נדחה ערעור על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר בחבלה שנגרמה לו עקב נפילה, כחבלה הנובעת מפגיעתו המוכרת מזמן שירותו הצבאי. המערער נפגע בשנת 1978 בברך רגל שמאל, במהלך שירותו הצבאי ועקב שירות זה והוכר בשנת 1980 כנכה על פי חוק חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959. במהלך השנים בעקבות פניותיו הועמדה נכותו על 42%. ביום 11.1.09 נפל המערער ונפגע בירך רגלו השמאלית ובכתפו. בעקבות פגיעה זו הגיש המערער תביעה נוספת למשיב, בטענה שהנפילה ארעה בשל אי היציבות ברגלו השמאלית הנובעת מהפגיעה בשנת 1978. המשיב דחה את תביעת המערער, וקבע כי "... אין המדובר בפגימה נוספת הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת כמשמעותו בתקנה 9 לקובץ התקנות לקביעת דרגת נכות". על קביעה זו ערער המערער בפני ועדת הערר לפי חוק הנכים שליד ביהמ"ש השלום בבאר שבע (להלן - "ועדת הערר"), וזאת על פי הנחיית המשיב בטופס הדחייה מטעמו. בערעור בפני ועדת הערר סמך המערער על חוות דעתו של ד"ר מיכאל ברנשטיין, לפיה בשל שירותו הצבאי סובל הוא מהגבלה בתנועת ברך רגל שמאל, הגורמת לחוסר איזון של האגן ועקמת של עמוד השדרה, הגורמים לצליעה וחוסר יציבות בזמן דריכה על הרגל. משכך, קיימת סבירות גבוהה לקשר סיבתי בין מצב הברך לבין אירוע הנפילה, נשוא הערעור. המשיב סמך על חוות דעתו של ד"ר בצלאל פרידמן, אשר שלל את הקשר הנטען וסבר כי המערער, סובל אומנם מהפרעה ביישור הסופי של ברך שמאל, אך לא קיימת חוסר יציבות בברך זו שהיה בה כדי לגרום לנפילה שכן אין כל תיעוד רפואי לתלונות של המערער בעניין זה ואף אין הסבר רפואי לאי יציבות הברך. המשיב גם טען בפני ועדת הערר כי היא נעדרת הסמכות לדון בעניינו של המערער משהסמכות נתונה לועדה הרפואית, מאחר ומדובר בערעור שעניינו נכות מוסבת; ועדת הערר דחתה טענה זו בהחלטתה מיום 6.3.11, ושוב בהחלטה מיום 24.8.11, משסברה, כי טענה זו אינה רלוונטית שכן המשיב סבור כי פגיעתו של המערער אינה נכות מוסבת, ומאחר והמערער התנגד להעברת הדיון. בסופו של יום, דחתה ועדת הערר את ערעורו של המערער, וקבעה כי המערער לא סבל במועד הנפילה מאי יציבות ברגלו השמאלית עקב הפגיעה המוכרת ברגל זו. הועדה העדיפה את חוות דעתו של ד"ר פרידמן מטעם המשיב, כיוון שבמסמכים הרפואיים הרבים בעניינו של המערער, אין תלונה בדבר "בריחה" של רגל שמאל, ואין סיבה לחוסר יציבות של המערער בעת ארוע הנפילה. הועדה לא מצאה לקבל את חוות דעתו של ד"ר ברנשטיין, מאחר וחוות דעתו, לפיה אין חוסר יציבות בברך שמאל אינה מתיישבת עם מסקנתו בדבר סבירות גבוהה לקשר בין מצב הברך לנפילתו של המערער, ומאחר וקשר מעין זה אינו עולה גם מהמסמכים הרפואיים של האשפוז, בעקבות הנפילה. כמו כן, ועדת הערר לא נתנה משקל כלשהו לעדים מטעם המערער אשר ציינו כי הוא מרבה ליפול מאחר וסברה כי המדובר בידידים של המערער ומטרת עדותם לעזור לו. המערער טוען כי הפגימות אשר נגרמו לו בעקבות הנפילה קשורות לפגיעה המוכרת ברגלו, כיון שהמסקנה כי הוא סובל מאי יציבות ברגל שמאל עולה בבירור מתצהירו, מתצהירי העדים מטעמו, מהצורך שלו להיעזר במכשיר לייצוב הברך אותו קיבל מטעם משרד הביטחון, מהזדקקותו לשימוש בקביים, ממסמכים רפואיים רבים, ואף ממסקנת הועדה הרפואית של משרד הביטחון כמה חודשים לאחר נפילתו, וכי הועדה לא דנה בראיות רבות שהציג המערער. כן טעתה הועדה, עת מנעה את הבאתם לעדות של ששה מעדי המערער, ולא נתנה משקל לעדים שהעידו בפניה, על אף שמדובר בעדים היחידים שיכולים להעיד בעניין זה. המערער מוסיף וחולק על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, וטוען כי עדות זו היתה מגמתית ולא הסתמכה על הבדיקות הנחוצות. המערער מדגיש כי סמכות ועדת