אי ידיעת הדין החדש

לפניי שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף מפאת התיישנות- בש"א 11261/05 הוגשה מטעם הנתבעת 2 (מדינת ישראל) ובש"א 14996/05 הוגשה מטעם הנתבע 1 (קיבוץ מעיין צבי). שתי הבקשות התקבלו בזמנן בהחלטתו מיום 28/10/05 של כב' השופט הרשם שמואל ברוך, שהורה על דחיית התביעה על הסף מפאת התיישנות, מהטעם שהעובדות הרלוונטיות לתביעה היו בידיעת התובעים, או אמורות היו להיות בידיעתם, בשנת 1995, לכל המאוחר, והתובעים לא הצביעו על נתון כלשהו שיש בו בכדי להצדיק חריגה מכללי ההתיישנות הרגילים. התובעים ערערו לבית המשפט העליון, ובהחלטה מיום 6/12/06 נקבע, בהסכמת הנתבעים, כי התיק יחזור לבית המשפט המחוזי על מנת שיחזור ויכריע בסוגיית ההתיישנות כטענת סף מקדמית, ובמסגרת זאת, ייערך דיון ממצה, כולל חקירת עדים. בעקבות כך, הגישו התובעים בקשה להגשת ראיות נוספות בטענת ההתיישנות (בש"א 1990/08), לה הסכימו הנתבעים, בכפוף למספר סייגים, שלטעמי, העיקרי שבהם, נוגע ל"השתרבבות" מסמכים שאינם קשורים למוסך הרלוונטי לענייננו, אלא למוסך אחר, בשם "רובי ברקס". עיינתי בתיק המוצגים שהוגש מטעם התובעים, ונוכחתי כי אכן נכללים בו מספר מספר מסמכים הנוגעים למוסך האמור, ואינם קשורים לענייננו, ולכן אין לייחס להם משקל של ממש. בכפוף לכך, אני מתיר את הגשת תיק המוצגים כמבוקש. בנוסף, אני מתיר את הגשת שני הנספחים הנוספים שצורפו לתשובת התובעים לתגובה, ושנשמטו מתיק המוצגים המקורי. על פי כתב התביעה (שהוגש ביום 1/3/05), התובעים הם ילדי המנוח איזו דוננפלד, יליד 1932, שנפטר ביום 23/2/82, ממחלת סרטן הלבלב. רעיית המנוח, הגב' ליזה דוננפלד ז"ל, נפטרה ביום 29/4/02. על פי הנטען, התובעים הם יורשיו הבלעדיים של המנוח. התובעת 2 ילידת 31/5/63 והתובע 1 יליד 29/9/66. הנתבע 1 תיפקד, בתקופה הרלוונטית לתביעה, כבעלים או כמפעיל של מוסך מעיין צבי, ומעבידו של המנוח, והנתבעת 2 היא מפעילת שירות הפיקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה, שפיקחה או אמורה היתה לפקח, על הגיהות המקצועית במוסך. בתקופה הרלוונטית לתביעה, עסק התובע במכונאות רכב, ובמסגרת זו, התאים רפידות, עשויות אסבסט, לבלמים ולמצמדים. התובעים טענו, כי כבר בשנת 1964 הותקנו תקנות המחייבות ביצוע בדיקות רפואיות לעובדים החשופים לאבק האסבסט, אלא שבדיקות אלה מעולם לא בוצעו למנוח או ליתר עובדי המוסך. בשנת 1984 הותקנו תקנות האוסרות לחלוטין כל שימוש במוצרי אסבסט, למעט מספר חריגים, ובשנת 1991 תוקנו שוב התקנות, כך שגם חריג זה הוסר, ונאסר כל שימוש במוצרי האסבסט. על פי הנטען, למרות סיכונים אלה, המשיכו עובדי המוסך בעבודתם, תוך חשיפה מסיבית יומיומית לאבק האסבסט, ללא הגנה כלשהי ומבלי שהנתבעת 2 תפקח על תנאי עבודתם, ולבסוף, כמעט מחצית מהעובדים חלו במחלות סרטן מסוגים שונים. בשנת 1981 אובחן התובע כחולה בסרטן הלבלב, הוא נותח, אך נפטר כעבור ארבעה חודשים. התובעים טענו, כי על פי חוות דעתו של פרופ' רביד (נספח ד' לכתב התביעה), קיים קשר סיבתי בין חשיפתו של המנוח לאסבסט לבין מחלת הסרטן בה לקה. לטענתם, הספרות הרפואית מכירה בקשר בין חשיפה לאסבסט לבין שכיחות