1. עניינה של התביעה שבפניי נזק שנגרם לרכב התובעת, בעת נסיעה בכביש מוצף מים ביציאה משכונת גני אביב בלוד מעט אחרי חצות בלילה שבין 06.01.13 – 07.01.13. 2. התובעת 3, שנהגה ברכב התובעים 1-2 (להלן: "הנהגת") טענה כי נכנסה לשכונה שעתיים לפני האירוע, ובצאתה ירד גשם חזק שהביא להעדר אפשרות לראות את הדרך. עקב כך "פגעה" הנהגת לדבריה בשלולית ענק שהיתה בדרך בכיוון נסיעתה, בלא שהיתה לה אפשרות להבחין בה. כתוצאה מכך כבה מנוע הרכב, והיא נתקעה בתוך השלולית כאשר הנתבעת (להלן: "העירייה") לא עשתה דבר לצורך חילוצה משם במשך שעות. 3. לטענת התובעים, בשל האירוע נגרם נזק לרכב שהוכרז כ"אובדן גמור", ובנוסף ידרשו פיצוי בגין הוצאות הגרר, שכר השמאי, בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לנהגת במהלך האירוע ובגין השבתת הרכב. התביעה כולה הועמדה על סך של 24,235 ₪, בצירוף הוצאות משפט. 4. העירייה, אשר בתחומה הוצף קטע הכביש הרלבנטי, טענה כי האשמה לאירוע ולנזקים מוטלת על הנהגת, אשר נכנסה ביודעין לתוך כביש מוצף. העירייה טענה כי במועד האירוע הנטען היתה סערה בכל רחבי הארץ "דבר שכל בר דעת היה מודע לה" ולפיכך היה על הנהגת להימנע מהכניסה למקום סכנה. עוד טענה העירייה כי כבישיה ופתחי הניקוז היו תקינים לחלוטין, וכי רק בשל כוח עליון וסערה רבתי בכל רחבי הארץ נגרם השיטפון האמור בכביש בו נסעה הנהגת. לגישת העירייה, היה מדובר במזג אוויר קיצוני וכי "אם אין ראות לא נוהגים ברכב ולא צריכים להיכנס בשלולית ענק", והוסיפה כי ניתן היה לצאת מהשכונה בדרך אחרת. דיון והכרעה 5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן. 6. כאמור, העירייה טענה כי היה מדובר במזג אוויר חריג, וכדי להוכיח טענה זו הגישה תדפיס מתוך אתר חדשות באינטרנט, שבו רשום כי "סוף השבוע הסוער גרם לנזקים רבים ברחבי הארץ". מסמך זה אינו ראיה לכך שמזג האוויר היה חריג, אלא לכך שהיה סוער. כוח עליון 7. טענת העירייה היא למעשה, כי הסערה העזה היתה בבחינת אירוע טבע בלתי רגיל ולא צפוי אשר מקורו בכוח עליון ואשר לא הייתה לה היכולת לצפותו, ולפיכך אין להטיל עליה אשמה בגינו, כאמור בסעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה". בית המשפט העליון קבע בע"א 2757/93 לאה שרון נ. או. אר. אס. כוח אדם בע"מ פ"ד מט(2) 781 [1995] עמ' 789-791: "כדי לקבוע אם קיים קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת זהירות מצד נתבע לבין נזק, תיבחנה חובתו ויכולתו של המזיק לצפות את תוצאות התנהגותו (ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל ע"י יורשיה גבי ואילנה חננשוילי - קטינים ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' וערעור שכנגד [3] , בעמ' 559). כשעולה טענה, כי נשלל הקשר הסיבתי בעטיו של אירוע טבע חריג בעוצמתו, תשמש כאבן הבוחן לקבלת הטענה מידת ה"חריגות" של אותו אירוע, דהיינו, האם האירוע היה כה חריג עד כי לא ניתן היה לצפותו... כשבאים אנו לשקול אם המדובר במאורע בלתי צפוי אשר גרם לנזק, יש לזכור שהצפיות אינה צריכה להיות של כל פרטי עלילות הנזק, ודי אם באופן כללי זה ניתן היה לצפייה". 