טענה בכתב הגנתה, כי השיק לא הוסב כראוי, שכן נראה כי לראשונה נמסר על ידי הנפרע למחסן ברזל של חברת "אלריאטי שווק ברזל בניין" ורק לאחר שחולל הועבר לתובע. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בשל חוסר יריבות. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת ובעלה שכרו את שירותיו של הקבלן לבניית ביתם בפלח 7, והתקשרו איתו בשלב הראשון לבניית שלד הבניין, עם אפשרות שיבצע את המשך עבודות הגמר. לאחר שהסתיימה בניית השלד, כך נטען בכתב ההגנה, הסכימו הצדדים ביום 27.12.07, כי הקבלן יבצע גם את עבודות הגמר ובתמורה יקבל את הסך של 257,000 ₪ בהמחאות מעותדות לפי מועדי ביצוע עבודות הגמר. על פי הנטען, נקבע בנספח ב' להסכם, כי במידה והקבלן לא יסיים את העבודה על פי השלבים, תהא הנתבעת רשאית לבטל את השיקים המחולקים לשלבים, וזאת בהסכמת הקבלן. הנתבעת טענה עוד, כי ההמחאות נמסרו לידי הקבלן באותו היום, ומספר ימים לאחר מכן עזב את אתר העבודה ומאותו מועד חדל מביצוע העבודות. לטענתה, התברר בדיעבד כי הקבלן מסובך בחובות בהיקפים גדולים וקיבל כספים במירמה ממזמיני עבודה נוספים, מבלי שביצע בעבורם את העבודה ולפיכך, בשל כשלון תמורה מלא, כלשון כתב ההגנה, ביטלה הנתבעת את השיקים שמסרה לקבלן ובכלל זה את ההמחאה נשוא כתב התביעה. לדידה של הנתבעת, הקבלן קיבל את ההמחאות על תנאי, והתנאי הוא התקדמות בביצוע העבודה על פי השלבים השונים, ומשלא בוצעה העבודה לחלוטין, לא היה זכאי להעבירן או להציגן לפרעון. לטענתה פעל הקבלן במירמה שכן לא התכוון לבצע את העבודה. עוד טענה הנתבעת כי התובע טוען כי הוא אוחז כשורה בהמחאה, אך לא הוכיח בפועל כי נתן ערך בעד ההמחאה. לטענת הנתבעת, הקבלה המצורפת לכתב התביעה נראית כאילו "נערכה" על מנת להתאימה לטענות התובע, וכי לא צרף כנדרש חשבונית מס ותעודת משלוח של הברזל והרשת לבית הנתבעת כפי שטען. הנתבעת הוסיפה כי אין כל הגיון בטענה, לפיה ביום 23.1.2008 סופקו לביתה ברזל ורשת, שכן במועד ההוא, כבר הסתיימו כל עבודות הבטון והברזל וההמחאה ניתנה בגין עבודות גמר בלבד, שלא בוצעו כאמור. לכתב ההגנה צורפו: נספח ב' להסכם בין הקבלן לנתבעת; תגובת המשיב בבקשה לביטול הליכים בהוצאה לפועל; רשימת מסמכים; תצהיר הנתבעת; ותצהירו של מר אמר פרוספר - חמה של הנתבעת. מהלך הדיון בתביעה: ביום 10.7.2013 התקיים בפני דיון ההוכחות בתביעה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי עסקו, שהוא עסק מורשה ולא חברה בע"מ, נקרא "אלריאטי 2007". לטענתו, העסק קיים 3 שנים וקיימת הכרות מוקדמת בינו ובין הקבלן. התובע העיד כי ההתקשרות נעשית אל מול הקבלן ישירות, והוא אינו מכיר את הדייר, כלשונו. התובע הוסיף כי: "אני מכין ברזל, רובין אומר שים אותו שם או שם אני לא יודע. מה שרובין אומר אני עושה. הוא רושם לפעמים למעלה זה בית של יחיא או בית אחר אבל אני לא מזהה את בעל הבית". התובע העיד כי אין כל קשר בינו ובין הנתבעת, ואת העובדה שהיא שכרה את שירותיו של הקבלן למד מפיו של הקבלן. התובע לא זכר לומר באיזה שלב של בנייה היה ביתה של הנתבעת בעת שסיפק את הברזל. התובע