החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב; "החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו(4) 193, 196 (1992); זוסמן, בעמוד 678]." בית המשפט קמא לא קבע כי גרסת המערער שפורטה בתצהירו הינה שיקרית ולכן הינה בגדר הגנת בדים. ספקות שהתעוררו אצל בית המשפט או העובדה כי בשלב זה לא הוכיח המערער טענותיו, אין בהם די כדי לשלול ממנו בשלב זה את זכותו להתגונן ולהוכיח טענותיוץ 4.3. הליך בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה ובית המשפט לא יכול לבוא במקום משפט בתיק. 4.4. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה אינו יוצר, כשלעצמו, בסיס לאי מתן הרשות להתגונן. "ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." [ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93)]." כאמור, די בכך, שבית המשפט אינו סבור כי הגנתו של המערער, כפי שהוצגה בבית המשפט המחוזי, הינה בגדר "הגנת בדים"; "רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן [ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (לא פורסם, 18.11.08), פסקה 20; ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)]." 4.5. די למערער שהציג בבית המשפט קמא ראיות העולות לכדי "בדל ראיה" לביסוס טענותיו ודי בכך על מנת להעניק למערער רשות להתגונן ואין למנוע הזכות להוכיח הגנתו על סמך טענות פרוצדוראליות ופורמאליות; "איני סבור כי יש מקום למנוע מן המערער לבסס את טענותיו לגופו של עניין בשל שיקולים פרוצדוראליים-טכניים [השוו: רע"א 6265/04 כסיף נ' רובין, פ"ד נט(3) 913, 917 (2004); רע"א 6241/08 זילבר נ' אהרוני (לא פורסם, 17.11.08), פסקה 14].". 4.6. הערכת משקל הטענות והראיות אין מקומה בשלב הבקשה לרשות להגן, אלא בהליך השיפוטי העיקרי. "לא תסורב בקשה למתן רשות להתגונן, וזאת משום שמשקל הראיה אינו נקבע בשעת הדיון בבקשה [ע"א 592/65 שלי נ' בוכבזא, פ"ד כ(2) 608, 610 (1966); דוד בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה 248 (מהדורה תשיעית, 2008)].". 5. כפי שניתן לראות מהכרעתו של בית המשפט קמא, בית המשפט היה נכון להניח כי קיים לפחות "ספק" האם בעלת הקרקע הגב' איגר ידעה על שהייתו של המערער במבנה בתקופה של עשרות בשנים (טענה שנטענה בתצהיר המערער ולא נסתרה) ומכך ניתן ללמוד כי קמה לו ההגנה הפוטנציאלית של "רשות מכללא": "בענייננו, ספק אם גרסתו של המבקש - 1 אף בהנחה ונכונה היא, ובשלב זה על בית המשפט להניח כי כל האמור בתצהירו אמת, כדי להעיד כי הגב' איגר ידעה על החזקתו במקרקעין, הסכימה בשתיקה על החזקה זו וכי בנסיבות העניין ניתן היה לצפות את התנגדותה לישיבתו במקום" (עמ' 7 ש' 7-10 לפסק הדין). מהראיות שהיו בפני בית המשפט, בשלב הרשות להתגונן עולה, כי לא הוצגה על ידי המשיב ראיה נוגדת כלשהי, כי המשיב או אמו - בעלי הקרקע, דרשו בעבר מהמערער לפנות את המבנה. "שתיקתם" לכאורה של המשיב ואמו במשך תקופה כה ארוכה, יכולה גם היא לעמוד למערער לחיזוק טענתו לעניין טענת "הרשות מכללא" שניתנה לו(ראה ע"א 32/77 אליאסף טבולצקי נ' בית הכנסת החסידים פ"ד לא(3) 210 וכן מאמרה של נ. זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט כרך מ"ב 1995 עמ' 24). אומנם בצדק קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הטוען טענת הרישיון, אך זה לא השלב בו עליו להוכיח טענותיו ודי שבית המשפט קמא מוכן להניח שקיים ספק שכזה. 6. גם בשאלת "אינטרס הציפייה" של המערער והשאלה האם יש להתנות את הפינוי בפיצוי, מוכן היה בית המשפט להניח, כי כי גם בעניין זה קיים "ספק". אחד האלמנטים המצדיקים פיצוי כתנאי לפינוי הינו הסתמכות של בר הרשות שכלכל צעדיו על פי ציפייה שכזו ומשלא ניתנה רשות שכזו, מגיע בית המשפט למסקנה כי "וממילא ספק אם יכולה להשמע טענה כי המבקש היה יכול לכלכל צעדיו בהסתמך על רשות זו" (עמ' 11, ש-6-5). גם לעניין זה, על בסיס "ספק", לא יכולה להישלל ההזדמנות של המערער להגן על זכויותיו. ספק זה מתחזק גם לנוכח טענות המערער כי הוא ביצע בניה ושיפורים במבנה (ללא קשר לשאלה בשלב זה, אם הבניה נעשתה כדין ואם לאו). עובדה זו, גם היא יכולה לחזק את אותו "הספק" כי המערער כלכל מעשיו והשקיע במבנה בהסתמך על הסכמה שניתנה לו במפורש או בשתיקה לאורך עשרות בשנים בהן החזיק לכאורה בקרקע מבלי שבעלי הקרקע מחו בייחוד כשבית המשפט מוכן להניח בפסק הדין כי: "נוכח האמור לעיל, הרי שלכל היותר ניתן לומר כי למבקשים מעמד של בר רשות הניתנת לביטול". (עמ' 8 ש' 30 לפסק הדין) וכל השאלה שנותרה הינה כאמור האם יש להתנות את זכות הביטול והפינוי בפועל בפיצוי. 