1. הכרעת דין בכתב אישום המייחס לנאשם שמונה פרטי עבירה שעניינן בביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר, וכן את הפרתו של צו הפסקה שיפוטי, שהגביל במידה ניכרת את יכולתו לבצע עבודות בקרקע הנדונה. 2. א. אין מחלוקת כי במועדים הרלוונטיים לכתב אישום זה, ולמעשה אף עד היום, מוסיף הנאשם ומחזיק בקרקע. ב. ביום 28.5.2002 ניתן כלפי הנאשם, ולמעשה בהסכמתו, צו הפסקה שיפוטי בו נקבע כדלקמן: "למען הסר ספק, נאסר על המשיב, על פי הצו, לבצע עבודות חפירה כפי שנראות בתצלומים ת/10 ות/11, נאסר עליו לסלול דרכים, ואולם יהיה רשאי הוא להשתמש בדרך קיימת, כפי שנראית במפה שצורפה לבקשה למתן הצו. בעניין זה יהא רשאי המבקש אך ורק לסלק מאותה דרך מכשולים למעבר כלי רכב חקלאיים. כמו-כן נאסר על המבקש לסלול מחדש את הדרך הקיימת. המבקש יהא רשאי להכניס לשטח נשוא הצו כלים המיועדים לעיבוד חקלאי, יהא רשאי לבצע נטיעות או שתילה של צמחים ולהכשיר את הקרקע לצורך עיבוד חקלאי כאמור. אני מתיר למבקש לגדר את השטח נשוא הצו בגדר עשויה רשת ומוטות מתכת בלבד" [ראה ת/5]. ג. בפי הנאשם שני סוגים של טענות הגנה. האחד, ביחס לחלק מפרטי הבנייה הנדונה, כי לא ביצע כלל את העבודות המיוחסות לו, והאחר בהתייחס לעבודות אחרות - כי יש לראותן כעבודות שנועדו לעיבוד חקלאי ומכאן שאין בהן כדי להוות את הפרת הצו. 3. אשר לפרטי העבודות המיוחסות לנאשם [סעיף 2 לכתב האישום]. א. סעיף 2א' מייחס לנאשם סלילת דרכים באמצעות שפיכת עודפי אספלט. על פי דברי עד התביעה 3: "במקום התבצעו עבודות, קרצפו כביש באיזה שהוא מקום, הביאו את הקרצוף של כביש אספלט מאיזה שהוא מקום ושפכו על דרכים כדי שיהיה יותר נח לנסוע על הדרכים הקיימות" [עמ' 8 שורות 10-12 לפרוטוקול]. הנאשם, לא ביקש להכחיש כלל את הדברים, אם כי ראה בעבודה האמורה ככזו שנועדה למטרות חקלאיות: "אספלט מקורצף כפי שידוע לכל אדם שחי פה הוא לא סלילה, הוא משמש למניעת התפשטות של עשב ונוחיות לעבור בתוך שטח חקלאי. זה דבר מקובל בעבודה חקלאית גם המפקח לא הכחיש זאת" [עמ' 15 שורות 9-11 לפרוטוקול]. עד ההגנה 2 תמך, למעשה, בגרסת התביעה: "אמרתי שהוא שם אספלט בשטח" [עמ' 16 שורה 18 לפרוטוקול, וכן ראה בדבריו גם קודם לכן בשורה 14]. במסגרת חומר הראיות אף הוגש לתיק בית המשפט צילום מתאים. בנקודה זאת קובע אני, שהוכחה הנחת האספלט על ידי הנאשם. עוד יודגש שיש בכך גם משום הפרת איסור שפורט מפורשות בת/5: "כמו כן נאסר על המבקש לסלול מחדש את הדרך הקיימת". נוכח איסורו המפורש של בית המשפט לסלול דרך, סבורני, שבדברי הנאשם שנועדה הדרך, בין היתר, גם למניעת התפשטות עשב, יש, גם, משום היתממות. אשר לטענה כי נועד הדבר למטרות חקלאיות - טענה זו מצאתי