נטען, כי המקרקעין לא זוהו בכתב התביעה כנדרש, וכן נטען, כי אין לקבל את התביעה, באשר הנתבעים מתגוררים במקרקעין מזה שנים רבות, בידיעת התובעת וברשותה, וכיום, מבקשת התובעת לפנותם מן המקרקעין, מבלי להציע להם פתרון מגורים חלופי ראוי. יודגש לענין זה, כי בתצהיר שצורף לבקשה, אישר אביהם של הנתבעים, כי לו עצמו, מגרש ובית בעיר רהט, וכי נציגי מינהל מקרקעי ישראל, הציעו למשפחת הנתבעים פיצוי, הכולל 4 מגרשים בני דונם אחד כל אחד, בעיר רהט, וכן פיצוי כספי, עבור המחוברים שבמקרקעין, אלא שבשלב זה, אין לדבריו מגרשים זמינים ברהט, ועל כן מדובר בפתרון עתידי, שאין בו די כעת. עוד נטען בבקשה, כי הנתבעים מופלים ביחס לאחרים, בני משפחת אזברגה, שהתגוררו בסמוך אליהם, ואשר להם ניתן פיצוי ממשי, על מנת שיפנו את המקרקעין, הגם שנגד בני אותה משפחה, ניתן פסק דין, שציווה עליהם לסלק ידם מן המקרקעין. 4. בפתח הדיון היום, הודיעו הנתבעים מס' 4 ו-10, כי אינם מיוצגים ע"י עו"ד סירוטה. לטענתם, מסרו לו ייפויי כוח ע"מ שייצגם, עם תחילת ההליכים, אך כשבוע לאחר הגשת בקשת הרשות להתגונן, פיטרו אותו, והוא חדל מלייצג אותם. הנתבעים מס' 4 ו-10, בקשו על כן, לדחות את הדיון, על מנת לשכור שירותי עו"ד אחר. הבקשות נדחו בהחלטות שניתנו במהלך הדיון, ואשר נומקו לגופן. בין היתר, משום שלרשות הנתבעים עמדה תקופה ארוכה, במסגרתה יכולים היו לשכור שירותי עו"ד אחר, ולהיערך לדיון היום. במהלך הדיון, ביקש עו"ד סירוטה, בשם יתר הנתבעים, למחוק את בקשת הרשות להתגונן ללא צו להוצאות. לבקשתו, נמחקה הבקשה מטעם מרשיו ללא צו להוצאות, וניתן פסק דין בהתאם. לגוף התביעה, טענו הנתבעים מס' 4 ו-10, כי עומדת להם הזכות להחזיק במקרקעין, משום שנולדו במקרקעין, ומשום שלא הוצע להם, פתרון מגורים אחר. יצוין, כי לבקשת ב"כ התובעת, הציג הנתבע מס' 4, את תעודת הזהות שלו ואת הספח, בו נכתב, כי הוא מתגורר בעיר אופקים. הגם, שבמצב זה, וכאשר לבקשה המקורית לא צורפו תצהירים של הנתבעים מס' 4 ו-10, רשאי היה ב"כ התובעת לבקש פסק דין על אתר, הודיע, כי יסכים לראות בדברי הנתבעים לגוף התביעה, כבקשת רשות להתגונן מטעמם, אך טען, כי אין דברים אלה מקימים להם הגנה. הנתבעים מס' 4 ו-10 הוזמנו לסכם טענותיהם בע"פ, במהלך הדיון, אך בחרו שלא להוסיף, על הטענות שטענו בפתח הדיון. 5. סבורני, כי לא עומדת לנתבעים הגנה לכאורה מפני התביעה, הן ע"פ האמור בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה במקור ע"י עו"ד סירוטה בשם כל הנתבעים, והן ע"פ טענותיהם במהלך הדיון היום. אשר לטענת זיהוי המקרקעין, שנטענה בפתח בקשת הרשות להתגונן, הרי שאין לקבלה, שכן המקרקעין זוהו כנדרש בכתב התביעה, בציון מספרי הגוש והחלקה, וכן נקודות הציון הרלוונטיות, ובבקשה לא נטען, כי הנתבעים אינם יושבים במקרקעין האמורים. הנתבעים לא טענו, כי יש להם זכות קניינית במקרקעין, אלא רק, כי