גבוהה של מחלת הסרטן, ומחקרים שונים הצביעו על שיעורי תחלואה גבוהים מהמצופה בסרטן הלבלב, מקרב עובדים שנחשפו לאסבסט. התובעים הפנו לתביעה קודמת שהוגשה על ידי מר יצחק קרישוב, שעבד במוסך בנתבע 1, וחלה גם הוא בסרטן (מסוג לימפומה), וטענו כי קבלת התביעה בעניינו, מגבשת מעשה בית דין, גם כלפי התביעה הנוכחית. לחלופין, טענו התובעים כי הם אינם יודעים, ואף המנוח לא יכול היה לדעת, מה היו הנסיבות שגרמו למחלת הסרטן בה חלה, המחלה פרצה עקב גורמים שהיו בשליטתה המלאה של הנתבעת 1, והופעתה מתיישבת עם התרשלותם של הנתבעים יותר מאשר עם מסקנה הפוכה, ולחלופין, כי המנוח נחשף לדברים מסוכנים, כמשמעם בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולכן על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח, כי המחלה לא נגרמה באשמתם. לחלופין, טענו התובעים, כי המנוח חלה במחלה עקב התרשלותם של הנתבעים או מפאת הפרת חובות חקוקות על ידם, שבאו לידי ביטוי, במעשים ובמחדלים המפורטים בתביעה. בסיכום חוות דעתו, קבע פרופ' רביד, בהתייחס למצבו הרפואי של המנוח- "...המנוח עבד במוסך שעסק בשיחזור רפידות בלמים והיה חשוף, במשך 20 שנות עבודתו, לאבק אסבסט, ללא אמצעי מיגון ראויים. לאור הידוע בדבר הפוטנציאל הקרצינוגני של אסבסט, לגבי סוגי סרטן שונים, החשיפה ארוכת השנים והגיל הצעיר של הופעת המחלה, קיימת הסתברות גבוהה לתרומה משמעותית של החשיפה לאסבסט לגרימת מחלת הסרטן". אין מחלוקת, כי ממועד גילוי המחלה ופטירת המנוח מספר חודשים לאחר מכן, ועד להגשת התביעה, חלפו למעלה מעשרים שנים, כך שלמעשה, התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. השאלה היא, האם מתקיימים בענייננו חריגים הדוחים את תחילתו של מירוץ ההתיישנות. לתגובת התובעים לבש"א 11261/05, צורף תצהירה של התובעת 2, בו נטען- "תנאי עבודתו של אבי אינם ידועים לי, למעט העובדה כי עבד במוסך הנתבעת 1 ועסק בהתאמת רפידות לבלמים ולמצמדים. מחלתו של אבי הופיעה, כאמור, בגיל צעיר מאוד והפתיעה את כולנו מאחר ואין במשפחתנו תורשה של מחלות סרטן ואבי גם לא עישן. כשהתעניינו ממה עשויה היתה המחלה לנבוע אמרו לנו הרופאים המטפלים כי מחלתו של אבי נדירה ביותר וכי זו לא מחלה תורשתית. כששאלנו האם יתכן קשר בינה לבין עבודתו, נאמר לנו שהדבר בלתי אפשרי, מאחר וישנן רק שלוש מחלות סרטן הנובעות מאסבסט, וסרטן הלבלב אינו אחת מהן. בשנת 2001 התפרסם פסק הדין בענין יצחק קרישוב, עובד אחר אשר עבד באותו מקום עבודה בו עבד אבי המנוח וחלה בסרטן, ואז התעורר אצלי החשד בדבר קיומו של קשר בין מחלתו של אבי ז"ל לבין עבודתו. במצב זה, בסוף אפריל 2001, פנינו לטיפולו של עו"ד קנר". לבש"א 1990/08, שכאמור, הוגשה לאחר שהדיון בסוגיית ההתיישנות הוחזר מבית המשפט העליון, צורף תצהיר עדכני מטעם התובעת 2, בו פורטו מספר טענות עובדתיות נוספות הנוגעות גם הן לעיתוי שבו הוגשה התביעה הנוכחית, תוך התייחסות להליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו של מר קרישוב. התובעת 2 טענה, כי בתקופת עבודתו של המנוח במוסך, וגם לאחר מכן, לא היה לה, לאמה ולאחיה קשר עם עובדים אחרים, והם לא היו מודעים