לנכון לדחות, ואולם מפאת חשיבותה וכלליותה של הטענה אתייחס לה בהרחבה בפסקה נפרדת במסגרת הדיון המסכם. ב. סעיף 2ב' לכתב האישום מייחס לנאשם בניית קירות מאבן ומבטון. אף כי כתב האישום לא הבהיר כל צרכו את טיבם של הקירות הנדונים, וחבל, נתחוורה במידה מסויימת התמונה מדברי עד התביעה 3 - כי המדובר בקירות תמך שנועדו לטרסות: "כמו כן בוצעו קירות תמך…" [עמ' 8 שורה 12 לפרוטוקול]. על פי הקשרה של העדות הנ"ל ורצף הדברים, נועדו קירות אלה, ככל הנראה, לחיזוק טרסות בטון. אשר לעצם בניית הקירות, העיד עד התביעה 2, כי: "לא ראיתי את הקירות שקיימים היום לפני שנת 2002" [עמ' 6 שורה 7 לפרוטוקול]. ההגנה לא התייחסה לקירות אלה. בהיעדר טענות וראיות מצד ההגנה לסתור את דברי עד התביעה, אהיה נכון לראות את טענת התביעה כמוכחת - ואולם בהיעדר פירוט מספק והבהרה באילו קירות מדובר, אניח כי מדובר בקירות שמשמעותם והיקפם מינימליים. ג. סעיף 2ג' לכתב האישום מייחס לנאשם הרחבת קונסטרוקציית ברזל וקירויה בגג איסכורית. פרט אישום זה מתבסס על דברי עד התביעה 3 [ראה עמ' 10 שורות 6-11 לפרוטוקול]. לא אתייחס לשטחה של קונסטרוקציה זו בשל כך שדברי עדי התביעה היו לעניין זה מגומגמים למדי [ראה עמ' 10 שורה 12 לפרוטוקול]. במאמר מוסגר אציין בנקודה זו, שלקונסטרוקציה זו התייחס גם עד התביעה 2, ואולם כל דבריו לעניין זה מהווים עדות שמיעה, בשל כך שהתבסס על דברי פקחים אחרים [ובמאמר מוסגר בנקודה זו - בשל כך שדברי עד זה מתבססים, כמעט כולם על פי השמועה, טוב היה לו שקלה התביעה מלכתחילה לוותר על עדותו שנמצאה ברובה מיותרת גם מבחינתה]. ההגנה לא התייחסה כלל לקונסטרוקציה זו ונכון אני, אפוא, לראות פרט אישום זה כמוכח. עם זאת, גם לעניין זה יש לציין שלוקות העדויות בחסר בהיעדר פירוט לצורך מה ובאיזה הקשר נבנתה קונסטרוקציה זו. לגבי היקף העבירה, אניח, לפיכך, לטובת הנאשם כי היקף העבירה - מינימלי. ד. סעיף 2ד' לכתב האישום מייחס לנאשם שיפוץ מבנה בשטח של כ- 24 מ"ר, תוך חיבורו לתשתיות חשמל ומים, והחלפת דלת קש שהיתה במקום לדלת מתכת. עד התביעה 3 גרס לעניין זה, כי: "מבנה שהיה נטוש שנים שם, שופץ, הוחלפה הדלת, יש שם מיטה, טלויזיה, שומר בן מיעוטים" [עמ' 8 שורות 14-15 לפרוטוקול, ולעניין החלפת הדלת - ראה בעדותו בעמ' 10 שורה 17 לפרוטוקול]. הנאשם גרס שהמדובר במבנה שהיה במקום שנים רבות: "את הסככה והמבנה בנה קבלן בשם יהושע בן אהרון לבקשת ועד גבעת יערים ואשר הוא שילם לו ואשר האיש שפיקח מטעמו היה בזמנו אבשלום המזכיר, שהוא היה אחד מעדי התביעה. הסככה נבנתה בין שנת 81' לשנת 83'. המבנה 79'-80' להערכתי. המבנה שימש כמחסן הדברה או כמשרד למנהל שניהל את השטח, הסככה נבנתה בשנת 81' על