הודה כי בעת שסיפק את הברזל, לא הבחין בשלט במקום שמעיד כי המדובר בביתה של הנתבעת ולפיכך הקישור בין ביתה של הנתבעת ובין מקום אספקת הברזל, נעשה על פי דברים שאמר לו הקבלן. התובע הכחיש את טענת בא-כח הנתבעת לפיה השיק נמכר לו על ידי הקבלן, ולא נמסר תמורת אספקת סחורה. לאחר חקירתו של התובע נשמעה חקירתה הנגדית של הנתבעת. הנתבעת העידה כי לא הייתה מעורבת בבניית ביתה בכל הקשור לקשר עם אנשי המקצוע, אך הייתה מבקרת במקום בשבתות כדי לראות כיצד מתקדמת הבנייה. הנתבעת העידה כי אינה מכירה את התובע ואינה יודעת אם סיפק או לא סיפק את הברזל, אך לדידה בתאריך הנדון, לא היה אמור להיות מסופק ברזל לביתה. הנתבעת הוסיפה כי גם לא הייתה מעורבת בלוח התשלומים של הקבלן והוסיפה כי הקבלן עזב את העבודה בשלב של עבודות הגמר. הנתבעת לא ידעה להשיב במדויק על השאלה מתי עזב הקבלן את אתר הבנייה. לאחר חקירתה של הנתבעת נחקר העד מטעמה מר פרוספר אמר. העד מטעמה של הנתבעת אישר כי הציע לסגור את התיק בתשלום על הסך של 3000 ₪ . העד טען כי לא היה נוכח במעמד החתימה על ההסכם, אלא היה מעורב בעבודות עצמן, קיבל סחורה וטיפל בעבודות, כלשונו. העד מטעם הנתבעת העיד כי בניית השלד הסתיימה באמצע חודש דצמבר 07, והוסיף כי אינו יודע האם הקבלן הזמין ברזל מהתובע. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. תמצית סיכומי התובע: התובע טען בסיכומיו כי הוא אוחז כשורה בשיק נשוא כתב התביעה שכן אין כל ראיה שהשיקים הוצאו או סוחרו כתוצאה ממעשי רמאות, כפייה או אלימות ופחד או אי חוקיות וכי על הנתבעת לסתור את החזקה הקבועה בפקודת השטרות בעניין זה. לטענת התובע, הקבלן פנה אליו בבקשה לקבל ברזל; שילם בשיק דחוי; הברזל סופק ולפיכך המדובר בעסקה נורמאלית לחלוטין, כלשונו, ללא חשד כלשהוא, ובוצעה בתום לב. התובע הצביע על תשובות של הנתבעת והעד מטעמה מהן עולה, לדידו, כי אינם יכולים לסתור את הטענה כי סיפק תמורה עבור השיק. התובע הוסיף כי הסכומים המצוינים בנספח ב' להסכם בין הקבלן לנתבעת, כפי שצורף לכתב ההגנה, "אינם מסתדרים", כלשונו, והנתבעת לטעמו לא ידעה להשיב על כך. התובע טען עוד כי העובדה שהנתבעת הציעה באמצעות חמה לשלם 3000 ₪, מעידה כי עליה לשלם עבור השיק. לאור כל האמור ביקש התובע לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדין . תמצית סיכומי הנתבעת: הנתבעת חזרה בסיכומיה על טענותיה העובדתיות שצויינו בכתב ההגנה. הנתבעת ביקשה בסיכומיה להתעלם מהטענה בדבר הצעה לתשלום 3000 ₪ לסגירת התיק, שכן לטעמה אין רלבנטיות למשא ומתן קודם בין הצדדים ולטענתה מטעמים כלכליים גרידא, היה מוכן חמה לסיים את העניין מבלי להיגרר להליך משפטי יקר. הנתבעת טענה בסיכומיה לפגמים מהותיים בתצהיר התובע, אשר לטעמה כשל פעם אחר פעם בלשונו ולא ידע להבחין בין תוכן התצהיר ובין דברים שהוכתבו לו , ולכן הפנה לבא כוחו. לטענת הנתבעת התובע לא הוכיח כי סיפק ברזל ורשתות לבית הנתבעת או כי נתן ערך בעד השטר. עוד הוסיפה הנתבעת כי הימנעותו של התובע מצירוף חשבונית מס ותעודת משלוח מעידה על עצמה ופועלת לחובתו של התובע . לטענתה, ככל שמדובר ביחסי ספק לקוח מתמשכים (הכוונה לקבלן ולתובע) , הרי שחזקה כי קיימת הנהלת חשבונות מסודרת, המתועדת בכרטסת זיכוי/חיוב של הספק והלקוח, ולא כך הם פני הדברים בענייננו. הנתבעת טענה עוד כי מן הבחינה העובדתית לא נזקק ביתה עוד לברזל ורשתות לבנייה, שכן ביום 27.12.2007 הסתיימה בניית השלד, קירות פנים וחוץ קיר האבן וחזית החומות, מדרגות ושבילים ולכן התובע אינו אוחז בעד ערך. הנתבעת ביקשה לדחות את תביעתו של התובע ולחייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בכתב ההגנה על נספחיו, בחקירות העדים בפני ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. לטעמי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מסירתו של השיק לידי הקבלן, מר רחמים רובין, הייתה נגועה ברמאות, כמשמעות מונח זה בפקודת השטרות. עדותה של הנתבעת בעניין זה, כעולה מתצהירה ומחקירתה הנגדית, ולפיה ימים ספורים בלבד לאחר שקיבל לידיו הקבלן, את השיקים שנועדו לתשלום עבור עבודות הגמר, "נעלם" מאתר הבנייה ולא שב, לא נסתרה בחקירתה הנגדית ויש לה אף תימוכין בדמות עדות חמה, מר פרוספר אמר. על פי עדות הנתבעת, יש להגיע על נקלה למסקנה כי "היעלמות" זו של הקבלן תוכננה מראש, שהרי טענתה, שלא נסתרה, היא כי הדבר נעשה ימים ספורים לאחר מסירת השיקים וכי הקבלן עשה זאת במספר אתרי בנייה נוספים, במקביל. מצאתי מספר אותות אמת בעדותה של הנתבעת, שהובילוני למסקנה כי יש לקבל את עדותה בעניין מעשה הרמאות מצד הקבלן. ראשית, בעת חקירתה לא ביקשה הנתבעת להשוות נופך מוגזם או דרמטי להיעלמותו של הקבלן מאתר הבנייה והעמידה דברים על דיוקם. כאשר הציע לה ב"כ התובע: "הוא עזב אתכם באמצע הבניה?" השיבה: "זה לא היה באמצע הבנייה, שבעלי עשה את ההסכם ביום 27.12 זה היה לעבודות גמר" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2013, שורות 14-15 - ההדגשה שלי - י.ב.). שנית, הנתבעת לא ביקשה להמציא פרטים מדוייקים וכאשר נשאלה על מועד מדוייק שבו עזב הקבלן את אתר הבנייה השיבה כי אינה יודעת (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2013, שורה 3, וראה גם סע' 9 לכתב ההגנה והשימוש בביטוי "ימים ספורים"). שלישית, בהסכם שהציגה הנתבעת נרשמה תנייה על ביטול השיקים הדחויים, שיש בה תנאי הפועל לרעתה של הנתבעת, לכאורה. תנאי זה הוא כי תהא רשאית לבטל את השיקים "בהסכמת הקבלן" (שורה אחרונה בנספח א' לכתב התביעה). עובדה זו, העלולה לפעול לכאורה לחובתה של הנתבעת, מחזקת את מהימנותה ומהימנות המסמכים שהוגשו מטעמה בהליך זה. אם כך, במאזן ההסתברויות, עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענתה כי הוצאתו של השטר הייתה נגועה (או "פגועה" - כלשון פקודת השטרות) ברמאות, וזאת מצידו של הנפרע, הקבלן, מר רחמים רובין. אלא שבכך אין די על מנת להכריע בתביעה זו, שהיא תביעה שטרית המוגשת על ידי צד שלישי לעסקת היסוד בשטר. יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך ספרו של י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, בעמ' 261: "ראובן כתב שטר לשמעון ושמעון הסבו