משנחלקו הצדדים ביחס לשערוך חובות העזבון וביחס לטענת התובעת לזכאותה לקיזוז התשלומים נשוא התביעה דנן, הסכימו הצדדים לבקשת התובעת בת.א. 1743/09 שהתבררה בפני כב' השופט גייפמן, להביא להכרעת ביהמ"ש לענייני משפחה את המחלוקת בעניין חובות העזבון [החזר כספים המגיעים לתובעת בגין חובות של העזבון שהוחזרו לאחר הפטירה וחוב מזונות מן העזבון לנתבעת, לרבות חובות נוספים של העזבון, אם קיימים] . מכח פסק דינו של השופט גייפמן, הגישה התובעת בתמ"ש 36230/09 בקשות למינוי רואה חשבון ולשערוך חובות העזבון, וכן לתשלומים ששילמה למנהל מקרקעי ישראל ולעיריית רמת גן. ביום 12.9.10 הורה ביהמ"ש לענייני משפחה: "לאור הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין על ידי כב' השופט גייפמן ביום 6.9.10, לפיה תוכרע סוגיית החובות "לרבות חובות של העיזבון נוספים אם קיימים" אני מורה כי רואה החשבון ישערך אף את התשלומים ששולמו למנהל מקרקעי ישראל ולעירייה בגין היטלים ומיסים. באם תתעורר מחלוקת עובדתית או משפטית, יציין זאת רואה החשבון בחוות דעתו, בצירוף פירוט הסכום המעודכן השנוי במחלוקת ותינתן על ידי הכרעה לאחר שמיעת טענות הצדדים". ביום 19.5.11 מינה ביהמ"ש את רואה חשבון בר לב, תוך שקבע בהחלטתו, כי לגבי מרכיבים שנויים במחלוקת יוכל כל צד להגיש תובענה. בדיון שהתקיים ביום 6.9.11, בבקשה שהגישה התובעת, נקבע בהסכמת הצדדים, על אף האמור בהחלטה מיום 19.5.11 ולשם ייתור הגשת תביעה נוספת בגין התשלומים נשוא תביעה זו - כי: "רואה החשבון המומחה יחשב את תשלומי המנהל ששולמו עד למועד פטירת המנוח כחלק מעריכת תחשיב חוב העיזבון. מובהר בזאת כי רק חובות שנובעים מהתקופה שהמנוח היה בחיים מהווים חובות העיזבון...ורואה החשבון יערוך תחשיב של הסכומים שמי מהצדדים חייב האחד למשנהו בגין תשלומים ששולמו למנהל עבור הבית והצד שחייב כספים ישלם בתוך 15 יום את הכספים לצד השני... הצדדים הגיעו להסכמה כי ביחס לחובות ששילמה התובעת למנהל לאחר פטירת המנוח ושנוצרו לאחר פטירתו ולפיכך לא מהווים חובות העיזבון יכין רואה החשבון תחשיב וסכום זה ישולם במידה ורואה החשבון יסבור כי מי מהצדדים שילם גם בעבור חלקו של הצד השני בנכס תשלומים למנהל". התובעת פנתה למומחה בית המשפט לצורך עריכת התחשבנות כספית בין הצדדים על פי ההחלטות שניתנו ע"י ביהמ"ש. על בסיס ראיות הצדדים, הגיש מומחה ביהמ"ש ביום 12.1.12 את חוות דעתו ולאחר הבהרתה לבקשת שני הצדדים קבע כי: חובות העזבון ששולמו ע"י התובעת אותם זכאית לקזז משווי העזבון מסתכמים ב - 230,406 ₪ וכי בגין חובות שאינם מהווים חובות העזבון [בהתאם להחלטת ביהמ"ש מ-6.9.11] שילמה התובעת למנהל מקרקעי ישראל 69,165 ₪ והנתבעת שילמה למנהל מקרקעי ישראל 61,037 ₪. כלומר, הסך ששילמה התובעת ביתר למנהל מקרקעי ישראל ושעל הנתבעת להשיב לה הינו 4,063 ₪ בלבד. התובעת קיבלה ללא עוררין את חוו"ד המומחה וזו אומצה על ידי ביהמ"ש. התובעת אשר חבה לנתבעת סך של 5,000 ₪ כהוצאות משפט שנפסקו לטובת הנתבעת בתביעה אחרת שנדחתה, הודיעה על קיזוז החובות כנגד הסכום שקבע המומחה. בניסיון לסכל את גביית המזונות בתיק ההוצל"פ, הגישה התובעת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בתמ"ש 33994-04-12 לסעד הצהרתי בעניין קיזוז התשלומים, נשוא התביעה דנן. לאחר שהתביעה נדחתה בהסכמה, הגישה התובעת את התביעה דנן וגביית המזונות בהוצל"פ עוכבה. ערעור התובעת ב-ע.