דהיינו, בטרם הוכרעה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית משפט זה; השנייה, מהי יתרת החוב העדכנית. נדון בשאלות כסדרן ונפתח בתיאור הרקע. רקע 2. העותרת מחזיקה מפעל באזור התעשייה בר-לב המצוי בתחומי המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה"). בין העותרת למועצה התגלעו במשך השנים מחלוקות שונות הנוגעות לחיובי ארנונה שהושתו עליה ולחיובים בגין היטלי פיתוח לרבות ביוב. מחלוקות אלו הגיעו גם לפתחו של בית המשפט וניתנו בעניינם פסקי דין שונים. בין היתר ניתן ביום 20/11/12 פסק דיני בעמ"נ 14629-04-11 בגדרו התקבל ערעורה של המועצה על החלטת ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"), והעותרת (ביחד עם שתי עותרות נוספות) חויבה לשלם למועצה היטל ביוב (להלן: "פסק הדין בעניין היטל הביוב"). 3. על פסק הדין בעניין היטל הביוב הוגשה על ידי העותרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אשר טרם נדונה. חשוב להזכיר כי ביום 28/11/12 הגישה העותרת בקשה במסגרת עמ"נ 14629-04-11 הנ"ל לעיכוב ביצוע פסק הדין אך בקשתה נדחתה בהחלטתי מיום 5/12/12 (בקשה מס' 11). 4. חיובי הארנונה אותם נדרשה העותרת לשלם נדונו אף הם בבית משפט זה בהליכים שונים; שלוש עתירות שהגישה העותרת בגין דרישות הארנונה לשנים 2007- 2009 (עת"מ 348/08, 446/08, 2111-03-09) עדיין תלויות ועומדות בפני כב' השופטת ב' בר זיו. עתירה לגבי החיובים לשנת 2010 הוכרעה על ידי כב' השופט אליקים בעת"מ 46821-02-10 ועתירות לגבי השנים 2011, 2012 הוכרעו על ידי בעת"מ 49657-03-11 ועת"מ 30492-02-12. בפסקי הדין לשנים 2010 - 2012 התקבלו העתירות ובוטלו חיובי יתר ארנונה שנדרשו מהעותרת. 5. בעתירה הנוכחית טענה העותרת כי המועצה פועלת שלא כדין לגביית חובות ארנונה לשנים שבמחלוקת ולגביית היטל הביוב נשוא בקשת רשות הערעור על פסק הדין בעניין היטל הביוב. על כן עתרה למתן צווים האוסרים על המועצה לנקוט בהליכי גבייה ובמיוחד לביטול עיקול שהטילה המועצה על כספים המגיעים לעותרת בחשבון הבנק. 6. בתשובת המועצה לבקשה לצווים זמניים הבהירה המועצה כי היא מסכימה לעיכוב וביטול כל הליכי הגבייה בכל הנוגע לחובות הארנונה השנויים במחלוקת (סעיף 4 לכתב התשובה בבקשה מס' 1), כך שנותר לדון רק בטענת העותרת לעיכוב הליכי הגבייה של יתרת החוב בגין היטל הביוב. 7. ביום 26/11/12, לאחר מתן פסק הדין בעניין היטל הביוב שלח בא כוח המועצה לבאי כוח העותרת דרישה לתשלום היטל הביוב (נספח ז-1 לעתירה). במכתבו פירט את יתרת חוב ההיטל שעמדה על סך של 5,246,134 ₪ נכון למועד המכתב. בתגובה הודיע בא כוח העותרת כי לפי חישובי העותרת יש לתקן את הדרישה. על פי טענת העותרת היה על המועצה להפחית מסכום הדרישה סך של 800,000 ₪ ששולמו כמקדמה על חשבון החוב. כן היה עליה להפחית סך השווה ל - 5% מקרן ההיטל, בהתאם להסכמים שבין המועצה למנהלת אזור התעשייה בר-לב, הפחתה שנועדה לשקף השתתפות של בעלי המפעלים בעלויות הפיתוח. לאור האמור טענה העותרת כי יתרת החוב בגין היטל הביוב הינה רק 2,589,809 ₪. סכום זה, בצירוף חוב ארנונה שלא היה שנוי במחלוקת, שולם בהמחאה על סך כולל של 4,517,078 ₪ (נספח ז-2 לעתירה). 