נדחתה בקשת העותר ליתן לו מעמד פליט, זאת מאחר שלטענתו קיימת סכנה ממשית לחייו אם יחזור למדינתו, גאנא. במסגרת זו נתבקש ליתן לעותר רישיון ישיבה של תושב ארעי מסוג א/5 בהתאם לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל ובמי שהוכרו כזכאים למקלט מדיני בישראל על ידי שר הפנים. בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים בה ביקש העותר למנוע את הרחקתו מישראל עד להכרעה בעתירה. לא ניתן צו ביניים במעמד צד אחד והדיון בבקשה נתקיים במעמד שני הצדדים. בתגובת המשיבים לבקשה הם הביעו את התנגדותם למתן צו הביניים ואף בקשו את סילוק העתירה על הסף. טענות הצדדים 2. כאמור, העותר הינו אזרח גאנא והסתנן לישראל ביום 15.7.09. לטענתו, במדינתו היה מטפל יחד עם אביו בחולים בעזרת צמחים. בהיותו בגאנה פנתה אליו ילדה חולה מאוד והוא טיפל בה ללא הועיל עד אשר נפטרה. העותר השתייך לקבוצה פוליטית בשם NPP ובני משפחת הילדה השתייכו לקבוצה פוליטית אחרת בשם NDC ונוכח הטיפול הקלוקל בילדה לטענתם, בקשו את נפשו של העותר. על כך הוסיף העותר כי הוא נרדף על רקע דתי. בשל אלו ברח העותר ממדינתו והסתנן כאמור לישראל. העותר טען כי פנה ליחידת RSD (היחידה לטיפול מבקשי מקלט ברשות האוכלוסין וההגירה) כדי לברר את מעמדו, אבל עד עצם יום הגשת העתירה טרם התקבלה כל החלטה בעניינו. בד בבד טען העותר, באותה נשימה, שכן נתקבלה החלטה בעניינו שדחתה את בקשתו להכירו כפליט. לטענת העותר הוא עונה על הגדרת "פליט" שבאמנה בדבר מעמדם של פליטים, 1951 שהלכה למעשה נהוגה בישראל למרות שלא אומצה בחקיקת הכנסת. בתשובת המשיבים נתקבלה התמונה השלמה אודות העותר. 3. לאחר הסתננותו לישראל, ביום 17.11.09 תושאל העותר ביחידת ה-RSD והוא סרב למסור את כתובתו. משלא שיתף פעולה, הטיפול בבקשתו הופסק והוא נדרש לעזוב את ישראל תוך 14 יום. ביום 21.2.10 הגיש העותר ערעור על ההחלטה האמורה, אך ביום 23.2.10 נמסר לו כי ערעורו לא יטופל בשל האיחור שבהגשתו. ביום 16.3.10 העותר פנה בשנית אל ה-RSD באמצעות עורך דין והוסבר לעורך הדין, שוב, שבקשת העותר נדחתה בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו. במהלך חודש יוני 2011 הגיש העותר עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (עת"מ 3093-06-11) וזו נדחתה על הסף בהיותה סתמית ללא פרטים ומבלי שצורפו לה מסמכים מהן ניתן היה ללמוד על טעמיה. חלפו להם הימים והעותר החליט לשנות את דרכו וביום 4.9.12 פנה למשיבים, אך הפעם זנח את בקשתו להכרתו כפליט וביקש לקבל מעמד מטעמים הומניטאריים. בקשתו זו נדחתה ביום 17.10.12. שוב חלפו להם הימים, וביום 13.1.13 פנה העותר פעם נוספת למשיב, ובפעם ההיא שוב החליף את דרכו ופנה כבעבר ליחידת ה-RSD בטענה כי מאז הגשת ערעורו ביום 8.7.10 לא זכה למענה על פנייתו. תשובת ה- RSD ניתנה ביום 13.3.13 ובה הובא לידיעת העותר, שוב, כי תיקו נסגר כבר ביום 17.11.09 בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו. במקביל, ביום 28.2.13 הגיש העותר השגה על דחיית בקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים לפני וועדת ההשגה לזרים אשר דחתה את ההשגה ביום 6.3.13. על החלטה זו של וועדת ההשגה לזרים הגיש העותר עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז (עת"מ 47408-04-13) וזו נדחתה בשל חוסר סמכות מקומית. בסופו של יום הוגשה עתירה זו לבית משפט זה כנגד החלטת ה-RSD. 4. טעמי המשיבים שיש לדחות את העתירה הם שלושה: העדר סמכות מקומית; שיהוי; וחוסר ניקיון כפיים. באשר להעדר סמכות מקומית נטען כי הואיל והעתירה מופנית כלפי החלטת ה-RSD, החלטה זו ניתנה בתל-אביב. נכון הוא שבית המשפט המחוזי מרכז מחק את העתירה האחרונה שהגיש העותר מפאת חוסר סמכות מקומית, אך העתירה ההיא הופנתה כנגד החלטת וועדת ההשגה לזרים שהסמכות לדון בה אכן נתונה לבית משפט זה. לא כן, ההחלטה של ה-RSD שהסמכות המקומית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. באשר לשיהוי בהגשת העתירה נטען כי למעשה אין המדובר בעתירה המופנית כנגד תשובת ה-RSD מיום 13.3.13 אלא כנגד ההחלטה המקורית שניתנה ביום 17.11.09 מלפני למעלה משלוש וחצי שנים, ולא ניתן להחיות את ההליך על ידי הפנייה שנשלחה ביום 13.1.13 