אי פניית הנהג למשטרת ישראל מיד בסמוך לאחר תאונת דרכים

הוגשה תביעת שיבוב ותביעת נזיקין בסכום כולל של 15,420 ₪ אשר הוגשה בהליך של סדר דין מהיר. התביעה הינה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעים, רכב מסוג רנו סניק (להלן- "רכב התובעים") על ידי רכב הנתבעים (להלן- "רכב הנתבעים") בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.3.05 (להלן- "התאונה"). נהגת התובעת לא פנתה למשטרת ישראל מיד בסמוך לאחר התאונה וכן, נוכח מחדלה של התובעת בגין אי הבאת עדה רלבנטית שהייתה עדה לתאונה ואולם, סבורני, כי די בראיות שהוצגו בבית המשפט על מנת להרים את הנטל המוטל על התובעת. התרשמתי מעדותה של עדת התביעה כעדות מהימנה הן באשר לנסיבות קרות התאונה והן באשר למעורבות רכב הנתבעת 1 בתאונה. עדות נהגת התובעת נמצאה קוהורנטית. אומנם, עסקינן בעדות יחידה של ביתו של התובע 2 אולם, עדות זו נתמכה ב-"הודעה על קרות תאונה" שנמסרה בו ביום לתובעת 1 (כארבעים דקות לאחר מועד התאונה) במסגרתה נמסרו פרטי רכב הנתבעת 1). כמו כן, סבורני, כי המחדל מאי הבאת העדה שישבה עם ביתו של התובע 2 ברכב נבעה מהעובדה, כי בהודעה שנמסרה לחברת הביטוח צויין, כי אין מידע לגבי עדים. משכך, ככל הנראה, עד למועד מתן עדותה של התובעת בבית המשפט הניחו התובעים בשגגה, כי לא היו עדים נוספים. מעבר למסירת מספר הרכב הפוגע העדה מטעם התובעים אף ציינה תיאור כללי של הרכב "הרכב היה גדול. לא פרייבט" (פרוט' בעמ' 4 שורה 20). בנוסף יש לציין, כי בעלי הרכב מתגוררים בסמיכות גאוגרפית מסויימת למקום התאונה. שילוב של העובדות הנ"ל שולל מצב של טעות ברישומו של מספר הרכב או צירוף מקרים שרירותי ומחייב הגעה למסקנה, כי עדותה של העדה בכל הנוגע לזהות הרכב הפוגע הינה מהימנה ומדוייקת. עדותו של הנתבע 2, כי לא נהג ברכב ולא היה מעורב בקרות התאונה אינה שוללת אפשרות כי נהג אחר מטעם הנתבעת 1 נהג ברכב בעת קרות התאונה. אומנם, הנתבעים העידו, כי הנהג היחיד ברכב הינו הנתבע 1 ואולם, עדותם זו לא נתמכה באסמכתאות כלשהם. יתרה מכך, בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת 1 ובתצהיר התומך לו הנתבעת 1 ציינה, כי הינה בעלת הרכב עצמו ואולם, לא ציינה, כי הנתבע 2 הינו הנהג היחיד המשתמש ברכבה וגירסה זו נולדה רק במועד מאוחר יותר. לו אלה היו פני הדברים היה ניתן לצפות להעלאת הטענה הנ"ל כבר בעת העלאת גירסתה. 10. באשר לזהות הנהג הרי שהתובעת לא הציגה כל ראייה לכך כי מי מהנתבעים נהג ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה. מנגד הנתבעים הציגו עמדה אחידה כי אף לא אחד מהם נהג ברכב בעת קרות התאונה. עדותו של הנתבע 2 בעניין זה לא נסתרה. משכך, הנני קובע, כי נטל ההוכחה כלפי הנתבע 2 לא הורם ודין התביעה נגדו להידחות. 11. באשר לנתבעת 1 סבורני, כי יש להטיל עליה אחריות לקרות התאונה, זאת, מכוח סעיף 27 ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הקובע חזקה שבדין לפיה "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב..". כך נהגו בתי המשפט גם בעניינים אזרחיים, כאשר הטילו אחריות על הבעלים של רכב שגרם נזק, בהעדר ידיעה מי היה הנהג ברכב המועד התאונה. זאת, מתוך הנחה, שבהעדר ראיה סותרת- הבעלים (או מורשה מטעמו) הינו זה שנהג ברכב באותה עת, או מתוך הנחה שלבעלים ידועה זהות הנוהג והוא ממאן לחשפה (ראה למשל ת.א. (ת"א) 182192/02, אישי ישיר ואח' נ' אגד וכן, ת.א. (ת"א) סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו-רנט בע"מ ואח'. בתי המשפט, כאמור, החילו בתביעות אזרחיות חזקה דומה לזו הקבועה בסעיף 27ב. הנ"ל וקבעו, כי הנטל להוכיח מי נהג ברכב המזיק מוטל על בעל הרכב, שכן הוא בעל הכלים הטובים ביותר לאתר את הנהג וקיימת חזקה שהוא יודע מי נהג ברכב ולכן הוא צריך לזהותו. אם לא נסתרה החזקה - תוטל אחריות על בעל הרכב. הכלל בהקשר זה הוא פשוט וברור: "... בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו" [ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81, 86-87]. ההגיון שבבסיס חזקה זו הוסבר בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, 666: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכב של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". ראו גם ע"א 20/64 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(3) 426). 12. באשר לשאלת האחריות לקרות התאונה הרי שעומדת בפני בית המשפט גירסת נהגת התובעים ואין בילתה. גירסה זו לא נסתרה ומשכך, הנני קובע, כי רכב הנתבעים ביקש לעקוף את רכב התובעים משמאל ובעת ניסיונו להשלים את העקיפה כשסטה שמאלה פגע עם רכבו בצידו השמאלי קדמי של רכב התובעים. נזקי התובעים תועדו הן בתמונות שצולמו על ידי התובע 2 מיד בסמוך לאחר קרות התאונה והן בחוות דעת שמאי כדבעי. ראיות אלה לא נסתרו. 13. סוף דבר - התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את סכום התביעה במלואו בסך 15,420 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.6.12 ועד היום. כמו כן, בשים לב לדחיית התביעה נגד הנתבע 2 וקבלתה כנגד הנתבעת 1 הנני פוסק שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות אגרת בית משפט. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישא הסכום תוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל. משטרהתאונת דרכים