הערר לדון בעניינו הוכרעה פעמיים על ידי הועדה, וכי מקורה בהחלטת המשיב עצמו לדון בשאלת הנכות המוסבת ולהפנות את המערער לערעור בפני ועדת הערר. שאלות כגון אלה מתבררות דרך קבע בפני קצין התגמולים ולא בפני הועדות הרפואיות, שכן מדובר בטענות הכוללות בירור עובדתי בנוגע לנפילה, אותו הועדות הרפואיות אינן יכולות לערוך, ומאחר ואין מדובר בהחמרה עקב מהלך הדברים הרגיל אלא בהחמרה בעקבות ארוע זר מתערב. המערער מוסיף וטוען שבית המשפט מוסמך להתערב במסקנות ועדת הערר שכן המדובר בשאלה מעורבת של עובדה ומשפט, ומכיון שלא נקבעו ממצאים עובדתיים ביחס לעובדות מהותיות לצורך הדיון ולא היה עיסוק בשאלות של מהימנות עדים. המשיב סבור כי יש למחוק את הערעור מאחר והוא אינו בסמכותה העניינית של ועדת הערר, אלא בסמכות הועדה הרפואית המחוזית. העובדה שהמשיב הופנה בטעות לועדת הערר אינה מעניקה סמכות זו לועדה. המשיב העלה את טענת חוסר הסמכות של ועדת הערר בהזדמנות הראשונה. בענינינו, הדיון בפני הועדה הרפואית המחוזית חשוב במיוחד בהתחשב בכך, שמדובר בשאלה רפואית מובהקת. לגופו של הערעור, סבור המשיב כי המדובר בערעור על קביעות עובדתיות מובהקות של ועדת הערר, אשר בחרה להעדיף חוות דעת אחת על פני האחרת ולא ליתן אמון בעדות המערער והעדים מטעמו. פסק הדין מנומק ומבוסס היטב, ומתבסס על חוות דעתו של ד"ר פרידמן ועל כך שאף המומחה מטעם המערער שלל את קיומה של אי יציבות בברכו של המערער. עדות המערער נמצאה לא ראויה לאמון, וטענותיו בגין נפילות רבות לא עוגנו בראיות ואינן מתיישבות עם עבודתו כמפקח בניה. נקבע עובדתית, כי אין תלונות אודות נפילות והמסמכים אשר צירף אודות מצבו טרם הנפילה מעידים, דווקא, על יציבות שמורה. המשיב מוסיף ומפנה לפסק הדין בע"א 2757/02 אשר קבע כי המערער אינו סובל מחוסר יציבות. לאחר הדיון בפנינו ביקש המערער לצרף את ע"ו (חיפה) 41944-03-13 ניר כהן נ' קצין התגמולים (13.5.13) (להלן - "פס"ד ניר כהן"), ממנו עולה - לשיטתו - כי המשיב טוען דבר והיפוכו: בפס"ד ניר כהן טען כי הסמכות נתונה לקצין התגמולים, ובהליך שכאן - העוסק בנסיבות זהות בעיקרן - טען כי הסמכות נתונה לועדה הרפואית. המשיב סבור כי פסק הדין שצורף מחזק את עמדתו לפיה מקומו של ערעור מעין זה בפני הועדה הרפואית, ודינו להדחות מאחר ואין קשר רפואי בלתי אמצעי בין הנכות החדשה לנכות המוכרת, שכן הנכות החדשה נוצרה בשל ארוע מתערב זר, היא הנפילה. המשיב מדגיש כי הקופה המיועדת לשיקום נכים הינה קופה מוגבלת ויש להשתמש בה רק עבור פגיעות המקיימות קשר ישיר עם השירות הבטחוני. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אין מנוס מביטול פסק הדין של הועדה, משניתן בחוסר סמכות עניינית והעברת הדיון בפני הועדה הרפואית המחוזית. כעולה מפסק דינה של ועדת הערר, המחלוקת בעניין זה סובבת סביב השאלה האם נפילתו של המערער ביום 11.1.09 נבעה מחוסר יציבות ברגלו השמאלית, שהינו תוצר של פגיעתו ברגל שמאל בעת שירותו הצבאי, בגינה הוכר כנכה על פי חוק הנכים. מכאן עולה כי המחלוקת בין הצדדים נופלת לגדרי תקנה 9(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל - 1969 (להלן - "תקנות הנכים"), הקובעת כי - "היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות או עקב השירות". בעניין זה נקבע בע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, פד"י מה(5) 374, 391 (10.10.91), כי הסמכות לדון בעניין זה נתונה לועדה הרפואית: "קיומו של הקשר הבלתי אמצעי בין שתי הפגימות הוא שאלה רפואית מובהקת, כי אין צורך לקבוע, אם הפגימה החדשה יכולה הייתה לנבוע מאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא, למשל, אם המחלה החדשה היא תולדה של המחלה המוכרת הראשונית אשר