ר. 356-08-12, ביחס לעיכוב הליכים לביצוע פסק-דין חלוט בהוצל"פ התקבל ע"י כבוד השופט שילה. הצדדים שבו והתייצבו בפני כב' השופט שילה, אשר הביע סלידה מניסיון התובעת לשוב ולהתדיין במחלוקות שהוכרעו, חרף כך, התעקשה התובעת לטעון לחבות כספית של הנתבעת. כב' השופט שילה דחה את טענות התובעת על הסף וקבע, כי באשר לטענות התובעת ביחס לחבות הנתבעת, הן בחובות העזבון והן בתשלומים נשוא תביעה זו, תמה ההתדיינות ומאחר שהתובעת סבורה כי צמחה לה עילת תביעה כספית, תהא אשר תהא, הרי שכל תביעה כספית אחרת אינה בסמכותו. ובלשון בית המשפט: "ככל שהתובעת סבורה כי קיימת לה עילה להגשת תביעה כנגד הנתבעת בגין כספים שהיא שילמה על נכס משותף שיש לצדדים, היא זכאית להגיש תובענה לערכאה המוסמכת". לטענת הנתבעת, התובעת, בחוסר תום לב, מנסה להוציא את דברי ביהמ"ש לענייני משפחה מהקשרם ומשתמשת בקביעתו בפסק הדין בתמ"ש 33994-04-12 וע.ר. 356-08-12 כגושפנקא לניהול התביעה לגופה. לטענת הנתבעת, מקום שהתובענה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתובענה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם באותה עילה. בענייננו, התובעת ביקשה להביא את עילת התביעה דנן להכרעת ביהמ"ש לענייני משפחה בתמ"ש 36230/09 ובהסכמת הצדדים, בפסק דין מיום 9.6.10 ובהחלטה מיום 6.9.11, הובאה מחלוקת זאת להכרעת בית משפט לענייני משפחה, במתווה על פיו נערכה חוות דעת מומחה שקבעה את חוב הנתבעת לתובעת בסך של 4,036 ₪, סכום אשר כבר שולם. לטענת הנתבעת, מדובר בפלוגתא זהה אשר נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט. באשר לסמכות העניינית, טוענת הנתבעת, כי באם לא תתקבל הטענה בעניין ההשתק, הסמכות לדון בתביעה נתונה לביהמ"ש לענייני משפחה. טענות התובעת שאלת השבת התשלומים נשוא תביעה זו לא הוכרעה בפסק דין כלשהו וממילא אינה מהווה מעשה בית דין ואינה מקימה השתק כלפי התובעת. בניגוד לטענת הנתבעת, בפסק דינו של השופט שילה מיום 24.1.10, נדונה והוכרעה שאלה אחת בלבד והיא "האם לעיזבון היו חובות במועד פטירת המנוח, ומה שיעורם, והאם האמור ב-נ/5 אומץ כממצא מחייב המהווה מעשה בית דין, אם לאו". גם בדיון שהתקיים בפני כב' השופט שילה ביום 6.9.11, כל שהוסכם בין הצדדים היה כי רק חובות הנובעים מהתקופה שהמנוח היה בחיים יכונו "חובות העזבון" ואילו התשלומים ששולמו על ידי התובעת בגין נכס העזבון למנהל ולעירייה ונוצרו לאחר פטירת המנוח, אינם "חובות העזבון". אולם בשל הסכמה דיונית שהושגה, יחושבו אף הם על ידי רואה חשבון על מנת לבדוק האם קיימים חובות בין הצדדים. ויובהר, החלטה זו לא עמדה בחלל ריק אלא הצטרפה להחלטתו הקודמת של השופט שילה מיום 19.5.11, הקובעת מפורשות, כי רואה חשבון בר לב יחשב את הערך הכספי של כל מרכיב השנוי במחלוקת ולאחר מכן, יוכל כל צד להגיש תובענה ביחס לכל מרכיב השנוי במחלוקת. אולם מאחר ותיק התמ"ש כבר סגור, יהא צורך בהגשת תביעה חדשה בשל כך. ואכן לאחר קבלת חוות דעתו של רואה החשבון בר לב מיום 12.1.12, והבהרתו הראשונה לחוות דעתו, הגישה התובעת תביעתה לביהמ"ש לענייני משפחה בתמ"ש 33994-04-12 לקבלת פסק דין הצהרתי, בקשה להכיר בתשלומים ששילמה למנהל ולעירייה בגין נכס העזבון, כחובות בגין קדימה שיש להשיבם לידי התובעת - בטרם תשלום מזונות מן העזבון לנתבעת. בדיון שהתקיים ביום 9.8.12, הסכימה התובעת לקבל את הצעת בית המשפט לחזור בה מן התביעה במובן זה שהתובענה לסעד הצהרתי תידחה, אולם תישמר לה הזכות להגיש