ידי אותו קבלן" [עמ' 13 שורות 8-11 לפרוטוקול]. בגרסה זו תמכו גם שני עדי ההגנה הנוספים. עד ההגנה 2 העיד כי נבנו המבנים והסככה לפני: "הרבה שנים, אולי 20 שנה" [עמ' 16 שורה 8 לפרוטוקול] ועד ההגנה 3 העיד על עצמו שאת הסככה בנה אישית [עמ' 17 שורה 8 לפרוטוקול]. הוא אף אישר שהיה במקום כבר באותה עת מבנה מסויים, שאף היתה לו דלת ברזל [שם, שורות 14-16 לפרוטוקול]. מוצא אני בדברי שני עדי הגנה אלה ערך ראייתי. אשר לעד ההגנה 2 - מעריך אני את עדותו בשל כך שבאלמנטים אחרים של עדותו אף היה כדי להכביד עם הנאשם, דבר המלמד על מהימנותו [ראה, למשל, עמ' 16 שורה 14 לחקירתו הנגדית, שעה שאישר שביצע הנאשם בניית גדרות, אספלט ועוד]; ואשר לעד ההגנה 3, מעריך אני את דבריו, בין היתר, כי אישר כבר בפתיח לחקירתו הראשית שאת הסככה בנה בעצמו. נוכח כל האמור לעיל, אינני סבור שניתן לקבוע שהוכחה בניית המבנה והסככה על ידי הנאשם, בוודאי שלא ברמת הוודאות הנדרשת, ולכל היותר, נותרו ספקות בעניין. לעומת זאת, נחה דעתי שעושה הנאשם שימוש בבנייה זו, גם אם הוא עצמו, אולי, לא ביצעה (במאמר מוסגר אציין, שיתכן שביצע הוא שיפוץ מסויים במבנה, ואולם בנסיבות העניין אינני נכון לראות את השיפוץ כשווה ערך לבנייה ממש). מכאן קצרה הדרך למסקנה שעל בית המשפט להימנע מהרשעת הנאשם בבניית פרטי האישום האמורים, אך כנגד זאת יש להרשיעו בעשיית שימוש בהם. ה. סעיף 2ה' לכתב האישום מייחס לנאשם העמדת מבנה קרוואן על גלגלים בשטח של כ- 13 מ"ר על הקרקע הנדונה. עד התביעה 3 התייחס לכך רק במהלך חקירתו הנגדית [עמ' 10 שורות 2-3 לפרוטוקול], אך, מכל מקום, אישרה ההגנה בסיכומיה את הדבר: "לא מדובר בקרוואן כלל וכלל, שנדרש לפיו היתר בניה, מדובר במכולה עם מספר רישוי שלשם כניסתה לשטח לא נדרש לה כלל היתר בניה" [עמ' 21 שורות 1-2 לפרוטוקול]. בנקודה זאת קובע אני, כי לעניינו של כתב אישום זה, אינני מוצא מקום להבחין בין קרוואן לבין מכולה, ודומה עושים הכל שימוש בשני המושגים בו זמנית. אשר לטענת ההגנה דלעיל, שהמדובר במכולה שיש לה מספר רישוי. תחילה אציין, שעובדתית לא הוכחה לי כלל טענה זו, שנטענה לראשונה בשלב הסיכומים, אך מעבר לכך, ומהותית, אפילו היתה מוכחת טענה זו, לא היה בכך כדי לשנות. גם אם, אולי, בעבר שימשה המכולה לצורך שינוע טובין בדרך הים (וזהו הרי ייעודה של מכולה), ואפילו ניתן לה לצורך כך מספר רישוי או זיהוי, ברור שמזה זמן שינתה היא את תכליתה, מהותה ושימושה, מצויה היא על הקרקע במצב נייח ומשמשת היא בפועל לייעוד של כעין מבנה, ויש לפיכך לראותה, בהיותה קבועה במקומה, ככפופה לדיני התכנון והבנייה. בהניחו לקביעות או לפחות לפרק זמן ממושך את המכולה במקומה, ביצע הנאשם עבירה. זוהי, מגמת