המצאה כדין ע"י הנהלת בית המשפט בהתאם לתקנות 489-491 לתקנות סדר הדין האזרחי

טענה כי ההמצאה בוצעה כדין בהתאם לתקנות 489-491 לתקנות סדר הדין האזרחי, ע"י הנהלת בית המשפט בישראל, באמצעות שליח בהתאם ל- November 15, 1965 Convention on the Service Abroad of Judicial and Extrajudicial Documents in Civil or Commercial Matters (להלן:"אמנת האג"). ע"פ אישור הנהלת בית המשפט בישראל, החתום ע"י כבוד השופט בדימוס גילון, מיום 17.7.2011, המסירה בוצע ע"פ ס' 5 (א) לאמנת האג, וזאת בדרך של הדבקה בדלת בהתאם לחוק הישראלי. אישור המסירה, הנחתם ע"י השליח, מאשר שהוא הופיע בכתובת דירתו של המשיב בשלושה תאריכים שונים קודם הדבקתו על דלת דירתו של המשיב. נטען כי אין ספק כי השליח פעל בשקידה ראויה וסבירה כאשר ביצע את ההמצאה. השליח לא הגיע לבית המשיב פעם אחת אלא שלוש פעמים, וכן חקר ודרש אצל השכנים היכן נמצא המשיב. לאחר שלא מצא את המשיב להמציא לו כדין את הכתב, ולאחר שפעל בשקידה ראויה וסבירה ושאל את השכנים, הדביק את הכתב על הדלת החיצונית. השליח שביצע את המצאה הינו מיומן ומהימן שמבצע אלפי מסירות עבור בתי משפט והנהלת בית המשפט מזה שנים רבות. המבקשת ממשיכה וטוענת כי מאחר והמסירה בוצעה ע"פ אמנת האג, לא רק שקיימת חזקה כי הנהלת בית משפט ביצעה את המסירה ללא דופי אלא מאחר וקיים אישור ע"פ אמנת האג, החתום ושנבדק ע"י שופט, חזקה נוספת כי המסירה בוצעה כדין. המבקשת מעלה טענות גם לעניין מהימנותו של המשיב, אשר טוען כי לא קיבל את כתב התביעה המקורית מארה"ב והזימון לדין, וזאת בניגוד מוחלט לדברי השליח ואישור המסירה ואישור מטעם הנהלת בית המשפט. לטענתה אין לסמוך על הצהרות המשיב מכוון שיש בהן סתירות. כל מסכת הטענות המופיעות בתצהירו של המשיב הנוגעים לעניין אי סימון דירתו בשם של המשיב וכו', אמירות בעלמא הם. אם שליח המבצע מסירות רגילות מצליח לאתר את דירתו המשיב, על אחת כמה וכמה ששליח מיומן שכל עבודתו בתחום הינו מסירות בי דין עבור בתי משפט. מאחר והמשיב לא דייק בהצהרותיו, חזקה שכל האמור בתצהירו אינו אמת והינו המשך התחמקות של המשיב מלשלם את חובו למבקשת, ואינו בוחל בשום אמצעים, גם באמירת שקר. טענות המשיב 8. לטענת המשיב פס"ד בניו יורק ניתן, מבלי שניתנה לו אפשרות סבירה להתגונן טרם ניתן פסק הדין (להלן: "ההליך הזר" ). לטענתו הוא לא ידע בפועל על קיום ההליך הזר, אלא במועד מאוחר, וזאת כתוצאה מכך שכתב התביעה וההזמנה לדין בהליך הזר כלל לא הומצאו לו בפועל. לפי ההלכה, המצאה באמצעות הדבקה על הדלת הינה "חשודה" מלכתחילה. בסופו של דבר אמורים דיני ההמצאה להבטיח את הגעתם של המסמכים הרלוונטיים לנמען, על מנת שהמשיב יוכל להתגונן כראוי מול הטוען כנגדו. במידה שהמבקשת או מי מטעמה ביקשו להמציא את המסמכים שלא למשיב עצמו, אלא באמצעות אחת הדרכים המהוות חריג להמצאה ה"קלאסית" לנמען גופו, היה על ההמצאה להיעשות תוך הקפדה דווקנית ומדויקת על קיום ההוראות הרלוונטיות שבתסד"א ודרך פירושן בפסיקה. לא כך נעשה, בלשון המעטה. לפי תקנה 489 לתסד"א, המצאה באמצעות הדבקה על הדלת אפשרית בתנאי שהשליח פעל ב"שקידה סבירה" ולא איתר שום אדם שאפשר להמציא לו את המסמך. למרות שהיה על השליח למלא בדייקנות ובדווקנות אחר כללי ההמצאה, נפלו לטענת המשיב פגמים רבים ומהותיים ב"המצאה" הנטענת. בחקירתו של השליח במהלך הדיון מיום 2.9.2013 הובהר, כי השליח כלל לא זכר את ההמצאה הנטענת ואת הביקורים הנטענים בכתובתו של המשיב, ועל כן השליח ממילא לא יכול היה לרפא אף לא אחד מהפגמים המהותיים שנפלו באישור המסירה ובהמצאה