תביעה כספית בערכאה מוסמכת כנגד הנתבעת. בפסק דינו מאותו יום, סירב ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בתובענה ודחה אותה על הסף, תוך קביעה אחת ברורה וחד משמעית כי התשלומים ששילמה התובעת למנהל וכיו"ב', נשוא תובענה זו, אינם מהווים חובות של העזבון והפנה את התובעת להגיש את תביעתה הכספית לבית משפט השלום, בטענה כי הצדדים אינם בני משפחה ואין לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענה הנ"ל. גם בפסק דינו מיום 26.11.12, הבהיר פעם נוספת ביהמ"ש לענייני משפחה, כי על פי עמדתו תשלומים אלו אינם מהווים חובות העזבון וכי מדובר בעילה כספית שיש לתובעת כלפי הנתבעת וכי תביעה שכזו ראויה להתברר בבית משפט השלום. לפיכך, טוענת התובעת, כי בניגוד להצגת הדברים על ידי הנתבעת, הנושא כלל לא נדון ומכוח "קל וחומר", לא הוכרע על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה שסירב לדון בנושא ודחה התביעה על הסף לאחר שלא הביע כל עמדה לגופו של ענין. שאלת השבת התשלומים, ששילמה התובעת למנהל מקרקעי ישראל ולעירייה בגין נכס העזבון אשר נוצרו לאחר פטירת המנוח לידיה, בנימוק לפיו הנתבעת היא המחזיקה הבלעדית בבית מכוח פסק הדין של ביהמ"ש העליון ומכוח פסק דינו של השופט טלגם, לא נידונה ולא הוכרעה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה. כב' השופט שילה, לא דן מעולם בנושא [לא בהחלטתו מיום 24.1.10 ולא בהחלטתו מיום 6.9.11], לא שמע את טענות הצדדים בסוגיה, לא הכריע בה ולא קבע כל "ממצא פוזיטיבי" המקים השתק לתובעת. כל שקבעו פסקי דינו והחלטותיו של השופט שילה בתמ"ש 36230/09 הוא, כי התשלומים ששילמה התובעת למנהל עבור נכס העזבון ונוצרו לאחר פטירת המנוח אינם מהווים חלק מחובות העזבון. זאת ותו לא. באשר לטענה בדבר חוסר סמכות עניינית, הרי לפי החלטת כב' השופט שילה, הערכאה המתאימה לדון בתביעה הינה בית משפט השלום, גם עמדת התובעת עצמה מהווה "הודאת בעל דין", שכן התובעת טענה כי התשלומים ששילמה אינם חלק מחובות העזבון ומצריכים הגשת תביעה כספית נפרדת. דיון והכרעה כאמור, בין הצדדים קיים סכסוך משפטי מורכב ומסובך המתנהל בערכאות שונות ונמשך למעלה מ - 20 שנה בעניין עזבון המנוח, כאשר הצדדים טרם עייפו מהסכסוך ביניהם. השאלה בה עלי להכריע הינה, האם נוצר מעשה בית דין בפלוגתא העוסקת בחובת הנתבעת לשלם לתובעת תשלומים ששילמה התובעת לממ"י ולגופים נוספים בגין חלקה (של התובעת) בדירה המשותפת לה ולנתבעת. לטענת התובעת, על הנתבעת להשיב לה סכומים אלו, שכן הנתבעת, שהינה אלמנתו של המנוח, עשתה שימוש ייחודי בדירה במשך כל השנים מאז פטירת המנוח ואף קיבלה דמי מזונות מהעזבון ומשכך, חייבת הנתבעת בתשלום מלוא סכום התשלומים ששולמו לממ"י ביחס לדירה בשלמותה ולפיכך היא חייבת להשיב לתובעת את התשלומים ששילמה (התובעת) לממ"י בגין חלקה של התובעת בדירה. הנתבעת טוענת מחד כי הסוגיה האמורה כבר הוכרעה במהלך השנים וכי נוצר בעניינה מעשה בית דין המשתיק את התובעת מלהגיש תביעה זו. מאידך, טוענת התובעת, כי הסוגיה האמורה מעולם לא נדונה לגופו של ענין וממילא אף לא הוכרעה, כך שלא נוצר מעשה בית דין. כפי שפורט על ידי הצדדים ומהעולה מהנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הרי במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 01-00325-07-0, שנפתח על ידי הנתבעת נגד התובעת, לגביית מזונות מהעזבון, נדחתה טענת התובעת לקיזוז התשלומים