נבעה מן השירות. שאלות שברפואה מקומן בועדה הרפואית... סוף דבר, על הקשר בין הפגימה המסויימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הועדה הרפואית. הערעור בכגון דא מוגש, כמובן, לועדה הרפואית העליונה." בשל כך, על הדיון בעניין זה היה להתנהל בועדות הרפואיות, ולא בפני ועדת הערר. יש ממש בדברי המשיב כי גם ועדת הערר סברה כי ההכרעה אינה דורשת בירור עובדתי בדבר נסיבות הנפילה אלא מדובר בשאלה רפואית בלבד - שאלת הפגימה של ברך שמאל של המערער - ומשכך, דינה להתברר בועדה הרפואית, האמונה על בחינת שאלות רפואיות. לא רק זאת גם ב"כ המערער סבר שהסמכות נתונה לועדה הרפואית, כעולה מהחלטת הועדה מיום 24.8.11. אמנם, מקור הטעות - במשיב עצמו, אשר הפנה את המערער לערעור בפני ועדת הערר. עם זאת, אין בכך כדי לייצר סמכות לועדת הערר ולבית משפט זה -במקום בו זו אינה קיימת, ועת המשיב עמד על טענת חוסר הסמכות בפני ועדת הערר. ועדת הערר סברה שהסמכות נתונה לה, מאחר והמשיב טען כי לא מדובר בנכות מוסבת. אין בידי לקבל טענה זו. מאחר ואין חולק כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת קיומה של נכות מוסבת, הרי שאין לועדת הערר סמכות לדון בשאלה זו. יש להצר על כך שהמשיב "זגזג" בעמדותיו, והודיע בתחילת הדיון בערעור כי אינו עומד על טענתו לחוסר סמכות עניינית אך בהמשך הודיע שיעמוד על טענה זו. התנהלות זו הביאה לכך שבית המשפט לא דן בטענה זו בעת הדיון בפניו ועל כן ההכרעה בעניין זה נדחתה. אוסיף כי איני סבורה כי יש בפס"ד ניר כהן, אליו הפנו הצדדים, כדי להשליך לענייננו, שכן הנסיבות שם הינן שונות. המערער באותו מקרה, בעל נכות מוכרת ברגלו, עלה על סולם בביתו ואיבד את שיווי משקלו, ונפל ונחבל בברך ימין. באותו מקרה, נקבע כי קיים אירוע מתערב (העלייה על הסולם ואיבוד שיווי המשקל) אשר גרם לנכות החדשה, והצדדים נחלקו בשאלה האם אירוע זה נופל לגדרה של תקנה 9(א) לתקנות הנכים והאם ניתן להכיר בנכות החדשה שנוצרה בגין אירוע זה. אין הדבר דומה לענייננו, בו מדובר על נפילה תוך כדי הליכה שגרתית ברחוב, ללא אירוע מתערב כלשהו; השאלה בענינינו הינה שאלה רפואית האם הפגימה החדשה מקורה בארוע הראשוני שהוכר על ידי המשיב, כארוע הנובע מהשירות הצבאי ותביעה בגינה תתברר בפני הועדה הרפואית על פי תקנה 9(א). לענין הסמכות איני סבורה כי קיים הבדל של ממש בין חבלה זו של המשיב לבין כאבי הגב שנגרמו לו בשל צליעתו, אשר נידונו - ואף הוכרו - בפני הועדה הרפואית. מעבר לנדרש, טוב יעשה המשיב אם ישקול שוב את עמדתו בעניין זה, משהוכח כי המערער מתנהל עם קביים וכי הועדה הרפואית בה נכח סברה כי הוא זקוק לסיוע בהליכה (ועדה מיום 16.5.06, נספח למוצג ג11 בתיק המוצגים של המערער). סוף דבר, לו דעתי נשמעת, יש לקבל הערעור, ולא מנימוקי המערער ולבטל את החלטת ועדת הערר, משנתנה בחוסר סמכות עניינית. הערעור של המערער יועבר לדיון בפני הועדה הרפואית המחוזית אשר מתבקשת לזמן המערער בהקדם האפשרי, בהתחשב בעובדה שעניינו התעכב עקב תקלה שמקורה במשיב. למותר לציין, כי המשיב מנוע מלטעון להיעדר הסמכות של הועדה המחוזית, לדון בענין לאור עמדתו כאן, ועל הועדה המחוזית להכריע בעניין לגופו של ענין. מאחר ומקור התקלה הראשונית במשיב, והמשיב - על אף שעמד על טענת חוסר הסמכות בפני ועדת הערר - "זגזג" בעמדותיו בפנינו בשאלת הסמכות ובכך מנע מתן החלטה מיידית בשאלה זו, מצאנו לחייבו בהוצאות המערער בהליך זה בסך 5,000 ש"ח להיום. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת ר. יפה - כץ: אני מסכימה. השופטת רויטל יפה-כ"ץס.נשיא השופטת נ. נחמה: אני מסכימה. נחמה נצר, שופטת הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת. צבאקצין התגמוליםערעורנפילה