הנטענת. יתרה מכך, לו נותר ספק כי ה"המצאה" הנטענת איננה המצאה על פי דין, הרי שספק זה הוסר לחלוטין למשמע עדותו של השליח בדיון. כך, בין היתר, בעוד שעל פי הדין היה על השליח לבקר בכתובתו של המשיב 3 פעמים בשעות שונות, ובשעות שיש לצפות שהמשיב יהיה בבית, הרי שמחקירתו של השליח בדיון עלה, כי באותה העת נהג לבקר בכתובות רק במסגרת זמנים קבועה ומצומצמת ביותר (בין 16:00 ל- 20:00), בניגוד גמור להלכה. יתרה מכך, לאור כך שהשליח העיד שהוא מבצע "הדבקה" בימי שישי, ומאחר שאף אחד מהמועדים שרשומים לא היה יום שישי, הרי שניתן להסיק מעובדה זו בלבד שהשליח לא ביצע "הדבקה" כלל. כך או כך, ה"המצאה" הנטענת איננה המצאה כדין, וכבר בשלב זה יש לדחות את הבקשה. זאת ועוד, נטען, כי ה"המצאה" לוקה גם מן הטעם שבאישור המסירה כלל לא נרשמו שעות הביקור הנטען, כי אישור המסירה לא מולא על ידי השליח בזמן אמת אלא בדיעבד, וכן באישור המסירה לא צוין כלל על איזו דלת הודבקו כביכול המסמכים (ובענייננו יש לכך חשיבות רבה לאור כך שלא היה במועדי הביקורים הנטענים כל פרט מזהה על דלת המשיב). עובדות אלה, בצירוף העובדה שהשליח כלל לא זוכר את ההמצאה הנטענת מעלה ספקות כבדים באשר לעצם ביצועה - בפועל או כדין - לא כל שכן נוכח יתר הפגמים והעובדה, שלא נסתרה, שהמשיב לא קיבל בפועל את המסמכים. לאור כל אלה טען המשיב כי הוכיח שכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו בפועל, וממילא לא הומצאו כדין. אין ספק כי לא ניתנה למשיב כל הזדמנות להתגונן בהליך הזר, לא כל שכן הזדמנות סבירה כנדרש, ועל כן עומדת למשיב ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק האכיפה"). 9. המשיב ממשיך וטוען שטענות המבקשת בנוגע לאמנת האג הינן חסרות בסיס, הרי שאין הן רלוונטיות לעניין הנידון, בין היתר לאור פסק הדין בערעור והחלטות בית המשפט הנכבד, כאמור. ההגנה בסעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה מובנת מאליה - מקום בו נתבע בהליך זר לא יכול היה להתגונן באופן סביר בפני הטוען נגדו, לפני מתן פסק הדין, ואף על פי כן ניתן כנגדו פסק דין, אין לאוכפו. כך גם על פי ההלכה- מקום בו הנתבע בהליך הזר לא קיבל, בפועל, הודעה מוקדמת סבירה כך שיכול היה להתגונן כראוי טרם מתן פסק הדין הזר, או מקום בו נקבע שההמצאה של ההזמנה לדין לא הייתה סבירה, הרי שהמשיב הזר לא קיבל הזדמנות להתגונן, עומדת לו ההגנה שבסעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה, ובית המשפט יסרב להכיר בפסק הדין הזר כאכיף. המשיב ממשיך ומתייחס לטענות המבקשת בנוגע למהימנותו. המבקשת מבקשת להסיק כי הוא איננו דובר אמת בהסתמך על חקירתו הנגדית הקצרה (שכללה שלוש שאלות בלבד). לטענת המשיב אין בכך דבר. אין בסיס לניסיונה של המבקשת להיתלות בחקירתו הקצרה של המשיב על מנת להסיט את הדיון מנושאו, אם קיבל המשיב הודעה בפועל על הגשת התביעה בהליך הזר, שאם לא כן תעמוד לו ההגנה שבסעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה, ופסק הדין הזר איננו אכיף. זאת ועוד, בין המשיב לבין המבקשת שררו משך שנים ארוכות מערכת יחסי עו"ד - לקוח, ובמסגרת זו נערכו ביניהם אין ספור שיחות טלפון והוחלפו ביניהם אלפי הודעות דואר אלקטרוני, והמבקשת ידעה היטב כיצד ליצור קשר עם המשיב. למרות זאת, המבקשת-משרד עורכי דין- כלל לא טרחה לעדכן את המשיב בדבר ההליך הזר. דיון 10. ראשית אציין כי אין בכוונתי לחזור בפירוט על הנימוקים שפורטו בהחלטה הראשונה שניתנה ע"י ביהמ"ש זה ואשר שימשה גם את נימוקי דעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי כאשר דעת הרוב נימקה את החזרת התיק בפניי בנושא המסירה בלבד, ואתרכז רק בנושא ההכרעה בשאלת ההמצאה ואם תהיה חזרה על נימוקי הקודמים היא תהיה בקצרה בלבד. 11. התנאים הדרושים להכרזת פסק-החוץ כאכיף, על פי סעיף 3 לחוק האכיפה הם כדלקמן: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו. 2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור. (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור. (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן. המשיב טוען כאמור כי עומדת לו ההגנה על פי סעיף 6(א) (2) לחוק האכיפה הקובע: "6. הגנה מפני אכיפה (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא הייתה, לדעת בית המשפט, סבירה ..." סעיף 6(א)(2) קובע כי פסק חוץ לא יוכרז כאכיף אם הוכח לבית המשפט שהאפשרות שניתנה למשיב לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן פסק הדין לא הייתה, לדעת בית המשפט סבירה. מטרתה של הגנה זו היא כי לא ייאכף פסק חוץ שהינו פרי של הליך לא הוגן, במובן זה שלא ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו (ראה: ח. כרמון, פסקי חוץ בישראל הכרה ואכיפה [ התשע"א - 2011], עמ' 127). 12. כאמור, דעת שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי סבר כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט זה, על מנת שישוב ויידרש לשאלת ההמצאה. ואומנם בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, קיימתי דיון נוסף לפניי בו נחקרו התובע וכן השליח אשר ביצע את ההמצאה. השליח נשאל האם הוא זוכר את המסירה הספציפית למשיב וענה (בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 2.9.13 (שורות 19-23)) כי הוא עושה מאות מסירות בחודש ולא זוכר מסירה ספציפית שבוצעה לפניי מספר שנים. עם זאת השליח טען כי הנוהל הקבוע, לפיו הוא מתנהל, היה שהוא מגיע לכתובת המפורטת שלוש פעמים, ואם המקום בו אמורה להתבצע המסירה סגור, אם יש את שם הנמען וניתן לזהות את המקום ולאחר שהוא שואל את השכנים ומוודא כי אכן זאת היא הכתובת של הנמען, ומדביק את המסמכים על הדלת. השליח חזר על דבריו ואף הדגישם (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 2.9.13 ש' 6 - 10): "ש. אם אתה מברר עם השכנים אתה מוסר את היום ת. אם אני לא יודע בוודאות אנו ממילא רושם לאחר בירור עם השכנים אין וודאות שהבן אדם גר שם אז גם רשמתי. אם הייתה הדבקה זה סימן שווידאתי שהוא גר שם עם השכנים. ש. אם הבן אדם לא נמצא בבית אתה מברר עם השכנים. ת. נכון תמיד..." וכן בשורות 19 - 22: "ת. אני לא חושב, אני לא זוכר מסירה אם אני מבצע 150 מסירות בחודש ו 2000 בשנה. ברגע שאני רואה את המסירה אני יכול להגיד בוודאות שהייתי במקום, אין מצב שזה לא הומצא אני הייתי בתאריכים האלה וזה הושאר שם. אני עושה כאלה מסירות אלפיים וזה הפעם הראשונה שאני מגיע לעדות..." השליח מסר בעדותו כי בזמן בו בוצעה המסירה למשיב לא היה נהוג לרשום את שעת הביקור במקום, וזה נוהל שהונהג רק לאחר מכן. כמו כן העיד כי שעות המסירה מתבצעות בעיקר בימים א - ה מהשעות ארבע אחר הצהרים עד השעה שמונה בערב וכן בימי שישי בשעות הבוקר או בשעות מאוחרות יותר (ראה עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 2.9.13 בשורות 25 - 29). 