7. לצורך ההכרעה כאן יש לחזור ולהאיר כי המערער אינו כופר בזכות הבעלות של המשיב אך הוא טוען כי הוא בעל "רשות בלתי הדירה" או "דייר מוגן". אין חולק כי המשיב מעולם לא פנה למערער ולא דרש את פינויו וכאמור כבר לעיל, לטענתו הוא לא ידע כלל עד לשנת 2011 כי המערער יושב על קרקע שבבעלות (ראה מכתב המשיב למח' הפיקוח על הבניה בנתניה מיום 14.4.11 מוצג ז' לתיק מוצגי המערער). בית משפט קמא קבע כי את הרישיון ניתן לבטל, אך לא שלל את המבחנים הנדרשים בפסיקה כי ביטול זה יהיה כפוף לעקרונות צדק הכוללים, בין היתר, מתן אפשרות למערער להוכיח טענתו כי במשך כ-30 שנה הושקעו במבנה השקעות ללא כל טרוניה או טענה של בעלי הקרקע דבר שיכול היה ליצור אצלו, ציפייה להמשך ארוך שנים במבנה (ע"א 586/69 כרסטנטי נ' הימנותא פ"ד כד(2) 789 וכן ע"א 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ פ"ד מ(1) 342). 8. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי יש ליתן למערער את יומו ואת ההזדמנות להוכיח את טענות הגנתו. הגנתו של המערער בתצהיר לא נשללה ואין ספק כי היא עומדת במבחן "ההגנה בדוחק" שדי בה כדי להעניק לו רשות להתגונן. לכאורה מחזיק המערער במישרין או בעקיפין בקרקע כ-30 שנה מבלי שהמשיב או אימו או מי מטעמם התנגדו לכך. גם אם תישלל טענתו של המערער כי אמו של המשיב ידעה על כך ונתנה הסכמה במפורש או במשתמע לאחזקתו במבנה, הרי אין חולק כי לכאורה לא נסתרה הטענה כי אכן היתה "שתיקה" של המשיב ואמו במשך שנים וככל שזו תוכח, יכולה היא לסייע למערער בניהול הגנתו. למערער משימה קשה ביותר להוכיח טענותיו, אך אין בקושי זה, כדי למנוע ממנו את ההזדמנות לעשות כן כבר בשלב מקדמי זה. 9. לאור המסקנה האמורה, הרי בלאו הכי דינה של הפסיקתא להתבטל. למעלה מן הצורך, אני סבור כי בכל מקרה הקביעות שבפסיקתא אינן ברורות וגם מטעם זה דינה להתבטל. הפסיקתא מטרתה לשקף את התוצאות האופרטיביות של פסק הדין ולא להוסיף עליו דברים שלא נקבעו בפסק הדין. בפסק הדין נקבע כי המערערים ישלמו למשיב "הוצאות ההליך" בסך 2,000 ₪ בעוד שבפסיקתא נפסק כי על הנתבעים לשלם למשיב "הוצאות משפט בסך 616 ₪ אגרת בית משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 21,600 ₪ וזאת בנוסף לסך של 2,000 ₪ שכבר נקבעו בפסק הדין. משמע, סך הכל עליהם לשלם הוצאות משפט בסך 24,216 ₪. לא ניתן הסבר כיצד ועל בסיס מה נוספו הסכומים האמורים. עוד נקבע בפסק הדין כי המערערים יסלקו ידם מהמקרקעין, לעומת זאת בפסיקתא נקבע כי הם נדרשים לא רק לסלק את ידם אלא גם כל מי "שמצוי על המקרקעין". תוספות אלו אינן ברורות ומן הדין להקפיד על ניסוח הפסיקתא שכן בהתאם לתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, פסיקתא ניתנת "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתא, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון, צו בדבר הוצאות המשפט...". משמע, על הפסיקתא להיות תואמת את ההחלטה. סוף דבר הערעור נדחה בחלקו. ניתן צו לסילוק ידם ופינוי של כל המערערים וכל מי שקשור איתם ושמצוי על המקרקעין למעט שטח המבנה - אותו שטח בן 379.3 מ"ר המתוחם באדום בתשריט במ/1. ערעור המערערים 2-3 נדחה ופסק הדין בעניינם יעמוד בעינו. פסק הדין באשר למערער מבוטל ככל שהוא מתייחס ל"מבנה" (סה"כ 379.3 מ"ר עליהם מצוי המבנה). הפסיקתא מיום 31.7.2012 מבוטלת. בנסיבות העניין, ומשהערעור התקבל בחלקו ונדחה בחלקו, אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. תצהיר המערער 1 מיום 10.10.2011 שצורף לבקשת רשות להתגונן ישמש ככתב הגנה בתובענה שתתברר בבית משפט השלום נתניה. בקשת רשות להתגונןמסמכים