נשוא תביעה זו. התובעת ערערה על ההחלטה לדחות את טענתה לקיזוז וערעור זה נדון בתמ"ש 36230/09 בבית המשפט לענייני משפחה בפני כב' השופט שילה. בפסק דינו מיום 24.1.10, קבע כב' השופט שילה, בסעיף 31 אגב דחיית הערעור: "בנוגע לטענת המערערת בדבר אפשרות קיזוז תשלומים שהיא שילמה לאחר פטירת המנוח, אני סבור כי אכן יכולה המערערת לקזז על פי דיני החוזים סכומים ששילמה למנהל מקרקעי ישראל, בגין חלקה של הנתבעת בבית, אם היא אכן שילמה אף בגין מחצית זאת ואולם ברור כי קיזוז שכזה אינו חלק מההליך שהתקיים בגדר טענת ה"פרעתי" שהגישה המערערת וביחס לנושא זה לא הסמיכו הצדדים את כב' ראש ההוצאה לפועל להכריע". להבנת הנתבעת, סעיף 31 לפסק הדין מהווה ממצא פוזיטיבי ביחס לזכותה העקרונית של התובעת לקזז או לתבוע את השבת התשלומים והיא סבורה, כי פסק הדין האמור קובע כי התובעת זכאית לקזז רק סכומים ששילמה למנהל בגין חלקה של הנתבעת בבית, אולם היא אינה רשאית לקזז תשלומים ששילמה בגין חלקה של התובעת, תשלומים שבהם על התובעת לשאת בעצמה ושאותם אינה רשאית לקזז. לעומת זאת, התובעת סבורה כי פסק דין זה אינו קובע אלא מהם חובות העזבון, הא ותו לא. סעיף 31 לפסק דינו של כב' השופט שילה בערעור אינו עומד בחלל ריק. בהליך נוסף שהתקיים בין הצדדים בת.א. 1743/07 בפני כב' השופט גייפמן, הוסכם על ידי הצדדים: "במחלוקת בעניין חובות העיזבון (החזר כספים המגיעים לתובעת בגין חובות של העיזבון שהוחזרו לאחר הפטירה וחוב מזונות מן העיזבון לנתבעת לרבות חובות של העיזבון נוספים אם קיימים) יכריע בית המשפט של עזבונות. בית המשפט של עזבונות ייתן הוראות בעניין דין קדימה בהחזר חובות העזבון ואופן יישומו". מכוח פסק דינו של השופט גייפמן, שנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, הגישה התובעת בתמ"ש 36230/09 בקשה למינוי רואה חשבון ולצורך שערוך חובות העזבון, לרבות שערוך תשלומים ששילמה לממ"י ולעיריית רמת גן. ביום 12.9.10, ניתנה החלטה ע"י כב' השופט שילה בביהמ"ש לענייני משפחה לפיה: "לאור הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין ע"י כב' השופט גייפמן ביום 9.6.10 לפיה תוכרע סוגיית החובות "לרבות חובות של העיזבון נוספים אם קיימים", אני מורה כי רואה החשבון יחשב אף את התשלומים ששולמו למנהל מקרקעי ישראל ולעירייה בגין היטלים ומיסים. באם תתעורר מחלוקת עובדתית או משפטית, יציין זאת רואה החשבון בחוות דעתו, בצירוף פירוט הסכום המעודכן השנוי במחלוקת, ותינתן על ידי הכרעה לאחר שמיעת טענות הצדדים". ביום 19.5.11, מינה כב' השופט שילה את רואה החשבון בר לב כמומחה מטעם ביהמ"ש, לצורך עריכת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים וקבע בהחלטתו: "לאור הסכמת הצדדים על מינויו של רואה חשבון...כמומחה מטעם בית המשפט לצורך עריכת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים על פי ההחלטות החלוטות שניתנו על ידי ביהמ"ש. במידה ותתעורר מחלוקת בין הצדדים על מרכיבים מסוימים, יחשב רואה החשבון את הערך הכספי של כל מרכיב השנוי במחלוקת ולאחר מכן יוכל כל צד להגיש תובענה ביחס לכל מרכיב השנוי במחלוקת ואשר לטענתו מגיע לו...". עד למועד החלטת כבוד השופט שילה מיום 19.5.11 המצב היה כפי שטוענת התובעת, דהיינו כל צד שמר על זכותו להגיש תביעות נוספות לאחר תוצאות ההתחשבנות ע"י המומחה. בדיון שהתקיים ביום 6.9.11, בבקשה שהגישה התובעת, נרשם מפי באי כוח הצדדים: "מקובל עלינו כי