13. כפי שנפסק בהלכה הפסוקה, הטוען להגנות כל פי סעיף 6 לחוק האכיפה לא תספיק טענה סתמית על מנת לעצור את אכיפת פסק החוץ. על הטוען/המשיב במקרה שלפניי, להרים את נטל הראיה על מנת לחסות תחת כל אחת מן ההגנות שבסעיף (ראה: ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב (2) 701, עמ' 705). מאחר ואי-אכיפת פסק-חוץ על סמך העילה המופיעה בסעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה, יש בה פגיעה חמורה בשיטת המשפט הזרה שנתנה את הפסק, בית המשפט ישתמש בהגנה זו בזהירות רבה. על בית המשפט להפעיל איזון בין עיקרי הצדק הטבעי המקובלים בשיטת המשפט הישראלית ובין המטרות הכלליות של המשפט הבינלאומי הפרטי, קרי - כבוד הדדי בין מערכות המשפט של המדינות השונות, והשאיפה לשים קץ להתדיינות המשפטית, ולעשות צדק עם הצד שזכה במשפט (ראה: ע"מ (תל-אביב-יפו) 1166/01 - ס' ד' נ' ס' ד' ו-2 אח' . תק-מח 2003(2), 27909). 14. ומן הכלל אל הפרט; כאמור המשיב טען כי כלל לא קיבל את כתב התביעה ולא היה מודע להליכים שהתקיימו כנגדו וזאת עד לאחר מתן פסק הדין. היה על המשיב לעמוד בנטל ולהוכיח את טיעוניו. המשיב לא טען במקרה זה לכתובת אחרת מאשר הכתובת התגורר והיא נשוא אישור המסירה. ההיפך נכון המשיב אישר כי הוא קיבל את הבקשה לאכיפת פסקי חוץ שאף היא הודבקה על הדלת, אותה דלת (עמ' 6 סיפה, 7 רישא לפרוטוקול). זאת ועוד; מחקירת השליח עולה כי מדובר במסירה שגרתית על פי הנוהל שהיה קיים בשעתו ולפיו בוצעה הדבקה על דלת הדירה שהיא המצאה כדין מקום בו לא נמצא איש מטעם המשיב בכתובתו במשך 3 ביקורים (עמ' 8 סיפה לפרוטוקול) ולכן ביצע הדבקה של כתב התביעה. לטעמי מילא השליח בנסיבות את חובתו לפי תקנה 489 לתסד"א, דהיינו המצאה באמצעות הדבקה על דלת הדירה לאחר שפעל בשקידה סבירה ובמקרה זה פעל בדרך השגרתית בה פעל לגבי מאות ואלפי מסירות שביצע דהיינו לאחר חקירה שביצע עם השכנים לגבי זהות הדייר המתגורר בדירה ולאחר שלא איתר שום אדם שאפשר להמציא לו את המסמך הדביק את ההזמנה לדין על הדלת. אינני רואה סיבה סבירה מדוע המשיב קיבל את הבקשה לאכיפת הפסק שבוצעה באותה דרך דהיינו בהדבקה על הדלת ולא קיבל את ההזמנה לדין וכתב התביעה של התביעה שנוהלה בניו יורק. 15. בנסיבות בהן מחויב ביהמ"ש לנקוט בזהירות גדולה לכיבוד פסקי חוץ, חייב הוא לנקוט בשימוש בהגנה שבסעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה בזהירות הראויה ולתת תוקף להליכים שבוצעו על יסוד אישורי המסירה של הנהלת בתי המשפט, המחלקה לסיוע למדינות זרות, אשר מפרט את ניסיונות המסירה וצורת המסירה, את האישור באנגלית חתום ע"י סגן מנהל בתי המשפט מיום 17.7.11 אשר מאשר את מסירת המסמכים. עדותו של השליח בפניי לא סתרה את האישור הנ"ל אלא חיזקה אותו. משכך הנני קובע כי המסירה בוצעה כדין וכי אישור הנהלת בתי המשפט ניתן כדין. 16. מעבר לנדרש אוסיף, מה שצוין גם בהחלטה הראשונה, כי במידה והמשיב היה סבור כי יש פגם באישור המסירה של הנהלת בתי המשפט, המחלקה לסיוע למדינות זרות, אשר מפרט את ניסיונות המסירה וצורת המסירה, את האישור באנגלית חתום ע"י סגן מנהל בתי המשפט מיום 17.7.11 אשר מאשר את מסירת המסמכים, היה עליו לתקוף את נכונות האישור עצמו בהליכים המתאימים בבית המשפט המתאים לכך הוא ביהמ"ש המנהלי. תוצאה 17. לאור כל האמור הנני קובע כי טענות המשיב בעניין העדר מסירה נדחות. הבקשה להכריז כי פסק הדין, פסק חוץ שניתן ע"יUnited states district Court southern district of New York מיום 17.08.11 כנגד המשיב ולפיו על המשיב לשלם למבקש סך של 151,167.22$ ארה"ב, בתוספת ריבית, הינו אכיף במדינת ישראל - מתקבלת. המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ כולל. הסכום ישולם תוך 30 יום ויישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תקסד"א 1984 (הישנות)המצאת כתבי בי דין