הפסיקה המנחה של בתי המשפט. בע"פ 697/85 גולדשטיין נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה לוד, פ"ד מ(4) 59, שבו נדונו שאלות דומות לגבי מבנים טרומיים, נאמר, שהמבחן העיקרי ל"הקמתו של בניין" הוא מבחן הקביעות: "מקובל עלי, כי כדי שהצבתו של מבנה תהווה 'הקמה', כלשון הסעיף, יש צורך במידה מסויימת של קביעות" [דברי כב' השופט מלץ, שם, עמ' 62]. בבג"צ 868/86, טרודלר ואח' נ' ראש המועצה המקומית רמת השרון [פ"ד מא(1) 694], קבע כב' השופט גולדברג לגבי המושג "בניין של קבע" בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשל"ג-1973, כי יש לפרשו כ"בניין" כהגדרתו בחוק התכנון והבניה ששלובים בו יסודות של זמן ומהות. משני פסקי דין אלה עולה, כי אם ביקש הנאשם לעשות באותו מקום במכולה שימוש שהתאפיין בקביעות, ואכן כך הם פני הדברים, יש לראות בכך משום בניה (זאת, אפילו יש לאותה מכולה מספר רישוי). ו. סעיף 2ו' מייחס לנאשם בניית גדרות ברזל וביטונם. התביעה מבקשת בנקודה זו לתקוע את יתדותיה (תרתי משמע) על דברי עד התביעה 3 [בעמ' 8 שורה 12 ובעמ' 9 שורה 11 לפרוטוקול]. בנקודה זו יובהר כי לבטון משמעות מיוחדת נוכח לשון צו בית המשפט שקבע כי: "אני מתיר למבקש לגדר את השטח נשוא הצו בגדר עשויה רשת ומוטות מתכת בלבד". ואולם, בשלהי חקירתו הנגדית הדגיש הפקח, כי: "הקירות בנויים מאבן ובטון, ועליהם גדרות ברזל, סורגים" [עמ' 10 שורה 23 לפרוטוקול]. לבית המשפט אף הוגשו צילומים הממחישים את טיב הגדרות הנדונות וכי מונחות הן על בניה מיוחדת שנועדה עבורן. הנאשם העיד אמנם כי: "אף גדר אין מאחוריו אפילו קילו בטון" [עמ' 15 שורה 19 לפרוטוקול], ואולם הגדרות שאכן קיבע הנאשם במקום אינן תואמות את ההיתר שנתן לו בית המשפט, ודי אם אציין את דברי חברו, עד ההגנה 2, שהעיד: "הוא עשה גדרות מעקה" [ההדגשה שלי - א.ר.; ראה עמ' 16 שורה 14 לפרוטוקול]. ז. סעיף 2ז' לכתב האישום, מייחס לנאשם את הקפת חלק מהגדרות באבני שפה עשויות בטון וחיבורן במלט לאדמה. עדי התביעה לא התייחסו בנפרד לאישום זה, שחופף במידה מסויימת לאישום שדן בגדרות בכללותן. לתיק המוצגים הוגש צילום של אבני השפה ואלה נראות כמונחות על פני הקרקע. הביטוי היחיד בדיון לאבני השפה - היה בשאלת ב"כ הנאשם בחקירתה הנגדית [עמ' 9 שורה 10 לפרוטוקול], ואולם גם לאחר זאת לא הוכח לבית המשפט האם חוברו אבני השפה במלט לאדמה. מכל מקום, עניינו של סעיף זה באותה גדר שנדונה לעיל ובהיעדר עדות קונקרטית לחיבור אבני השפה במלט לאדמה, אניח לכל האמור בפרט אישום זה. ח. סעיף 2ח' לכתב האישום מייחס לנאשם בניית מדרגות בטון המחברות בין המפלסים השונים. עד התביעה 3 העיד לעניין זה כי: "מדרגות מבטון שמפרידות בין המשטח