לעובדה, שרבים מעובדי המוסך חלו בסרטן. בנוסף, טענה התובעת 2, כי הם לא היו מודעים להליכים המשפטיים שנוהלו בעניינו של מר קרישוב, ולא היה להם קשר עימו או עם עו"ד קנר. במהלך שנת 2001, קראה התובעת 2 בעיתון "ידיעות אחרונות" על פסק הדין שניתן בעניינו של מר קרישוב, ותהתה האם ייתכן שגם המנוח חלה בסרטן עקב עבודתו במוסך. לאחר התייעצות עם אימה ואחיה, פנו השלושה לעו"ד קנר, שהסביר את משמעותו התקדימית של פסק הדין, טען שמחלת הסרטן שנדונה באותו מקרה היתה שונה ממחלת הסרטן בה חלה המנוח, והסכים לקבל את המקרה לטיפולו. בסעיפים 11 ו-12 לתצהירה, טענה התובעת 2- "היו לנו באותה תקופה מספר פגישות עם עו"ד קנר, והחלטנו להמתין לתוצאת הערעור, ולא להשקיע סכומי כסף כה גבוהים, בהסתמך על פסק דין תקדימי שערעור עליו טרם נדון. נודע לנו בשלב מסויים, מפי עו"ד קנר, שהועדה לאבק מזיק, שהיא הגורם שאמור להחליט מטעם משרד הבריאות אילו מחלות סרטן יוכרו כנובעות מאסבסט, התכנסה אחרי שפורסם פסק הדין בעניין קרישוב, ולא שינתה את קביעותיה, שאינן כוללות את מחלתו של אבי בין מחלות הסרטן המוכרות כנובעות מאסבסט. בתחילת שנת 2005 הודיע לנו עו"ד קנר, שהערעור שהוגש על פסק דינו של מר קרישוב נדחה בביהמ"ש העליון, ובמצב זה החלטנו לצאת לדרך. נתנו לעו"ד קנר אור ירוק לפנות לפרופ' רביד, ולאחר שהאחרון אישר כי יהיה מוכן לתמוך בקשר הסיבתי בין המחלה לבין תנאי העבודה במוסך- הוגשה התביעה". התובעת 2 הבהירה, כי התובעים מעולם לא ויתרו על זכויות התביעה, אלא הם לא היו מודעים לגבי יכולתם להגיש תביעה עד שנת 2001; לא היו מודעים לכך שעובדי המוסך נושמים אבק אסבסט, ללא מיגון, שאגף הפיקוח על העבודה לא פיקח כלל על היבט זה של עבודתם, ושקיים קשר בין מחלת בסרטן בלבלב בה חלה אביהם, לבין תנאי עבודתו. בנוסף, במסגרת בש"א 1990/08 הוגש תצהירו של התובע 1. התובע 1 טען, כי הוא היה בן 15 בעת שאביו חלה בסרטן, ובילדותו, הוא היה מודע לכך שאביו עבד במוסך, אך לא היה מודע לכך שהוא עובד בתנאים מסוכנים לבריאותו, לא הכיר את תנאי עבודתו, לא היה מודע לכך שהוא נחשף לאסבסט, ושאסבסט הוא חומר מסרטן. לטענתו, אביו המנוח מעולם לא העלה את האפשרות שהמחלה נגרמה מתנאי עבודתו, ולטענתו, הוא גם לא היה מודע לכך. התובע 1 טען, כי רק בשנת 2001 הפנתה התובעת 1 את תשומת ליבו לכתבה בעיתון ידיעות אחרונות" הנוגעת לעניינו של מר קרישוב, שעבד באותו מוסך, וחלה גם הוא בסרטן, ובעקבות כך פנו לעו"ד קנר, שלא שלל את האפשרות שגם מחלתו של המנוח נבעה מתנאי עבודתו, אך הסביר כי הוועדה לאבק מזיק והמוסד לביטוח לאומי מכירים רק במחלות סרטן מסוימות כנובעות מחשיפה לאסבסט, ומחלת סרטן הלבלב אינה ביניהן. התובע 1 טען, כי הוחלט להמתין לתוצאות הערעור בבית המשפט העליון, ולבסוף, משהודע כי הערעור נדחה, הוגשה התביעה. מעיון בטיעוני הצדדים, ניתן להיווכח, כי הסוגייה המשפטית שביסוד המחלוקת היא שאלת תחולתם בענייננו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 8 קובע- "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ועל פי סעיף 89- "לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות- "היום שבו נולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך- היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". הנתבעים טוענים, כי סעיפים אלה אינם חלים בענייננו (בסיכומיה, מצטרפת הנתבעת 2 לטענות שנטענו בסיכומי הנתבעת 1). לטענתם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתייחס למצב שבו רכיב הנזק הוא שנגלה לתובע באיחור, בעוד שגילוי מאוחר של קשר סיבתי, ככל רכיב אחר, נופל לגדר סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתם, מתצהיר התובעת 2 עולה, שהתובעים ואימם היו מודעים לאפשרות קיומו של קשר בין מחלת המנוח לבין האסבסט אליו נחשף בעבודתו, כך שהיה ביכולתם למנוע את "היעלמות" קיומו של הקשר הסיבתי, תוך נקיטת זהירות סבירה. לטענת הנתבעים, פסק הדין שניתן בעניין קרישוב לא חשף בפני התובעים מידע עובדתי חדש, ולכן היה ביכולתם להגיש את התביעה בתוך שבע השנים שלאחר מות המנוח. בנוסף, לטענתם, חזקת ההתרשלות שמתקיימת בענייננו, ותחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, מעידים על כך שהתובעים יכולים היו להגיש את תביעתם בלי ידיעה פרטנית של העובדות הרלוונטיות להוכחת רכיב ההתרשלות, שכן לשיטתם, עצם החשיפה לאסבסט העבירה אל הנתבעים את נטל השכנוע להוכיח את העדר התרשלותם. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי בתחום המחקר הרפואי, לא נעשתה מאז מותו של המנוח כל פריצת דרך בנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין מחלת סרטן הלבלב לבין חשיפה לאסבסט, כך שגם מבחינה זו, המידע שקיים כיום, הוא המידע שהיה קיים ממועד פטירתו של המנוח, ולכל הפחות משנת 1992. הנתבעים מבססים טענה זו על מספר נתונים- (א) התובעים עצמם טענו בתביעתם, כי חומר האסבסט ידוע ומוכר במשך עשרות שנים כחומר מסרטן, שהחשיפה אליו עלולה להוביל למחלות סרטן שונות. (ב) מחוות דעתו של פרופ' רביד עולה כי ניתן היה ללמוד, כבר בתקופה הרלוונטית לתביעה, על קיומו של קשר סיבתי בין מחלת המנוח לבין חשיפתו לאסבסט. לטענת הנתבעים, המחקר האפדימיולוגי שעליו מבסס פרופ' רביד את טענתו בנוגע לקיומו של קשר אפשרי בין היחשפות המנוח לאבק אסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב בה חלה, הוא מחקר משנת 1992, שהיה עשוי להימצא ברשותם כבר באותה שנה, אילו נועצו במומחה מתאים כבר אז, ומחקר זה גם שימש את פרופ' רביד בחוות הדעת שניתנה בעניינו של מר קרישוב. (ג) הנתבעים מפנים לנספחים שונים בתיק המוצגים של התובעים וביניהם מחקר מדעי שפורסם בשנת 1982 בעניינן של תביעות אסבסט, לפיו נמצא קשר בין אסבסט לבין מחלות סרטן הקשורות למערכת העיכול, וכן החלטת הועדה הארצית הרפואית לאבק מזיק, ובעיקר החלטה מיום 18/6/01 (מוצג י"א) לפיה הוחלט שלא להכיר בסרטן הלבלב כקשור לחשיפה לסיבי אסבסט. לפיכך, טוענים הנתבעים, כי אילו נועצו התובעים בעו"ד ובמומחה הרפואי כבר במהלך תקופת ההתיישנות, הרי שהיה באפשרותם להגיש את התביעה עוד קודם לכן. הנתבעים טוענים, כי פסק הדין שניתן בעניין קרישוב, יצר אמנם תקדים משפטי, אך אין המדובר בגילוי של עובדה מדעית-רפואית שנעלמה מהם, וגילוי של דין חדש או שינויה של הלכה משפטית, אינם