בקשה לתיקון הבהרת פסק דין

המקש והמשיבה הם בני-זוג, המתדיינים ביניהם על מזונות המשיבה. בעבר פסק בית המשפט המחוזי בנצרת, בין השאר, כי על המבקש לשלם למשיבה מזונות בגובה 300 ש"ח לחודש בתוספת הצמדה למדד מיום 15.6.85 (פסק-דין מיום 9.2.88 בתמ"א 213/85, 231). לימים, הגיש המבקש תביעה לפטור אותו מתשלום דמי המזונות (תמ"א 699/88). בתביעה זו ניתן, ביום 20.8.89, פסק-דין, ובו נקבע, כי אין צידוק להפחית מדמי המזונות שנקבעו בעבר (300 ש"ח לחודש) אך- עם זאת - שוחרר המבקש מתשלומי ההוצאות השוטפות של הדירה וחויב רק בתשלומי המסים החלים על הדירה. לאחר מתן פסק הדין פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי וביקשה להבהיר את הפסק ולקבוע, כי סכום המזונות שנקבע (או - ליתר דיוק - לא שונה) הינו צמוד מיום 15.6.85, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון. על כך נתן בית המשפט המחוזי, ביום 24.9.89, "הבהרת פסק-דין", ובה קבע, כי הבסיס לחישוב תוספת ההצמדה הוא המדד שפורסם ביום 15.1.88, דעתה של המשיבה לא הייתה נוחה מהחלטה זו, והיא הגישה "בקשה לתיקון הבהרת פסק-דין" (ב"ש 312/89). ואמנם, בהחלטה מיום 1.11.89, מצא בית המשפט המחוזי לשנות מהחלטתו הקודמת קבע, כי דמי המזונות יהיו צמודים מיום 15.6.85, כטענת המשיבה. עתה, דעתו של המבקש לא הייתה נוחה מן ההחלטה האחרונה, והוא הגיש בקשה לבטלה (ב"ש 271/89). בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 19.3.90, ולגביה הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה. ביום 14.5.90 החלטתי שלא לקבל ערעור זה לרישום, שכן "אין ערעור בזכות על החלטה שניתנה בבית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין שם". עתה טוען המבקש, כי יש לקבל את הערעור לרישום, שכן החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.3.90 אינה בבחינת החלטה הניתנת לאחר פסק הדין אלא היא החלטת תיקון טעות בפסק-דין לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שהערעור עליה בזכות לפי סעיף 81(ד) לאותו חוק. להשלמת הרקע העובדתי יצוין, כי המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי עוד לפני שניתנה החלטת ההבהרה השנייה, מיום 1.11.89 (ע"א 605/89). לאור החלטת ההבהרה השנייה ולאחר שנדחתה בקשת המבקש לבטל אותה החלטה, הודיעה המשיבה, במסגרת סיכומי טענותיה בכתב, כי היא חוזרת בה מערעורה בעניין גובה המזונות ומועד הבסיס להצמדתם, וכי היא מצמצמת את הערעור לעניין אי-חיובו של המבקש בהוצאת השוטפות של הדירה ואי-חיובו בהוצאות משפט. המחלוקת בין הצדדים כאן נטושה סביב השאלה, מה טיבה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.3.90. המבקש טוען, כי החלטה זו הינה בבחינת החלטת תיקון טעות בפסק-דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], שהערעור עליה בזכות, לעומתו טוענת המשיבה, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.3.90 הינה "החלטה אחרת", והערעור עליה טעון קבלת רשות. במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי היא כדעת המשיבה. פסק הדין שנותן בית המשפט אמור להביא לסיום המחלוקת שבין הצדדים, והוא בבחינת סוף פסוק. עם מתן הפסק מסיים בית המשפט מלאכתו, והדרך להשיג על האמור בפסק היא דרך הערעור, בין בזכות ובין - אם אין זכות - לאחר נטילת רשות. עם זאת, קיימים מצבים בהם מוסמך בית המשפט להיזקק לבקשות הבאות לפניו לאחר מתן פסק הדין, והלכה היא, שהחלטה הניתנת בבקשה שכזו הינה בבחינת "החלטה אחרת" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 704-705; ע"א 39/83 [1]. בעמ' 429). שני חריגים קיימים לנו לכלל האמור: האחד - החלטת הבהרה שנותן