8. בין באי כוח הצדדים הוחלפו מכתבים שונים בהם לא הושגה הסכמה על יתרת החוב. חשוב להדגיש כי המועצה לא כפרה בקבלת המקדמה אולם טענה כי על פי דרישת העותרת הועברה המקדמה לתשלום חוב ארנונה שהייתה חייבת העותרת ועל כן מקדמה זו אינה יכולה להוות בסיס להפחתת חוב ההיטל. לגבי הפחתת 5% מהקרן, על פי ההסכם עם מנהלת אזור התעשייה בר-לב, נטען כי הפחתה זו בוצעה. הואיל ולא הושגה הסכמה בין הצדדים, החלה המועצה בנקיטת הליכי גבייה, לרבות הטלת עיקולים. נקיטת הליכי הגבייה עומדת במוקד העתירה הנוכחית. ההליכים ועיקרי הטענות 9. בד בבד עם הגשת העתירה הגישה העותרת בקשה לצו ביניים לעיכוב הליכי הגביה. ביום 5/5/13 נערך דיון בבקשה לצו ביניים שבסופו ניתנה לצדדים שהות להשגת הסדר. כן נקבע כי אם לא יושג הסדר יוכלו הצדדים להגיש השלמות טיעון ולהודיע עמדתם לגבי הצורך בקיום דיון נוסף בעתירה. באי כוח הצדדים הגישו טיעון משלים בכתב וויתרו על קיום דיון בעתירה לגופה ועל כן הובאה העתירה להכרעתי כעת. 10. כאמור, הצדדים חלוקים הן על יתרת חוב היטל הביוב ועל סמכותה של המועצה לנקוט בהליכי גבייה של יתרת החוב. לגבי יתרת החוב טוענת העותרת כי עם קבלת דרישת החוב המקורית, כבר בשנת 2002, שולמה מקדמה על סך של 800,000 ₪. לאחר שהתקבלה החלטת ועדת הערר, בגדרה נקבע כי העותרת אינה חייבת בתשלום ההיטל, ביקשה העותרת את השבת המקדמה. כן ביקשה כי ההשבה תבוצע בדרך של קיזוז חוב הארנונה והשבת היתרה (נספח 2 לטיעון המשלים). בדרישה זו ציינה העותרת כי סכום ההשבה עומד על סך של 1,438,480 ₪. סכום זה, כך נטען, לא הושב לעותרת. העותרת מדגישה כי בחישוב דרישתה להשבת סכום המקדמה לא ערכה חישוב של ריבית דריבית. עוד טוענת העותרת כי לאחר שהתקבל פסק הדין בעניין היטל הביוב נשלחה אליה דרישת המועצה. בדרישת המועצה, כך נטען, חושב חוב ההיטל על פי שיעורי הריבית הקבועה בדין, כאשר הריבית חושבה כריבית דריבית (כלומר מצטברת על הקרן ועל הריבית). 11. עוד מציינת העותרת כי קיים הבדל בין שיעור הריבית שבו חושבה השבת המקדמה (0.5% לחודש) לשיעור הריבית שבו חושבה יתרת החוב (0.75% לחודש). ההפרשים בשיעור הריבית וההפרשים בחישוב הריבית המצטברת, הם בבסיס ההפרש בין חישובי הצדדים. 12. עוד טוענת העותרת כי בהתאם לפקודת המסים (גבייה) ולאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: "אכרזת המסים"), אין לגבות חוב השנוי במחלוקת. הואיל וחוב היטל הביוב מצוי בדיון בבקשת רשות הערעור שהגישה העותרת, מנועה המועצה מלנקוט בהליכים לגבייתו. 13. המועצה כופרת בחישובי העותרת. בא כוח המועצה מפנה להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980 (להלן: "חוק הריבית ברשויות המקומיות"), וטוען כי חישוב תשלומי הריבית, הן על השבת סכום המקדמה והן על יתרת חוב ההיטל, נעשה על פי הוראות החוק. הפערים בדרך החישוב של הסכום להשבה ושל סכום יתרת החוב נובעים מהוראותיו השונות של החוק. המועצה כופרת בטענה כי ערכה חישוב של ריבית דריבית ומדגישה כי העותרת העלתה טענות ללא עריכת חישוב להוכחת טענותיה. 