עיקול על רכב בגלל קנס מלפני 9 שנים א. רקע עובדתי ודיוני 1. התובע עבר עבירת תנועה ב - 12.4.01 וכתוצאה מכך הוטל עליו קנס. לטענת הנתבעת הסכום לא שולם והחלו פעולות גביה. כעבור 9 שנים ב - 2.6.10 הוטל עיקול על רכב התובע. לטענת התובע עברה תקופת התיישנות בין מועד העבירה לבין מועד העיקול והיה אסור לנתבעת לנקוט בפעולות אכיפה - הנתבעת לא קיבלה עמדת התובע. 2. ב - 10.1.12 התובע הגיש תביעה קטנה נגד הנתבעת (תיק 21115-01-12) ועתר לתשלום של 3000 ₪ פיצוי בגין מעשים ומחדלים של הנתבעת בקשר לפעולות האכיפה ועתר לפיצוי בסך 3000 ₪. 3. בדיון שהתנהל באותה תביעה 29.8.12 נציגת הנתבעת מסרה לבית המשפט: "אני מבקשת לציין בזאת כי ככל שהיתה שגגה במשלוח הדואר השגגה הזו היא של הדואר ולא של עירית נתניה. בנסיבות העניין אני מסכימה בזאת לבטל את הדוח וכל ההליכים שננקטו בעקבותיו ושכל צד ישא בהוצאותיו" עמ' 2 ש' 2 - 4) 4. אולם התובע לא הסתפק בהצעה זאת ועמד על זכות לטעון להוצאותיו. כב' הרשם סבר שלאור הסכמת הנתבעת לביטול כל ההליכים על התובע להסתפק ב - 500 ₪ וכך פסק. 5. בתביעה זו התובע טוען שבניגוד להצרת הנציגה בדיון בתיק 21119-01-12 מיום 29.8.12 ומתוך רשלנות ו/או אוזלת יד רבתית ו/או בזדון ותוך התעלמות מוחלטת מפניית התובע, העיקול על רכבו לא הוסר. התובע אף טוען שביום 29.8.12 ידעה הנתבעת שבכוונתו של התובע למכור את הרכב ואי לכך ידעה שאי ביטול העיקול עלול לגרום לתובע נזקים. 6. התובע עותר לסכומים הבאים: 1. פיצוי בגין אי ביטול העיקול 10,000 ₪. 2. אגרת רישום לרכב וטסט 50 ₪. 3. טיפול והכנה לטסט 1032 ₪. 4. כיוון פרונט 236 ₪. 5. החלפת צמיגים - 520 ₪. 6. בדיקת רישוי 74 ₪. 7. ביטוח חובה וצד ג' 1790 ₪. 8. ביטול יום עובדה - 500 ₪. 9. הוצאות דלק לצורך הטיפול 120 ₪. 10. הוצאות הגשת התביעה 200 ₪. סה"כ 15000ש"ח. בכתב התביעה התובע אף מוסיף וטוען לנזק בשל איבוד קונה וירידת ערך" על דרך האמדן" (סעיף 20 לכתב התביעה.) ב. טענת הצדדים 7. הנתבעת טוענת שהסרת העיקול התעכבה רק עקב העומסים שנוצרו ברשות החניה עם העברת כל המערך הגביה מחברת הדס לרשות החניה. לעומת זאת החוב בהוצאות טופול ושולם לפני תוך 30 ימים הקבוע לכך בפסק הדין מיום 27.8.12. כמו כן פעלה הנתבעת בתום לב בהתאם להתחייבותה להסיר את העיקול אם כי חל עיכוב עקב שינוי במערך הגביה של הנתבעת. בכל מקרה, ללא כל פניה מטעם התובע, העיקול הוסר ב-1.11.12 לכן כאשר התובע בכתב תביעתו מלין שעד יום הגשת התביעה העיקול לא הוסר, דובר בטענה שלא בתום לב. 8. באשר להוצאות שהוצאו ע"י התובע הם שלמו לאחר הסרת העיקול ולכן לא קשורות כלל בניסיונו למכור את הרכב. בכל מקרה לא היה כל מניע שהתובע יערוך זיכרון דברים עם הקונה בכפוף להסרת העיקול. 