האמור בס' 5 לפסק הבוררות. אולם, מכוח יתר הקביעות של הבוררים בפסק הבוררות, קרי - הקביעה לפיה תוקפו של ס' 14 להסכם 87 פג, והקביעה לפיה מי שהוא בעל רוב החלקים בחניון זכאי לנהל אותו, קביעות שחלות גם על אדריאל כחליפתה של אלרוב - זכאית אדריאל לנהל את החניון. למסקנה דומה ניתן להגיע גם אלמלא פסק הבוררות, ולגופו של ענין - מאחר שהתובעת לא הוכיחה כי הסכם 87 מוסיף לחול בין הצדדים לאחר חלוף פרק זמן של מעל 10 שנים, ובהתאם להוראות ס' 30 לחוק המקרקעין, כאשר אדריאל היא בעלת רוב החלקים בחניון. 42. לכן, אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות אדריאל ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 30,000 ₪. חניוןתל אביב