8. במקרה דנן מדובר בגשם בתחילת חודש ינואר, ואין טענה כי הסערה היתה בלתי צפויה ולא ניתנה עליה התראה על ידי החזאים. גשם רב אינו בבחינת תופעת טבע בלתי צפויה, ואירועים כאלה מתרחשים מידי שנה או שנים ספורות, ולמרות זאת נראה כי העירייה היתה מופתעת מהאירוע, ולכל הפחות - לא נערכה כראוי. עוד ר' בעניין זה את פסק הדין בע"א 750/70 אמזלג נ. סולל בונה בע"מ, פ"ד כו(1)7, בעמ' 11 [1971], שם נקבע כי: "כאשר נטענת טענת הגנה של "כוח עליון", דהיינו גרם תאונה על-ידי התפרצות בלתי-רגילה של איתני הטבע, או בלשון סעיף 64 (1) "מקרה טבעי בלתי-רגיל", ומתעוררת השאלה בדבר סבירות התנהגותו של הנתבע נוכח התפרצות כזו, מבחינת ציפיה מראש ונקיטת אמצעים לקידום פני הסכנה, יש לבחון מצד אחד את מידת נדירותה של אותה התפרצות ומצד שני את מהות האמצעים שהנתבע נקט כדי למנוע מראש נזק מסוג הנזק אשר נגרם. ככל שההתפרצות היתה נדירה יותר וככל שהנתבע יכול להראות שהוא נקט אמצעי זהירות ממשיים, כן ייקל עליו למלא את חובת השכנוע המוטלת עליו". 9. כפי שעולה מנוסחו של סעיף 64(1) אשר בא לידי ביטוי בפסק הדין, על העירייה מוטלת החובה להוכיח כי מדובר באירוע חריג אשר לא ניתן היה לצפותו מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו אף בזהירות סבירה. העירייה לא עמדה בנטל זה, כאשר לא הביאה, כאמור להלן, כל ראיה ממשית שמדובר באירוע חריג. הדבר מדבר בעד עצמו 10. לאור טענות התובעת, נראה כי במקרה זה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" - הוא הכלל אליו מתייחס סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הקובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." 11. התובעת עצמה אינה יודעת מה היו הנסיבות שגרמו להצפה, ואין חולק כי העירייה הייתה במועד האירוע נשוא התביעה, אחראית על התחזוקה של מערכת הכבישים והניקוז של מי הגשמים הניקווים בכבישי העיר. 12. בדומה, קבע בית משפט בת"א 43628-02-10 (שלום הרצליה) AIG חברה לביטוח בע"מ נ. עיריית הרצליה [29.05.2013]: "31. ב"כ התובעת טענה להעברת נטל הראיה על כתפי הנתבעת עפ"י סעיף 41 לפק' הנזיקין "הדבר מדבר בעד עצמו". בנסיבות אלה, בהם שאלת הרשלנות קשורה קשר ישיר לטיפול בקולטנים, טיפול תחזוקתי שוטף ומונע, אני סבורה כי אכן חל הכלל. הקולטנים הינם בשליטתה המליאה והבלעדי של הנתבעת. אין לתובעים את היכולת לדעת מתי תוחזקו הקולטנים, אם בכלל וכיצד. הנטל מוכח על כתפי הנתבעת לשכנע כי לא התרשלה וכי הטיפול הנאות שביצעה ניתק את הקשר הסיבתי בין הקולטנים לבין הנזק. 32. משכשלה הנתבעת ולא הרימה את הנטל המונח על כתפיה להוכיח כי לא התרשלה, אני סבורה כי הנתבעת חבה באחריות לנזק." אחריות הנתבעת 13. העירייה הגישה דו"ח מוקד ממנו ניתן ללמוד כי בשעה 03:14 דיווח פקח העירייה כי נתקע, ביחד עם עובד נוסף, במקום האירוע, "לאחר שניסו לשים מחסומים שם בעקבות ההצפה". לא הוברר מתי הועבר לעירייה המידע כי קיימת הצפה במקום, ומדוע לא נסגר הכביש במועד מוקדם יותר. סגירת הכביש היתה מסמנת לנהגת כי עליה למצוא דרך חלופית לצאת מהשכונה, ומהדו"ח עולה כי בשעה שבה נתקלה הנהגת בהצפה, לא היו במקום מחסומים או שילוט כלשהו המורה לנהגים כי יש סכנה כלשהי בדרכם. 14. הנהגת טענה כי לאחר שנתקעה הודיעה למוקד העירוני על ההצפה, והודעה זו לא נרשמה ו/או לא הובאה כראיה בהליך זה, ומכאן שלא ניתן לקבוע על סמך הדו"ח הבודד שהוגש (נ/2) כי לא היה דיווח מוקדם יותר הנוגע להצפה במקום זה. 15. העירייה לא טענה ולא הביאה ראיה או עדות כלשהי באשר לאופן תחזוקת הקולטנים האמורים לנקז את מי הגשמים, לרבות ניקיון מערכת הניקוז בכלל והקולטנים בפרט, ובין השאר של האזורים הסמוכים, כדי למנוע זרימה של לכלוך, מכל סוג שהוא, לעבר הקולטנים - דבר שעשוי לגרום לסתימת הניזוק ולהצפה. 