רואה החשבון המומחה יחשב את תשלומי המנהל ששולמו עד למועד פטירת המנוח כחלק מעריכת תחשיב חוב העיזבון. מובהר בזאת, כי רק חובות שנובעים מהתקופה שהמנוח היה בחיים מהווים חובות העזבון. בנוסף, יינתן צו על ידי ביהמ"ש למנהל מקרקעי ישראל ולפיו יועבר דיווח של כל התשלומים ששולמו מיום פטירת המנוח ועד היום ורוה"ח יערוך תחשיב של הסכומים שמי מהצדדים חייב האחד למשנהו בגין תשלומים ששולמו למנהל עבור הבית וצד שחייב כספים ישלם בתוך 15 יום את הכספים לצד השני. מובהר בזאת, כי התשלומים ששולמו לאחר פטירת המנוח, אינם חובות העזבון אלא חובות שחב מי מהצדדים כלפי רעהו בתור יורש". (ההדגשה שלי ע.א.). בהחלטת כב' השופט שילה מאותו יום, נקבע: "...הצדדים הגיעו להסכמה כי ביחס לחובות ששילמה הנתבעת למנהל לאחר פטירת המנוח ושנוצרו לאחר פטירתו ולפיכך לא מהווים חובות העזבון, יכין רואה החשבון תחשיב וסכום זה ישולם במידה ורואה החשבון יסבור כי מי מהצדדים שילם גם עבור חלקו של הצד השני בנכס תשלומים למנהל...כמו כן על פי הסכמה דיונית יגישו ב"כ הצדדים צו למנהל ורואה החשבון יבצע תחשיב הן לגבי חובות העיזבון למנהל ככל שיש והן באם קיימים חובות בין הצדדים בגין תשלומים ששולמו למנהל לאחר פטירת המנוח ושאינם מהווים חובות העיזבון". הסכמת הצדדים מיום 9.6.11 שקיבלה תוקף של החלטה, גיבשה את רצון הצדדים להביא את הסכסוך ביניהן לכלל סיום בלא להיזקק לתביעות נוספות האחת נגד השניה. הצדדים הסכימו להסדיר את מכלול הסכסוך שביניהן ביחס לתשלומים לממ"י, הן תשלומים שהיוו חובות העזבון והן תשלומים שבוצעו לאחר מכן ולנהוג בעניין זה לפי קביעת המומחה. בעקבות ההסכמה האמורה, התובעת פנתה למומחה לצורך עריכת ההתחשבנות והמומחה קבע בחוות דעתו כי בגין חובות שאינם מהווים חובות עזבון שילמה התובעת למנהל מקרקעי ישראל 69,165 ₪ ואילו הנתבעת שילמה 61,037 ₪. עוד קבע המומחה, כי הסכום ששילמה התובעת ביתר למנהל מקרקעי ישראל ושעל הנתבעת להשיב לה הינו 4,063 ₪ בלבד, בחוות דעתו קבע המומחה כי הוא יוצא מההנחה כי על הצדדים לשלם את החובות למנהל בחלקים שווים ביניהן. התובעת לא חלקה על תחשיב המומחה או על העיקרון לפיו ערך את התחשיב והיא הודיעה על קיזוז החוב בסך 4,063 ₪ שקבע המומחה כנגד הוצאות משפט שנפסקו לזכותה. כפי שפירטתי לעיל, החלטתו של כב' השופט שילה קבעה, כי התובעת אינה רשאית לקזז תשלומים ששילמה למנהל בגין חלקה שלה [של התובעת] בדירה. הצדדים השלימו עם החלטה זו ואף נהגו לפיה והחלטתו של כב' השופט שילה, כשהיא מצטרפת להסכמת הצדדים בעניין המומחה, הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, יצרו "השתק פלוגתא" בסוגיה האמורה. העובדה לפיה בהליכים שונים קבעו השופטים כי אם קיימת למי מהצדדים תביעה כספית כזו או אחרת, האחד כלפי משנהו, הרי שעליו להגישה לערכאה המוסכמת, אינה מהווה משום קביעה כי הפלוגתא שבפני לא נדונה ולא הוכרעה. ברור כי אם לצד יש תביעה כלפי משנהו הוא רשאי להגישה לביהמ"ש המוסמך. משהוגשה התביעה שבפני והועלתה טענה של השתק פלוגתא, צריך ביהמ"ש לדון בטענה ולהכריע בה, כפי שעשיתי אני. טענת התובעת לפיה קביעה כאמור תהא מנוגדת לפסק דינו של השופט חלימה בעניין המזונות (בע.