נכללים במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתם, החלת סעיף 8 במצבים מעין אלה, תגרום לכך שתובעים פוטנציאליים יבחרו להמתין עד שתובע אחר יגיש תביעה שתוכל לשמש עבורם תקדים משפטי, ואז יטענו כי רק באותו שלב, מצוי ברשותם המידע הדרוש לתביעה. הנתבעים מפרטים את הרציונלים הרלוונטיים לדיני ההתיישנות וטוענים להתגבשותם בענייננו, וביניהם, גרימת נזק ראייתי עקב השמדת תיק המוסך והמסמכים הרלוונטיים. הנתבעת 2 מפנה בסיכומיה לפירסומים הרבים בעיתונות, מהם ניתן להסיק כי קיים סיכון לחלות במחלה ממארת עקב היחשפות לרפידות בלימה שמכילות אסבסט, וטוענת כי התובעים אינם יכולים להישמע בטענה כי רק בשנת 2001 הם קראו כתבה ראשונה שעסקה בפסק הדין שניתן בעניין קרישוב, ורק אז פנו לייעוץ משפטי. בסיכומי התגובה, טוענים התובעים, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד שבו היה לניזוק קצה חוט ביחס לכל רכיביה של עילת התביעה, וקשר סיבתי ביניהם. לטענתם, רכיב הנזק היה ידוע להם בעת שהתגלתה מחלתו של המנוח, אך הם כלל לא היו מודעים לרכיבי האחריות והקשר הסיבתי, שכן הם כלל לא מודעים לכך שהמנוח נחשף לחומר המסכן את בריאותו. לטענת התובעים, מחלקת הפיקוח על העבודה, שהשתייכה באותה תקופה למשרד העבודה, לא פיקחה כלל על האסבסט במוסך, ומפקחי העבודה עצמם לא היו מודעים לסיכון הכרוך בחשיפה אליו, וממילא לא הזהירו את הנתבע 1 או את העובדים בדבר קיומו של הסיכון האמור. התובעים טוענים, כי מבחינת יסוד הקשר הסיבתי, השאלה המכרעת היא, האם "היעלמות" העובדות היתה מסיבות התלויות בתובע, והאם אדם בר דעת היה מגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות, על בסיס העובדות שעשויות היו להיות בידיעתו באותה תקופה. לטענתם, התשובה לשאלות אלה היא שלילית, ולא היה עשוי להיות ברשותם קצה חוט לעניין קיומו של קשר סיבתי, שכן הוועדה לאבק מזיק בישראל והמוסד לביטוח לאומי אינם מכירים בסרטן הלבלב כנובע מחשיפה לאסבסט, והרופאים שטיפלו במנוח, שללו כל קשר אפשרי בין מחלתו לבין עבודתו. לטענת התובעים, בפסק הדין שניתן בתביעתו של מר קרישוב נקבע, כי העובדה שסרטן הלבלב אינו מוכר במדע כנובע מחשיפה לאסבסט, אינה מהווה סוף פסוק, וקיימת אפשרות להוכיח קשר סיבתי בין מחלות סרטן לבין חשיפה לאסבסט, במסגרת ראיות נסיבתיות. התובעים טוענים, כי בכך הוכר קיומו של קשר סיבתי משפטי בין תנאי העבודה במוסך לבין מחלת מר קרישוב. בנוסף, לטענתם, נלמדו מפסק הדין עובדות נוספות, שלא היו ידועות להם קודם לכן, וביניהן- מחצית מעובדי המוסך חלו בסרטן, תנאי העבודה במוסך היו בלתי תקינים ולא היה נערך כל פיקוח. לאור זאת, טוענים התובעים, כי מועד מתן פסק הדין בעניינו של מר קרישוב, הוא המועד המוקדם ביותר שניתן היה לייחס להם קצה חוט לעניין קשר אפשרי בין עבודת המנוח לבין מחלתו. התובעים מתייחסים לטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות ומסבירים מדוע, לשיטתם, אין להם תחולה בענייננו. בסיכומי התשובה, טוען הנתבע 1, בין היתר, כי למעשה, התובעים היו מודעים לכך שהמנוח נחשף לאסבסט כבר בשנת 1981, אלא שלטענתם, הם לא היו מודעים לכך שהחשיפה לאסבסט