ללוי. לוי תובע את ראובן וראובן מתגונן בטענה ששמעון הוציא ממנו את השטר בתרמית. מי נושא בנטל השכנוע? לתובע עומדת עכשיו החזקה שנקבעה בסעיף 29(ב) לפקודה, על פיה הוא זכאי לאכוף את השטר אלא אם כן יצליח הנתבע לערער את מעמדו כאוחז כשורה. משמע, הנתבע חייב להוכיח את מעשה התרמית עליו הוא מסתמך להגנתו... נניח עכשיו שראובן הנתבע הצליח לשכנע את השופט ששמעון רימה אותו. אילו נתבע על-ידי שמעון, תביעתו של זה היתה נדחית, מפאת הרמאות. אבל התובע הוא אדם אחר, אשר בהיותו אוחז כשורה זכאי להיפרע מהחייב אף אם שמעון רימה אותו. אמנם כן הוא, אלא שעכשיו נכנסת הוראת הסעיף 29(ב) סיפא לתקפה, והתובע חייב להוכיח כי "לאחר אותה רמאות... ניתן בתום לב ערך בעד השטר". הוכיח - זוכה; לא הוכיח - אין זכותו טובה מזכותו של שמעון ודין התביעה להידחות [.... ] הדבר מותנה בכך שהוא, התובע, יוכיח מתן ערך בתום לב אחר הרמאות". (ההדגשות שלי - י.ב.). רוצה לומר, כעת, משקבעתי כי הנתבעת הוכיחה את מעשה התרמית שעשה רחמים רובין כדי להוציא ממנה את השיק, הרי שעל התובע להוכיח כי נתן ערך בעד השיק, בתום לב. בנטל זה לא עמד התובע, וזאת מכל הטעמים שיפורטו להלן: א. גירסתו של התובע בכתב התביעה הייתה כי סיפק "ברזל ורשתות" לביתה של הנתבעת וזאת לבקשת הקבלן. הגירסה אינה מפורטת כדבעי ואינה מתקבלת על הדעת. הכיצד "קרה" כי כמות הברזל והרשתות שנדרש התובע לספק לביתה של הנתבעת מתאימה, באורח תמוה, לסכום השיק, קרי - סכום עגול ומדוייק של 10,000 ₪? מהי כמות ה"ברזל והרשתות" שאותה סיפק התובע? כיצד "התעגלו" הסכומים לכדי 10,000 ₪ בדיוק? לתובע הפתרונים. ב. התובע לא הציג ולו מסמך אחד שיעיד על סוג הברזל שנדרש לספק; כמות הברזל; סוג הרשתות וכמות הרשתות. הדבר פועל לחובתו, שכן, כאמור, עליו להוכיח את התמורה שנתן בעד השטר. כידוע, הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 - ההדגשה שלי - י.ב.). ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: "הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי - י.ב.). ודוק, אין חולק כי התובע אינו "יצרן" של ברזל לבניין, כי אם משווק של ברזל (סע' 1 לכתב התביעה). לפיכך, ברי שהיה עליו להזמין את הברזל ממקור כלשהו. מדוע לא צירף את החשבונית שתעיד על תשלום מטעמו למי שסיפק לו את הברזל? מדוע לא צירף תעודת משלוח של הברזל לאתר הבנייה - ביתה של הנתבעת? מדוע לא הביא לעדות פועל או פועלים שסייעו לו בהעמסת הברזל באותו היום למשאית (האם יעלה על הדעת שהתובע העמיס, בגפו, ברזל בשווי של 10,000 ₪!!! למשאית?). ג. מסמך ה"קבלה" שצירף התובע לכתב תביעתו נראה כמסמך שתוקן או ששמה של הנתבעת בו "חוזק" בעט או בכלי כתיבה אחר מזה שבו נרשם המסמך מלכתחילה. עובדה זו פוגעת אף היא במהימנות גירסתו של התובע. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי אכן נתן ערך בעד השיק נשוא התביעה, ולפיכך, דין תביעתו להידחות. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, בצירוף מע"מ עליו כדין. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. כתב הגנהשיקיםמסמכים