העליון למשטח התחתון" [עמ' 8 שורות 13-14 לפרוטוקול]. הנאשם בעדותו ציין כי: "אופי השטח מחייב אותך לגישה כי הוא בנוי בצורת שני מפלסים ואורך השטח הוא כ- 100 מ'. כדי לטפס למעלה אתה צריך להקיף את כל השטח או לטפס באיזו שהיא צורה לכיוון המפלס העליון. בעבר היו שם מדרגות מאבן משנות החמישים שברבות הזמן הם גלשו והאבנים לא היו מעשיות. המדרגות שם לא נבנו מבנייה של ממש. מדובר במדרגות טרומיות שהובאו למקום על ידי מנוף ולא נבנו בנייה של ממש" [עמ' 15 שורות 1-5 לפרוטוקול]. בדבריו אלה של הנאשם רואה אני, למעשה, משום הודאה במיוחס לו, ודי אם אציין שמדרגות טרומיות המובאות על ידי מנוף, הינן לבטח מדרגות כבדות מאוד שהובאו למקום במטרה לכך שיקובעו אל הקרקע ויש לכן לראותן כבנייה כמשמעותה בחוק. 4. התמונה הכללית שנגלתה לנגד עיני בית המשפט. א. הנאשם ביצע מקבץ של עבודות המהוות בנייה במשמעותו של חוק התכנון והבנייה, בלא היתר ובניגוד לצו בית המשפט. בכלל עבודות אלה, יש למנות סלילת דרך, בניית קירות שנועדו, ככל הנראה, לתמיכה בטרסות, הרחבת קונסטרוקציה של ברזל שקובעו לארץ על ידי בטון וקירויה באסכורית, הנחת מכולה המוצבת במקום דרך קבע, בניית גדרות ברזל ויציקת מדרגות בטון. אשר למבנה ולסככה - אלה, ספק אם נבנו על ידי הנאשם, ואולם עשה בהם הנאשם שימוש בלא שהיה בידו לכך היתר כדין. ב. השאלה המשפטית המהווה את מוקד הדיון הינה, האם יש לראות בעבודות אלה, עבודות שנועדו לעיבוד חקלאי, כלשון צו בית המשפט [ת/5]. מטעמים שעניינם בשלמות הדיון, ראוי לציין גם את תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967, הקובעות בסעיף 1(2) כדלקמן: "1. אלה העבודות בקרקע ובבניין והשימושים בהם הטעונים היתר לפי םפרק ה' לחוק כדי להבטיח ביצוע כל תכנית. ... (2) כל חציבה, חפירה, כרייה או מילוי המשנים את פני הקרקע, יציבותה או בטיחותה, למעט- ... (ד) עבודה חקלאית רגילה באזור חקלאי; ... (ו) עבודת גינון שאינה מצריכה קירות תומכים". בכל הקשור לאבחנה בין עבודות בניה כהגדרתן בחוק לבין עבודות שנועדו לעיבוד חקלאי עולים הצו שניתן על ידי בית משפט זה ולשון התקנות הנ"ל בקנה אחד, ומכאן, שלמעשה, אין הצו מתיר דבר שלא הותר ממילא בתקנות, לאמור: על פי התקנות האמורות, עבודה חקלאית ממילא אינה עבודה הכפופה להוראות חוק התכנון והבנייה ואין, אפוא, כל משמעות להיתר שנתן בית המשפט לעבודות חקלאיות. אלה, מותרות היו, בלאו הכי. ג. המושג "עבודות חקלאיות" אינו עשוי להוות בסיס לעבודות שביצע הנאשם כמפורט לעיל, וזאת בין בהתייחס ללשון התקנות ובין בהתייחס לתכליתם של החוק והתקנות. (1) אשר ללשון החוק. יש לזכור, כי "הלשון קובעת את מיתחם האפשרויות הלשוניות אשר מתוכו נבחרת המשמעות