א. 749/08), שכן בפסק דין זה נקבע כי מזונות הנתבעת כוללות גם מדור, אין בה כדי לשנות את מסקנתי. מבלי להיכנס לפרשנות פסק הדין האמור, מה שקובע הוא האמור בפסק דינו של כב' השופט שילה, פסק דין מאוחר יותר, אשר עסק בפלוגתא שבפני וכן ההחלטות המבוססות על הסכמות הצדדים בעניין התשלומים למנהל ומינוי המומחה - הסכמות שבאו שנים רבות לאחר פסק דינו של כב' השופט חלימה ומהן עולה רצונן להביא סוף סוף קץ לסכסוך. לא למותר לציין כי הצדדים רשאים לשנות בהסכמה קביעות ממוניות בענייני מזונות שנקבעו בפסיקה קודמת . תורת מעשה-בית-דין מכירה בשתי מערכות נפרדות של נתונים ונסיבות בהן יכול שתיטען טענת מעשה בית דין, ואלה כללי הסיווג לעניין זה, כפי שהותוו על-ידי הנשיא (אגרנט) ב-ע"א 246/66 שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני: "הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם ,נבלעה' (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד..... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אז אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת לאותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת..... הכלל העיקרי האחר הוא, אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות." (בעמ' 583, 584). הכלל הראשון עליו מדבר השופט אגרנט הוא "השתק עילה" והכלל האחר הוא "השתק פלוגתא". יוקדם ויובהר כי על הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין חלים הכללים החלים על פסקי דין וביניהם הכלל של מעשה בית דין.בע"א 151/87 ש.ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' אורי רחמני נאמר לעניין זה כך:" שני הנדבכים הללו, המרכזים את פסק הדין שבהסכמה, הם המכתיבים לו, לבעל הדין, את דרכי הפעולה לשינוי הפסק - הפן ההסכמי הוא המקנה אפשרות לביטול פסק הדין מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם (כגון - טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה, או שינוי מהותי בנסיבות); והפן השיפוטי שבפסק, היינו האישור שניתן להסכם על-ידי שופט, הוא שפותח את הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים - כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין. ראה בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 503-504, ובע"א 116/82 [4] הנ"ל, בעמ' 733, ... העולה מן האמור עד כה, שכל עוד לא בוטל פסק הדין, בעקבות תביעות מיוחדות בעניין זה, הרי הוא שריר וקיים, ומה שחשוב מזה: "...כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 504). והדברים נסמכים, בין השאר, על פסק הדין המנחה שיצא מלפני בית משפט זה בד"נ 22/73 [7], בעמ' 103, שם מבהיר השופט אשר: "...כל עוד לא בוטל פסק-דין בהסכמה בדרך הנ"ל (הינו ביטול פסק הדין מחמת פגם בהסכם שביסודו - ד' ל') הרי הוא פסק-דין לכל ענין והכללים החלים על פסקי-דין בדרך כלל חלים גם עליו"."ובע"מ 2514/07 רמי (רחמים) הר-לב (בן-לולו) נ' חיים בן-לולו נקבע: "כלל הוא כי פסק דין המהווה מעשה בית דין יוצר מחסום דיוני בפני צדדים למחלוקת מלשוב ולעורר את עילות התביעה שהוכרעו בהליך המשפטי הקודם (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב (2) 561, 587 (1962); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 13 (1991) (להלן: זלצמן)). כאשר פסק הדין נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, נבלעת עילת התביעה נשוא ההסכם בפסק הדין הנותן לו תוקף, ונחסמת בכך התדיינות מחודשת באותה עילה מכח פסק הדין שניתן (זלצמן, בעמ' 330). ההסכמה החוזית בבסיס הפשרה, המקבלת תוקף של פסק דין, הופכת לחלק מתוכנו של הפסק, ותוכן זה