הורשו להתגורר בה לאחר שנדרשו לפנות מקרקעין אחרים בהם התגוררו. מעמדם הינו אפוא, מעמד של בני רשות במקרקעין. אין חולק, כי הנתבעים לא שילמו לתובעת, דמי חכירה. או תשלום אחר, עבור הרשות להתגורר במקרקעין, ומכאן, שמדובר ברשות שימוש שניתנה חינם. רשות כזו, רשאי בעל הזכויות במקרקעין לבטל, בהודעה לבר הרשות, בכל עת (ר' ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3), 210). הנתבעים לא טענו זאת במפורש, ואולם ככל שהתכוונו לטעון בבקשתם, כי יש להם זכות במקרקעין, מכח התיישנות או חזקה נוגדת, הרי שנכון לדחות טענה זו, משום שלא טענו, כי החזיקו במקרקעין, על אפה ועל חמתה של התובעת, אלא להפך, כאמור לעיל, טענו כי ישבו במקרקעין, בהסכמת התובעת [ר' רע"א 9076/05 וליד אלדוח נ' מנהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 2.5.06), וכן ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' מאירה חסיד ואח', פ"ד נג(5), 721]. טענה נוספת שנטענה במובלע בתצהיר הנתבע מס' 1 שצורף לבקשה, הינה טענת "הבטחה שלטונית", ביחס לרשות לשבת במקרקעין, עד מציאת מגורי קבע, בעת מעברם של הנתבעים למקרקעין, ואולם טענה זו לא פורטה כנדרש, ומכל מקום, ברי כי לא מתקיימים בנסיבות התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה, לענין הבטחה שלטונית בת תוקף (ר' בג"צ 142/84 דישון כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4), 523). אשר לטענת הנתבעים לאפליה פסולה, ביחס לבני משפחת אזברגה, שהתגוררו במקרקעין, הרי שיש לדחותה, הן משום שטענה מסוג זה, אינה יכולה לבסס הגנה מפני תביעת סילוק יד, שהוגשה ע"י בעל הזכויות במקרקעין [ר' לענין זה ע"א (מח' ב"ש) 1165/09 איברהים פרהוד אבו אלקיען ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.2.11)], והן משום שכאמור לעיל, בקשות הרשות להתגונן שהגישו בני משפחת אזברגה נדחו, והתביעות שהוגשו נגדם התקבלו [ר' החלטה בבש"א (שלום ב"ש) 1615/04 חליל מוחמד אזברגה ואח' נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 18.7.04) במסגרת ת.א (שלום ב"ש) 8092/02], והמשא ומתן שהתקיים עמם, ואשר כנלמד מדברי הנתבעים, אכן הוביל לפשרה, בינם ובין התובעת, לא גרע מתוקף ההחלטה, שדחתה את בקשת הרשות להתגונן שהגישו. 7. מכאן, שלא עומדת לנתבעים הגנה לכאורה מפני התביעה, וע"כ נדחית בקשתם למתן רשות להתגונן, והתביעה נגדם מתקבלת. הנתבעים מס' 4 ו - 10, ישלמו לנתבעת (יחד ולחוד) שכ"ט ב"כ בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. ב"כ התובעת רשאי להגיש פסיקתא לחתימה. 8. בשולי הדברים יאמר, כי הגם שנמצא, כי הדין עם התובעת, והגם שטענות הנתבעים אינן מבססות כאמור, הגנה מפני התביעה, נראה כי טוב תעשה התובעת, אם תקדים לנקיטה בהליכים לצורך אכיפת פסה"ד, נסיון נוסף לפתור את העניין בפשרה, תוך איתור פתרון עורך דיןכתב תביעהמסמכיםמקרקעין