בית המשפט לפי סעיף 12 חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, הנחשבת - לעניין ערעור - כחלק מפסק הדין (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 703), והשני - החלטת תיקון פסק-דין, הניתנת לערעור בזכות לפי סעיף 81(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. בשני מקרים אלה רואים את החלטת בית המשפט הניתנת לאחר הפסק כחלק מן הפסק, והערעור עליה הוא בזכות. כפועל יוצא מזכות זו נקבע גם, שאם הוגשה בקשה לתיקון פסק-דין בזמן, מוסמך בית המשפט ליתן החלטתו לאחר המועד הקבוע - ואם חלף גם הזמן להגיש ערעור על הפסק, קיים צידוק להאריך את המועד להגשת ערעור עליו (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 827 - 829; בש"א 107/89 [2]; בש"א 21/89 [3]). בענייננו, לאחר שניתן פסק הדין, פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשת הבהרה, ומשזו נדחתה, פנתה שוב, ובקשתה נענתה. ספק אם הייתה זכאית המשיבה לפנות בבקשת הבהרה, שכן פנייה שכזו מוסמך לעשות רק יושב-ראש ההוצאה לפועל, לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. אולם נראה הדבר, שבית המשפט התייחס לפנייה זו כאל בקשה לתיקון טעות בפסק הדין, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ועל כל פנים המבקש לא העלה כל הסתייגות לגבי עצם סמכותו של בית המשפטליתן החלטה שכזו. נמצא, כי החלטת בית המשפט מיום 1.11.89, המתקנת את הפסק וקובעת כי בסיס ההצמדה של תשלום המזונות יהיה 15.6.85, הינה החלטת תיקון שנעשתה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. החלטה זו נתונה לערעור בזכות לפי סעיף 81(ג) וסעיף (ד) לחוק הקובעים לאמור: "(ג) תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת. (ד) החלטה לפי סעיף קטן (א) אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין או ההחלטה האחרת". המבקש לא נקט דרך זו ולא הגיש ערעור על החלטת התיקון. תחת זאת הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת לביטול ההחלטה מיום 1.11.89 (ב"ש 213/89). אין כל יסוד בפרוצדורה למהלך שכזה, וכבר התריע בית המשפט העליון על שימוש לא נכון בכללי הפרוצדורה, שתוצאתו ריבוי התדיינויות (ע"א 769/77 [4], בעמ' 670). עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי מקום לדון בבקשת המבקש לעיצומה ודחה אותה (החלטה מיום 19.3.90). החלטה זו של בית המשפט המחוזי - לפי כל קנה מידה - הינה "החלטה אחרת", שכן היא ניתנהלאחר פסק הדין, ואין היא החלטת תיקון פסק-דין, ומשום כך הערעור על החלטה זו טעון נטילת רשות. אין כל יסוד לטיעון בא-כוח המבקש, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.3.90 ניתנה לפי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. ראשית - כבר הוסבר, שההחלטה מיום 1.11.89 היא היא החלטת התיקון, ולא ניתן לראות בהחלטה הניתנת בבקשה לביטול אותה החלטה משום החלטת תיקון, שהערעור עליה בזכות. שנית - נפסק כבר, כי זכות הערעור על החלטת תיקון נתונה, במקרה שבית המשפט נעתר לבקשת תיקון ומורה על תיקון פסק הדין. ואילו במקרה הפוך, בו דוחה בית המשפט בקשה לתיקון פסק הדין, אין זכות ערעור על ההחלטה כחלק מן הפסק (בש"א 353/89 [5]). כפי שנאמר בראשית הדברים, הוריתי ביום 14.5.90 שלא לקבל את ערעור המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.3.90, מן הטעם שהוגש בלא נטילת רשות. לאחר הדיון שקיימתי במעמד באי-כוח הצדדים הגעתי לאותה תוצאה, ולפיכך אני דוחה את הבקשה שלפניי. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסכום של 500 ש"ח, נושא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בקשת הבהרהתיקון פסק דין