14. המועצה מוסיפה וטוענת כי על פי הוראות חוק הביוב, הגשת ערר או ערעור אינם מעכבים את הליכי הגבייה. זהו דין מיוחד הגובר לטענתה על הוראות פקודת המסים (גבייה) ואכרזת המסים. מכל מקום, כך נטען, העותרת ביקשה לשלם את החוב ועל כן אינה יכולה לטעון כי יש לעכב את הליכי הגבייה. הכרעה 15. כפי שיפורט להלן הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. מהמסמכים שהוצגו לעיוני מתברר כי דרישת החוב המקורית בגין היטל הביוב עמדה על סך של 1,972,360 ₪ (דרישה מיום 28/2/02). מסך זה הופחתה המקדמה ששילמה העותרת בסך של 800,000 ₪. לאחר הצגת אישורים הופחת גם סך השווה ל - 5% מסכום עלויות פיתוח התשתיות ששילמה העותרת למנהלת אזור התעשייה (סכום זה עמד על 382,292 ₪). לפיכך, נותרה יתרה בסך של 790,068 ₪ (ראה פירוט במכתב מיום 25/3/02 צורף לתשובת המועצה). לאחר החלטת ועדת הערר דרשה העותרת את השבת המקדמה שעמדה על סך של 1,438,480 ₪ בהיותו מס שנגבה ביתר. סכום זה הושב לעותרת בדרך של קיזוז מיתרת חוב הארנונה שהייתה חייבת אותה עת. הדבר עולה מפורשות מאישור שהוצא ביום 14/10/12 ושצורף למכתבו של בא כוח המועצה - נספח ז-3 לעתירה. אין חולק כי סכום ההשבה חושב על פי הוראות סעיף 6 לחוק הריבית ברשויות המקומיות הקובע: שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן - תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 הימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו. 16. משהושבה המקדמה לעותרת נותרה יתרת חוב היטל הביוב 1,590,067 ₪ לפי החישוב הבא: קרן 1,972,360 ₪ בניכוי דמי פיתוח ששולמו בסך של 382,292 ₪. סכום יתרת הקרן נושא הפרשי הצמדה וריבית על פי סעיף 2(א) לחוק הריבית ברשויות המקומיות, כלומר ריבית בשיעור של 0.75% (ראו ההגדרה בסעיף 1 לחוק). 17. לטענת העותרת כי נוצר פער בין שיעורי הריבית יש להשיב כי העותרת היא שבחרה לדרוש השבה ולא המתינה לתוצאות פסק הדין בערעור על ועדת הערר. יתרה מזו, אלמלא זוכה חשבון הארנונה של העותרת בסכום המקדמה שהועבר, הייתה יתרת חוב הארנונה נושאת ריבית פיגורים זהה, כך שלעותרת לא נגרם למעשה כל הפסד. פערי הריבית בין ריבית הפיגורים לריבת ההשבה הם מצוות המחוקק ועל כן לא נפל כל פגם בחישובי הריבית של המועצה. 18. לטענה כאילו המועצה חישבה את יתרת חוב היטל הביוב בדרך של ריבית דריבית אין כל עיגון במסמכים שהוצגו לעיוני. לא צורפה חוות דעת חשבונאית ודפי החישוב שהציגה העותרת אינם מספיקים. מנגד, טוענת המועצה כי החישוב נעשה כך לפי הוראות החוק, ללא תוספת חיוב של ריבית דריבית. 19. אין גם בסיס לטענת העותרת בדבר חוסר סמכות המשיבה לנקוט בהליכי גבייה. העותרת היא שביקשה לשלם את יתרת החוב והמחלוקת נעוצה רק בחישוב יתרת החוב. משבחרה העותרת לשלם את החוב, אולם לא שילמה את כולו, היא אינה יכולה לטעון כי המשיבה אינה רשאית לגבותו ולבקש את עיכוב הליכי הגבייה. למעשה, לא מדובר בחוב שהוא באמת שנוי במחלוקת, כנדרש לשם עיכוב הליכי גבייה (ראו בר"ם 225/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (ניתן ביום 7/5/07)). ההליכים שהתנהלו בין הצדדים ופסק הדין בעניין היטל הביוב כלל לא דנו בשאלת חישוב החוב. בקשת רשות הערעור שהוגשה אינה מתייחסת לדרך חישוב החוב אלא לחובתה של העותרת לשלם היטל ביוב. זוהי מחלוקת שונה מהמחלוקת לעניין חישוב החוב. משבחרה העותרת לשלם את החוב וויתרה, עד הכרעת בית המשפט העליון, על הטענה כי אינה חייבת בהיטל, היא אינה יכולה לכפור בסמכות המועצה לגבות את ההיטל כפי שחושב על ידה כדין (ראו גם עע"ם 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (ניתן ביום 05/03/2013), שם סבר בית המשפט בנסיבות דומות כי העותרת מנועה מלטעון כנגד הליכי הגביה). 