9. התובע בעדותו טען שנודע לו מאת הקונה פוטנציאלי שהרכב עדיין מעוקל, בערך בתחילת חודש אוקטובר 2012. התובע פנה למשרד הרישוי בניסיון לברר את העניין - אך משום מה לא חשב לפנות לנתבעת. לטענתו הנתבעת הייתה חייבת לפעול מידית לבטל את העיקול. 10. נציגת הנתבעת טענה שדובר באיחור בתום לב ולא הוכח כל נזק בפועל. כמו כן גם לדברי התובע ידע ב-8.11.12 על הסרת העיקול ובכל זאת הגיש תביעתו, וטען טענות חמורות כלפי הנתבעת ללא כל בסיס. ג. דיון והחלטה 11. החלטתי לדחות את התביעה ולהלן הנימוקים לכך: א. נכון הדבר שחל איחור בהסרת העיקול וניתן היה לצפות שהדבר יטופל תוך זמן סביר . ניכר הדבר שלא נקבע בפסק הדין מועד להסרת העיקול ,אולם בנסיבות העניין 30 יום היה זמן סביר. לכן ,לכאורה, הנתבעת לא פעלה כראוי לקיים את התחייבותה מיום 29.8.12. ב. מכלל הראיות אני סבור שדובר באיחור שנבע מחוסר יעילות ושינויים במערך גביית חובות החניה. אין כל ראיה שדובר במעשה בזדון או מתוך התעלמות מזכויות התובע כטענתו. ג. גם אם דובר באיחור שנעשה בטעות ובתום לב התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו, אולם לשיטתי אין בפני בית המשפט כל הוכחה על נזק וזאת מהטעמים אשר יפורטו להלן. ד. התובע, לדבריו, כלל לא ידע על השיבוש בהסרת העיקול אלא עד תחילת חודש אוקטובר 2012. התובע טען שנודע לו מקונה פוטנציאלי של הרכב, אולם התובע לא הניח בפני בית המשפט ראיה שלפיה עמד למכור את הרכב, או שהמכירה לא התבצע בגלל גלוי העיקול. ה. התובע הוציא את כל התשלומים על הרכב ב-7.11.12, כאשר הוא טוען שנודע לו על הסרת העיקול ב-8.11.12 - 8 ימים לאחר משלוח ההודעה אליו. לשיטתי דובר בצירוף מקרים שמעורר חשד ותחושתי היא שהתובע אכן ידע וידע כבר בימים הראשונים של נובמבר על הסרת העיקול והוציא את ההוצאות בכוונה לעתור להחזרן. דובר בחוסר תום לב. ו. ואף אם בית המשפט טועה במסקנותיו בסעיף ה" דלעיל, התובע לא הפסיד דבר כתוצאה מתשלום ההוצאות בקשר לרכב, אשר כולן נחוצות לשמור על מצבו תקין של הרכב . ז. אם לא די בכך, התביעה פעל בחוסר תום לב. אין כל הסבר מניח את הדעת מדוע התובע, כאשר גילה את העובדות בקשר לאי הסרת העיקול, לא פנה לא בכתב ולא בעל פה למחלקה המתאימה אצל הנתבעת. כמו כן אין בפיו הסבר מדוע שהגיש את התביעה תוך כדי טענה שהעיקול לא הוסר, כאשר ידע היטב שזו טענה שקרית. ח. אוסיף ואומר שהתובע אפשר לעצמו להשמיץ ולתקוף את הנתבעת ללא רסן בכתב התביעה כאשר מייחס לנתבעת,בין היתר, פעולה בזדון והכל ללא בסיס איתן. לאור האמור אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסכום של 1000 ₪ תוך 30 יום מהיום. קנסרכבעיקול