מהווה בסיס לחסימה הדיונית במסגרת מעשה בית דין (זלצמן, בעמ' 337). מאחר שהסכמת הצדדים היא המעצבת את תוכן פסק הדין, פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים (ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450-451 (1993); וראו גם ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 498-499 (1989); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"ב ( 20.6.2007); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, פסקה י"ב ( 20.6.2007); זלצמן, בעמ' 335). בענייננו, קם מעשה בית דין מכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, והוא חל על הצדדים להסכם ומשתיק אותם מהעלאה בשנית של עילות תביעה אשר נבלעו בהסכם הפשרה וקיבלו תוקף של פסק דין.... לגופם של דברים, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים נועד לסיים את כלל הסכסוכים וההתדיינויות בין הצדדים בכל הנוגע לרכוש הוריהם המנוחים ולאופן חלוקתו. הסכם זה שקיבל תוקף של פסק דין, בולע אל תוכו גם את ההליך נשוא ענייננו, והוא מקים מחסום דיוני ביחס לכל תובענה שעניינה קשור ברכוש ההורים המנוחים. לאור זאת, לא היה מקום לדון בתובענה לגופה, ודינה היה להידחות." אמור מעתה, כי גם על הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין חלה תורת מעשה בית דין. אחזור ואדגיש, הצדדים הסכימו כי רואה החשבון "יערוך תחשיב של הסכומים שמי מהצדדים חייב האחד למשנהו בגין תשלומים ששולמו למנהל עבור הבית וצד שחייב כספים ישלם בתוך 15 יום את הכספים לצד השני". ובהחלטת כבוד השופט שילה לגבי דברים אלו: "הצדדים הגיעו להסכמה (סימון בקו שלי ע.א.) כי ביחס לחובות ששילמה הנתבעת למנהל לאחר פטירת המנוח ושנוצר לאחר פטירתו ולפיכך לא מהווים חובות העזבון, יכין רואה החשבון תחשיב וסכום זה ישולם במידה ורואה החשבון יסבור כי מי מהצדדים שילם גם עבור חלקו של הצד השני בנכס תשלומים למנהל..." - זוהי הסכמת הצדדים המדברת בעד עצמה והסכמה זו יוצרת השתק פלוגתא. בע"א 05 / 9647 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ בעמ' 9, חזר ביהמ"ש על העקרונות שנקבעו בעניין "השתק פלוגתא": "השתק פלוגתא יחול בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים: ראשית, נדרשת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא העומדת לדיון במקרה הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה השני; שנית, נדרש כי התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, כי ההתדיינות השנייה היא בין אותם הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" לצדדים שהתדיינו במקרה הראשון, וכי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; שלישית, נדרש כי בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא חיובי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; רביעית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה". כאמור, התביעה שבפני נסובה על תשלומים לממ"י שביצעה התובעת ואשר לטענת התובעת על הנתבעת להחזיר לה. עילה זו זהה הן עובדתית והן משפטית לזו שנידונה כבר בהליכים קודמים בין אותם צדדים והיא כבר הוכרעה, לפיכך הגיעה העת להניח לפרשה זו. בהתאם לאמור לעיל, אני מקבל את הבקשה וקובע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,500 ₪. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 45 יום. שערוךעיזבוןחוב