20. למעשה די בכך כדי לדחות את טענת העותרת בעניין הסמכות. עם זאת מצאתי להעיר מספר הערות בנוגע לטענות עצמן. הדין אינו קובע עיכוב גורף של כל הליכי גבייתם של חובות בשל הליכי השגה וערעור. ניתן למצוא הוראות דין המורות על עיכוב הליכים עד גמר ההתדיינות (ראו למשל סעיף 183 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וסעיף 91 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975), ומאידך הוראות חוק שאינן מעכבות הליכי גבייה של חובות גם אם מתנהלים לגביהם הליכי השגה וערעור (ראו למשל סעיף 91(ב) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 ועוד). 21. בחוק הביוב נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 32: "(א) הגשת ערר או ערעור לפי פרק זה אינה מעכבת את הביצוע של דרישת התשלום, אלא אם החליטו על כך יושב ראש ועדת הערר או בית המשפט, הכל לפי העניין. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות את דרכי ההגשה של ערר וערעור לפי פרק זה, ואת סדרי הדין בהם, לרבות הוראות בדבר הוצאותיהם". על פי הוראה זו אין עיכוב אוטומטי של הליכי גבייה בשל הגשת ערר או ערעור אלא הדבר מסור לשיקול דעת יו"ר ועדת הערר או בית המשפט, לפי העניין. 22. העותרת מפנה לסעיף 2 לאכרזת המסים הקובע: (א) על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן - הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב-2002. (ב) בסעיף זה "השגה", "ערר" או "ערעור" כמשמעותם בהוראות הדין על פיו נקבע החיוב. הוראה זו, כך טוענת העותרת, גוברת על הוראות סעיף 32 לחוק הביוב. העותרת מפנה להחלטת בית המשפט העליון בעע"מ 1024/10 מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא (ניתן ביום 2/8/12), שממנו מבקשת היא ללמוד כי הוראות אכרזת המסים חלות גם על הליכי גביית חוב ארנונה ועל כן גם חוב ארנונה אינו ניתן לגבייה בטרם הפך לחוב חלוט. צריך לציין כי באותו פסק דין מציין בית המשפט העליון כי אינו דן בתחולת ההוראה על חוב ארנונה למועצה מקומית, עליה חלה פקודת המועצות המקומיות ולא פקודת העיריות. כמו כן, ציין בית המשפט כי האכרזה לא תחול אם לא הוגשו הליכי השגה כדין (ראו גם בר"ם 6072/12 דוד נ' עיריית נצרת עילית (ניתן ביום 19/09/2012); וכן עת"מ (י-ם) 8599/08 יעד שיאן נדל"ן נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 21/2/13), המפרט את ההוראות השונות בפסיקה לגבי תחולת האכרזה על הליכי גבייה של חובות ארנונה שנויים במחלוקת על פי פקודת העיריות). 23. כאן יש לשים לב למסלולי הגבייה השונים. חוק הביוב מקנה למועצה מסלול גבייה מקוצר ומורה בסעיף 35 כי "[...] רשאית הרשות המקומית להוציא את החוב לפועל על פי תעודה של ראש המועצה, בדרך שמוציאים לפועל פסק דין סופי של בית משפט שלום, זולת אם עוכב הביצוע של דרישת התשלום לפי סעיף 32". מסלול זה שונה ממסלול הגבייה על פי פקודת המסים ומשמעו כי הרשות המקומית יכולה לפעול בהליכי גבייה, על בסיס הדרישה, כאילו בידה פסק דין לטובתה. מסלול אחר ונפרד הינו זה של פקודת המסים (גבייה), המותנה בכך כי התקיימו תנאי האכרזה. יתרונו של המסלול הינו כי הרשות אינה צריכה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל אלא מוסמכת לנקוט בהליכי הגביה על פי הוראות פקודת המסים. 