16. עיון בתמונות שצורפו לכתב התביעה, אשר הנהגת צילמה בטלפון הסלולרי שלה, מעלה כי מבחינה טופוגרפית, נוצרת שקיעה של הכביש במעבר מתחת לגשר. בתנאים טופוגרפיים אלה נראה כי מדובר במקום שבו ניתן לצפות כי תתרחש הצפה ושלולית גדולה, במיוחד בימים של מזג אוויר סוער. 17. בנסיבות אלה, נראה כי לא עלה בידי העירייה להוכיח כי פעלה כראוי ולא התרשלה בנסיבות המקרה, ולפיכך אני קובעת כי היא אחראית לקיומה של השלולית הגדולה והעמוקה בה נתקעה הנהגת. 18. העירייה לא נתנה כל הסבר לסיבה בגינה לא פעלה לחילוץ הנהגת מרכבה במשך זמן ממושך יחסית, וגם בכך נראה כי לא עלה בידיה לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שלא היתה רשלנות בהתנהלותה. אשם תורם 19.אני מקבלת באופן חלקי את טענת העירייה כי היה בידי הנהגת למנוע את האירוע ותוצאותיו. קשה לקבל את הטענה כי הנהגת לא יכלה לראות את השלולית בטרם "פגעה" בה, היינו, לפני שנכנסה אליה. אינני מקבלת את גרסת הנהגת שלא יכלה לראות את השלולית, כי "לא היתה ראות בכלל". נהיגה במצב כזה אינה אפשרית, היא מסוכנת ביותר ומהווה חוסר אחריות. במידה ואכן לא היתה ראות בכלל, היה על הנהגת לעצור את רכבה בצד ולהמתין מספר דקות עד להפוגה או הפחתה בעוצמת הגשם, ועד שהיא תוכל להבחין בכביש, במיקום נסיעתה על גבי הכביש, ולוודא שהיא אינה סוטה מהדרך ואינה פוגעת בחפצים, אנשים, או מפגעים אחרים בדרך, לרבות שלוליות גדולות. 20. בנסיעת הנהגת במצב זה של "אפס ראות" יש משום אחריות תורמת. לאחר ששקלתי את התנהלות הצדדים ואת מידת האשמה שיש לייחס לכל אחת מהן, אני קובעת כי הנהגת נושאת באחריות בשל נסיבות נהיגתה והעובדה שלא הבחינה בשלולית מבעוד מועד בשיעור של 30%, והעירייה אחראית - בשל קיומה של ההצפה, העובדה שלא דאגה לסגירת הכביש מיד עם הצפתו ובשל כך שלא פעלה לחלץ את הנהגת - בשיעור של 70%. הנזקים: 21. בהתאם לחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, הנזקים לרכב מסתכמים בסך של 11,789 ₪ (שווי הרכב בניכוי שווי השרידים). לסכום זה יש להוסיף את עלות הגרר בסך 351 ₪ ושכר השמאי בסך 800 ₪ (בהתאם לקבלות שצורפו אף הם לתביעה) - ובסה"כ 12,940 ₪. 22. נזק מסוג של "עגמת נפש" ניתן לפסוק בדרך של אומדן, כאמור בע"א 8279/02, זאב גולן נ. עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1) 330 [2006], בעמ' 31 לפסה"ד: "הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים... מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו." 23. אני מקבלת את טענת הנהגת כי נגרמה לה עגמת נפש של ממש בנסיבות המקרה, ובמיוחד בשל כך שהיא נותרה במשך שעות ארוכות במקום האירוע, בתחילה בתוך הרכב הנמצא בלב שלולית ענק, ובהמשך בסמוך למקום ועד להוצאת רכבה מהאזור המוצף, כפי שפורט בסעיפים 5-8 לתצהיר שצרפה הנהגת לכתב התביעה, ונתמך בתמונות הממחישות את גודל השלולית ואת שקיעת הרכב בשלולית עד לגובה ידיות הדלתות. אני מעמידה את הפיצוי הראוי בנסיבות אלה, על דרך האומדנה, על סך של 3,000 ₪. סוף דבר 24. התביעה מתקבלת בחלקה. 25. בהתאם למפורט לעיל, מסתכמים נזקי התובעים בסך של 16,940 ₪. מתוך סכום זה, על העירייה לפצות את התובעים כדלקמן: את התובעים 1-2, בעלי הרכב, ב- 70% מהנזק הישיר בסך 12,940 ₪, היינו, 9,058 ₪. את התובעת 3, הנהגת, ב- 70% מסך הפיצוי שנקבע בגין עגמת נפש, היינו, סך של 2,100 ₪. לסכום זה יש להוסיף לנהגת הוצאות משפט בסך 400 ₪, ובסה"כ על הנתבעת לשלם לנהגת 2,500 ₪. 26. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 03.02.13 ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. שלוליתתאונת דרכים