בשל הדרך העדר תאורת רחוב לפתע נתקע הגלגל השמאלי קדמי של הרכב בריבוע בטון שגובהו כ- 50 ס"מ וכתוצאה מכך ניזוק הרכב . בעדותה בבית המשפט, השיבה התובעת לשאלותי ואישרה כי על אף שהיה במקום "חושך מצרים" ו"הדרך היתה מלאה בורות ומהמורות", היא נסעה עם אורות רגילים. כמו כן אישרה התובעת כי לא הבחינה ב"גוש הבטון" עד לרגע פגיעתה בו, וכי הדבר ארע במהלך פניה שלה בכביש. 5. את הגשת התביעה כנגד שתי הנתבעות הסבירה התובעת בכך שלתפיסתה "העירייה אחראית על הקבלנים, שכן לא היה שם אמצעי אזהרה ולכן תבעה את העיריה והקבלן". 6. נתבעת 1 המאשרת כי ביצעה את העבודות הנדונות במקום באותה עת, טוענת להגנתה כי מדובר ביסודות הממוקמים בשולי הכביש וכי "כל בר דעת אשר עיניו בראשו רואה זאת ברורות" ולכן לא יתכן שהתובעת לא הבחינה בהם אלא אם כן נסעה היא ללא אורות ברכב, או שנהגה בהיסח הדעת. יחד עם זה, אישר מנכ"ל הנתבעת 1 במהלך עדותו בבית המשפט שלא הוצבו במקום שלטי אזהרה והסביר זאת בכך שמדובר בעבודה בצד הכביש ולא בכביש עצמו. בנוסף לכך, טען הוא: "ברגע ששמנו יסוד, שמנו סרט מחזיר אור שיראו שיש יסוד שם" ואולם הוא לא הציג בפני ראיה כלשהי להוכחת טענה זו, שהוכחשה על ידי התובעת. 7. נתבעת 2 טוענת כי מספר ימים לפני התרחשות הארוע נשוא התביעה היא פנתה אל המהנדס שניהל את פרויקט הפיתוח בשכונה בנוגע למפגעים קיימים ופוטנציאליים ברחבי שכונה זו וכי אף נערך סיור באתר, בו נתבקש בין היתר סימון של בסיסי עמודי החשמל על ידי הקבלן המבצע, לשם שמירה על בטיחות המשתמשים בדרכים. לטענת נתבעת 2, באותו שלב לא היתה ידועה לה זהות הקבלן ולכן פעלה היא באופן סביר בכך שפנתה אל מנהל הפרויקט בנושא זה. עוד טוענת נתבעת 2 כי לאחר הארוע הסתבר לה לראשונה שבסיסי העמודים לא סומנו וכי באותו זמן, מטבע הדברים, לא היתה תאורה כלשהי במקום. במצב דברים זה, טוענת נתבעת 2 כי דין התביעה להידחות שכן מדובר בתאונה שארעה בשל רשלנות התובעת עצמה, אשר לא נקטה באמצעי הזהירות שנדרשו ממנה בנסיבות המקום והזמן. לחלופין מבקשת נתבעת 2 שככל שתתקבל התביעה, תוטל האחריות לגרימת התאונה על נתבעת 1 בלבד. לעניין זה, ר' גם עמדתה במכתבה אל נתבעת 1 מיום 15.10.12 בו כתבה, באמצעות עורך דינה: "מאחר וחברתכם היא מבצעת העבודות בפועל ובהנחה לגיטימית שהיה עליה להשאיר את האתר בו מבוצעות העבודות (בסיסי הבטון החשופים) באופן בו תימנע יצירת מפגע העלול לסכן עוברי אורח ומשתמשים בדרך, תבקש העיריה את פיצוי הגברת בגין נזקיה ישירות על ידכם ומבלי צורך לפנות לערכאות משפטיות לבירור העובדות ושאלת האחריות". 8. לשאלתי האם וידאה נתבעת 1 כי דרישותיה לסימון בסיסי העמודים בוצעה בפועל, השיב נציגה בשלילה והסביר כי בדרך כלל נבדק הדבר בשטח מספר ימים לאחר שניתנת ההנחיה. טענה זו של נציג נתבעת 2 אינה מתיישבת עם הנטען בסעיף 6 לכתב ההגנה שהוגש מטעמה ואשר בו נכתב כי "עם קבלת הודעת התובעת בכתב, בדבר הארוע לכאורה... (כ- 26 ימים לאחר הארוע), התברר לעיריה לראשונה כי בסיסי העמודים לא סומנו כראוי...". לו אכן היתה נתבעת 2 בודקת האם ההנחיות שניתנו על ידה בוצעו בפועל, מספר ימים לאחר שניתנו, הרי שלא אמורה היתה היא לגלות רק בעקבות פניית התובעת אליה (כ- 26 ימים לאחר הארוע) שהבסיסים לא סומנו... 