24. הפסיקה טרם קבעה עמדה לגבי היחס בין המסלולים. ראינו כי ככל שהדבר נוגע למסלולים חלופיים בין מסלול הגביה על פי פקודת המסים ומסלול הגביה על פי פקודת העיריות או על פי פקודת המועצות המקומיות, נמנעו בתי משפט מלקבוע עדיפות להוראות העיכוב בפקודת המסים וניתן למצוא דעות שונות בסוגיה. כך גם בכל הנוגע לבחירה בין מסלולי הגביה על פי חוק הביוב לעומת מסלול הגביה על פי פקודת המסים. לכאורה ניתן לחשוב כי הוראת סעיף 32 לחוק הביוב חלה רק על הליכים על פי החוק ואינה נוגעת להליכי גביה על פי הפקודה. מנגד ניתן לטעון כי חוק הביוב הינו דין מיוחד הגובר על הוראות אכרזת המסים, במיוחד בשים לב לכך שאכרזת המסים הינה חקיקת משנה בלבד. בכל הנוגע למסלולים הנפרדים שבפקודת העיריות ובפקודת המסים נקבע לאחרונה כי הם אינם מוציאים אחד את השני ובית המשפט קרא למחוקק להסדיר את היחס ביניהם (עע"ם 8810/10 הנ"ל). 25. שאלה נוספת שיש לשאול הינה מהי משמעות הביטוי "פסק דין סופי" על פי אכרזת המסים; האם הכוונה לפסק דין של ערכאה דיונית, האם פסק דין של ערכאת הערעור בזכות או שמא יש להמתין עד הכרעה של ערכאה שהערעור אליה הינו רק ברשות. כידוע, הלכה היא שמובנו של הביטוי "פסק דין סופי" עשוי להשתנות בשים לב להקשרם של הדברים (בש"פ 256/88 (ע"פ 433/87) הנשיא נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 221 (1988); ע"א 3997/91 ועד הנאמנים לנכסי הוואקף המוסלמי נ' יוסי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד מט(5) 766 (1996)). השאלה בכל הנוגע למשמעות הביטוי באכרזת המסים לא נתבררה עד כה, אולם ניתן למצוא דוגמאות בהם בתי משפט עשו שימוש בעת הדיון באכרזה בביטוי פסק דין חלוט, ביטוי המרמז המתנה עד הכרעה בבקשת הרשות לערעור. 26. העיקול בתיק זה הוטל על פי פקודת המסים (גביה) ולא על פי חוק הביוב, כלומר שלא במסגרת הליכי הוצאה לפועל. הדבר מצביע לכאורה על בחירה במסלול הגביה על פי פקודת המסים ולא במסלול הגביה על פי חוק הביוב. לפיכך, ככל שהאכרזה תפורש כמעכבת הליכי גביה עד פסק דין בבקשת רשות הערעור הרי שהמועצה לא הייתה רשאית לנקוט בהליך. דברים אלו נאמרים למעלה מן הדרוש, שכן קבעתי כבר כי לאור עמדת העותרת והסכמתה לשלם את חוב ההיטל היא אינה יכולה לטעון לעיכוב ההליכים בשל מחלוקת לעניין חישוב החוב, מחלוקת שאינה עומדת להכרעה בבקשת הרשות לערעור. עם זאת ראוי שהמועצה תשקול, בגדרם של הליכים אחרים, מהו המסלול הראוי לגביית החוב השנוי במחלוקת ותשים לב להבדל בין המסלולים. עוד אוסיף כי ראוי שההבחנה בין מסלולי הגביה השונים והתנאים השונים בכל מסלול, תיבחן על ידי המחוקק שיקבע מסלול אחיד וברור, דבר שיימנע מחלוקות מיותרות. סוף דבר 27. כפי שציינתי לא מצאתי כי נפלה טעות בחישוב יתרת חוב ההיטל ואיני סבור כי המועצה מנועה מלנקוט בהליכי הגביה. אשר על כן אני דוחה את העתירה. לאור נסיבות המקרה, נכונות העותרת לשלם וחוסר הבהירות בדבר ההוראות במסלולי הגביה השונים, אין צו להוצאות. הליכי גביהשאלות משפטיותחוב