כאילו התשובה על מכתב זה מהווה ההחלטה עליה ניתן לעתור. ובאשר לחוסר ניקיון כפיים נטען כי העותר הסתנן לישראל בשנת 2009 ועשה דין לעצמו ונשאר בישראל חרף דחיית בקשותיו וחרף העובדה שהוחלט כי עליו לצאת מישראל מלפני זמן רב. 5. ולבסוף יש לציין כי בדיון הסכים ב"כ העותר לטענות המשיבים בדבר השיהוי הרב שבהגשת העתירה, אך טען כי יש לקבל את העתירה מפני שטענת העותר שנשקפת סכנה לחייו אם יחזור למדינתו לא נתבררה מעולם. חוסר שיתוף הפעולה שיוחס לעותר לפני ה-RSD היה אך בשל כך שנטען כלפיו כי הוא לא היה מוכן למסור את כתובתו. ברם, לאמיתו של דבר המידע שמסר העותר בשעתו לפיו גר בכנסיה בתל-אביב היה נכון ובידיו כיום ראיות להוכחת טענתו. דיון והכרעה 6. הצדק עם המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף, הן מחמת השיהוי הניכר שבהגשתה והן בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר. 7. בצדק נטען כי העתירה מופנית למעשה כנגד ההחלטה מיום 17.11.09 במסגרתה נדחתה בקשת העותר להכיר בו כפליט בשל אי שיתוף פעולה. פשיטא, כי אין בדחיית פנייה מאוחרת למתן החלטה בבקשה שכבר ניתנה בה החלטה כדי להיחשב כמועד מתן ההחלטה. שיהויו של העותר הוא אפוא, שיהוי כבד ביותר של למעלה משלוש שנים וחצי, שעה שתקנות 3 ו-4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כי עתירה מינהלית תוגש לכל המאוחר 45 ימים ממועד מתן ההחלטה שבעטייה מוגשת העתירה. 8. בהתאם להלכה הפסוקה ההיבט החשוב של טענת השיהוי הוא "ההיבט המהותי", הנבחן על בסיס שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי המתמקד בטיב התנהגות העותר ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי וויתר על זכויותיו; שיהוי אובייקטיבי שעניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות או של צדדים שלישיים שנגרמה עקב האיחור בהגשת העתירה; ומידת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי שהוא נשוא העתירה (עע"מ 8283/11 מהא רפיק עלי חסן אלדר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, 18.04.12). ההכרעה בטענת שיהוי תהיה על יסוד איזון בין שלושת היסודות הנזכרים והענקת המשקל היחסי הראוי לכל אחד מהם בנסיבות העניין. במקרה זה, לא זו בלבד שהעותר הודה מפורשות בדיון כי יש ממש בטענת השיהוי שבפי המשיבים, אלא שהשיהוי בהגשת העתירה, ממלא אחר שלושת היסודות, ונוכח הנסיבות שפורטו לעיל, השיהוי בו נקט העותר מלמד כשלעצמו גם לגופה של העתירה. שכן למעשה, אין מדובר אך בשיהוי אלא בזניחה מודעת של טענת הפליטות. לא זו בלבד שמדובר כאמור, בשיהוי כבד של למעלה משלוש שנים וחצי, אלא שהעותר בחר שלא לעתור כנגד ההחלטה שדחתה את בקשתו להכיר בו כפליט, וחרף זאת בחר לנסות לקבוע את מושבו בישראל בדרכים אחרות. דרך התנהלותו מלמדת כי הוא מנסה שוב ושוב בכל הדרכים האפשריות לקבל היתר שהייה בישראל, תוך נקיטה בהליכים שונים שבסופו של יום התברר כי אין בהם כל ממש. כל זאת שעה שהוא הסתנן לישראל שלא כדין. רק משכלו כל הקיצין וכל הדרכים נחסמו בפניו, החליט העותר לעורר מחדש את טענת הפליטות ולעתור כנגד ההחלטה שניתנה כאמור, לפני למעלה משלוש שנים וחצי. לכך לא ניתן ליתן יד. 9. אכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי במקרים בהם נשקפת סכנה לשלומו של אדם באשר הוא, קיימת חובה מוסרית ואף מכוח ההסדרים שבדין, לפעול לשם שמירת נפשו וחייו ולא להתעלם ממצבו, לעיתים גם מקום בו השתהה קמעא בנקיטת ההליכים. ואולם, במקרה זה השיהוי הרב והתנהלות העותר כשלעצמה מלמדת כי הוא עצמו אינו עומד אחר טענתו בדבר הסכנה הנשקפת לו בארצו. וודאי שיש לראות בכך וויתור על טענותיו. חוסר ניקיון כפיו וחוסר תום הלב של העותר אשר בא לידי ביטוי, לא אך בעובדה שהוא כאמור, הגיע לישראל שלא כדין ולמרות שנצטווה לעזבה כבר ביום 17.11.09 נותר בה עד היום, אלא אף בעובדה שהעלים את מרבית התמונה בעניינו במסגרת עתירתו, מצדיקים אף הם את דחיית עתירתו על הסף. 10. נוכח קבלת טענות המשיב בדבר דחיית העתירה בשל השיהוי וחוסר ניקיון כפיו של העותר, אין צורך לדון בשאלת הסמכות המקומית שהעלה. העתירה נדחית אפוא, והעותר ישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000₪. משרד הפניםפליטים