המשפטית" [ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, עמ' 277]. הפרשנות הלשונית הטבעית למושג עבודה חקלאית מצטמצם, לטעמי, לזריעה, נטיעה ולכל היותר לחרישה ולהכשרת הקרקע, אך לא לעבודות שנכללים בהן אלמנטים מבטון ואף לא מאספלט מקורצף, וכיוצא בזה. (2) אשר לתכלית הדין. "מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לנורמה המשפטית את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתה" [ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, עמ' 143]. לחוק התכנון והבניה תכליות מספר, ולא זה המקום למנותן. ועם זאת, אחת מהן מצאתי בנסיבות העניין ככזו שראוי לציינה. בין היתר, נראה, כי ניתן בנקל לקבוע, שתכלית דיני התכנון והבניה - באותן פעולות המשליכות על הקרקע לפרקי זמן ממושכים. פעולה בת קיימא - ביקש המחוקק להכפיפה לתחולת דינים אלה, בניגוד, למשל, לפעולה בעלת ממד עונתי. המחוקק ביקש להבחין בין אותן עבודות שנועדו להביא, במישרין, לתפוקה חקלאית, כגון נטיעה וזריעה לבין עבודות בניה כהגדרתן בחוק, המתאפיינות בין היתר בכך שתוצאתן הינה בת קיימא לשנים רבות בשל ביצוע באמצעות בטון, אבן, ברזל וכדומה. סבור אני, לסיכומה של נקודה זו, שדיון בתכלית חוק התכנון והבניה מחייב את המסקנה שיש לראותו כחל על העבודות הנדונות. ד. לסיכומו של דיון זה. לשיטתה של ההגנה, כל בנייה שבעליה מייעד אותה לשימוש שיסייע לעבודות חקלאיות, אינה כפופה להוראות חוק התכנון והבניה. מבקשת, למעשה, ההגנה למתוח ולהרחיב את תחולת מושג העבודות החקלאיות לכל בנייה ובלבד שמטרותיה כאמור. לכך אין מקום ודין כל הטענות שבכיוון זה - להידחות. ה. לדברי הנאשם עצמו, נועדו כל פעולותיו לצורך משתלה שבדעתו להפעיל במקום. ספקות מקננים בליבי, האם, ועד כמה, ניתן בכלל לראות במשתלה משום עסק שכל עניינו בעבודות חקלאיות. בעסק המשתלה נכללים אלמנטים חקלאיים כשבידם גם בנייה מתאימה, וניתן להבחין במשתלה בין הפעולות החקלאיות לבין האחרות. מכל מקום, נוכח כל האמור לעיל, פטור אני, דומני, מדיון זה. ברי ופשוט שבכל מקרה אין לראות בעבודות שביצע הנאשם כחקלאיות. ולכל היותר, ובמידה מסויימת לפנים משורת הדין, אהיה נכון ליתן ביטוי לכך שהיקף העבודות שביצע הנאשם בניגוד לחוק ובניגוד להוראות בית המשפט, לא היה קיצוני בהשוואה לעבירות בנייה בהן נתקל בית המשפט מעת לעת. חומרה מיוחדת נלמדת, כלעומת זאת, מכך שנעשו העבירות אגב הפרת צו שיפוטי תקף שאסר על הנאשם את ביצוען של עבודות אלה. 5. סוף דבר, מורשע בזה הנאשם בביצוע עבודות בנייה בלא היתר ושימוש בהן - עבירות לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ואי קיום צו בית המשפט - עבירה על סעיף 210 לחוק הנ"ל. בניהמשתלה