9. הנה כי כן, חילוקי הדעות בין הצדדים נוגעים לשאלה מי הוא האחראי לארוע. בעוד התובעת טוענת כי נתבעת 1 לא סימנה את בסיס העמוד באופן ברור ובכך יצרה סיכון תעבורתי, וכי נתבעת 2 שהיא האחראית על הראשונה צריכה לשאת באחריות כלפיה גם כן, טוענת נתבעת 1 כי האחריות צריכה להיות מוטלת על התובעת שלא נתנה דעתה לתנאי הדרך ואילו נתבעת 2 המחזיקה בטענה דומה גם כן, מוסיפה ומבקשת, כאמור, שאם תידחה טענה זו כי אז יש להטיל את האחריות לגרימת התאונה על נתבעת 1 בלבד. 10. לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בראיות שהוגשו מטעמם לרבות תצלומי תיעוד הארוע שהוגשו על ידי התובעת לאחר הדיון, ואשר אין בהם לטעמי כדי להוסיף על הנטען מחמת היותם בלתי ברורים לחלוטין, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שינומק ויבואר להלן: א. תקנה 152(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 אוסרת על הנחת כל דבר העלול לסכן, להפריע או להטריד את עוברי הדרך או את כלי רכבם, או לפגוע בהם באופן אחר. מוסיפה עליה תקנה 152(ג) וקובעת כי במקום שבו נעשות עבודות, על הממונה על תיקון הדרך לגדור ולסמן את מקום העבודה "באופן שהורתה רשות התמרור". על נתבעת 1 מוטלות היו אפוא חובות מפורשות על פי דין לסמן את מקום העבודות ולהימנע מהנחת עצמים מסוכנים על הכביש. מן העדויות ששמעתי עולה בבירור כי אף שהוצבו במקום שהיה חשוך לחלוטין באותה עת, בשעות הערב והלילה, בסיסי עמודים רחבים מבטון, לא סומנו הם בכלל. נתבעת 2 הפרה את הוראת תקנה 152(א) לתקנות התעבורה, ולא הוכח כי קיימה את הוראות רשות התמרור כנדרש בתקנה 152(ג) לאותן תקנות, ולכן אני סבורה כי יש להטיל עליה את עיקר האחריות לתאונה שארעה. ב. עם זאת, לדעתי, יש לייחס מידת אחריות מסוימת גם לנתבעת 2, אשר היתה מודעת לסיכון שנוצר במקום, ועל אף שנתנה הנחייה לטפל בו, לא וידאה ביצועה של הנחיה זו. ג. בנוסף לכך, סבורה אני כי גם אופן התנהלותה של התובעת לקה ברשלנות מסוימת, שכן לדבריה היא היתה מודעת לביצוען של עבודות בכביש שהיה משובש, ועל אף שנהגה ברכבה בחושך מוחלט, הסתפקה היא באורות רגילים בלבד. זאת, בעוד לטעמי היה עליה לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ולנהוג באורות גבוהים לפחות. לעניין זה נתתי דעתי גם לטענת הנתבעות לפיה כלי רכב אחרים לא פגעו בבסיסי עמודים אלה. 11. התוצאה היא אם כן שאני מחליטה להעמיד את אחריותה של נתבעת 1 לתאונה בשיעור של 60%, את אחריות נתבעת 2 בשיעור של 15% ואת אחריות התובעת בשיעור של 25%. 12. באשר לגובה הנזק - אכן, התובעת לא צרפה לתביעתה חוות דעת שמאי שיעריך את נזקי התאונה ואולם לנוכח הרושם המהימן שהיא הותירה עלי ומכיוון שהסבריה להשתהות בתיקון הנזקים או חלקם, נשמעו לי אמיתיים ומשכנעים, אני מחליטה להעמיד את גובה הנזק שנגרם לרכבה על סך של 2,384 ₪ (המורכבים מסכומי החשבוניות והקבלות שצורפו בדין החלפת תפוחי הגה, תיקון כנף קדמית שמאלית, החלפת צמיגים וכיוון פרונט). 13. סוף דבר - נתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 1,430 ₪ (60%) בתוספת הוצאות בסך 300 ₪, סה"כ 1,730 ₪. נתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 358 ₪ (15%) בתוספת הוצאות בסך 100 ₪, סה"כ 458 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים. עמוד תאורה