היא תוצאה של מחדלים רשלניים של הנתבעים. הנתבע 1 טוען, כי חוסר ידיעה זה אינו חוסר ידיעה אובייקטיבי, ולכן לא חלה בענייננו הוראת סעיף 8. הנתבע 1 מדגיש, כי הנתונים הרלוונטיים לתביעה היו עשויים להימצא ברשות התובעים כבר במהלך תקופת ההתיישנות, אילו היו פונים לייעוץ משפטי או לקבלת חוות דעת מומחה, כפי שעשה מר קרישוב (והנתבע 1 מפנה לכך, שגם הלימפומה בה חלה מר קרישוב, לא הוכרה כנגרמת על ידי אסבסט). לטענת הנתבע 1, השאלה שהפנו התובעים לרופא אלמוני מסויים שטיפל במנוח, אינה מרימה את נטל השכנוע הנדרש בכדי למלא אחר הדרישה האובייקטיבית הגלומה בסעיף 8. הנתבע 1 טוען, כי בסיכומיהם, טוענים התובעים כי היבטיו העובדתיים של פסק הדין בעניין קרישוב עוררו אותם להגיש את תביעתם, בעוד שבתצהיריהם טענו כי היבטיו המשפטיים של פסק הדין תימרצו אותם להגיש את התביעה. לטענת הנתבע 1, אילו הנתונים העובדתיים שעוגנו בפסק הדין בעניין קרישוב הם שאיפשרו את הגשת התביעה הנוכחית, הרי שלא היה צורך להמתין לתוצאת הערעור. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתייחס לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על גילוי מאוחר של יתר רכיבי העוולה (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535; ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4) 1733; ע"א 2242/03 אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', תק-על 2005(3) 746). מכאן, כי מועד גילויו של הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב, כפופה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. על פי הפסיקה, סעיף 8 מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אפילו מודעות בכוח בדבר העובדות שנעלמו מידיעתו, ולצורך כך, יש להתחשב בגורמים שונים- מושא הגילוי, המידע שהצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו וסיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית. באופן ספציפי, נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי, לעניין תחילת תקופת ההתיישנות, הוא כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק. (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857 (2000); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4) 1733; בש"א (חיפה) 10800/07, ת"א 195/05 עזבון המנוח נוח שקולניק ז"ל נ' חברת דובק בע"מ, תק-מח 2007(4) 3498; בש"א (נצרת) 2284/07 חברת דובק בע"מ נ' עזבון המנוחה שושנה רון ז"ל, תק-מח 2007(3) 14064). ראו והשוו גם: ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.3.08). בבש"א (תל אביב-יפו) 11843/03 , ת"א 2177/02, מדינת ישראל-המרכז למחקר גרעיני נחל שורק נ' יפה (6/12/06) נדונה טענת התיישנות שהועלתה במסגרת תביעת פיצויים שהגישה המשיבה בעקבות פטירתו של בעלה המנוח ממחלת הסרטן, שעל פי הנטען, נגרמה עקב חשיפתו לקרינה מייננת או לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו במבקשת. טענת ההתיישנות, והבקשה לסילוק על הסף שהוגשה בעקבותיה, נדחתה בהחלטתו של כב' השופט שמואל ברוך, והדברים שנאמרו שם, רלוונטיים במידה רבה גם למקרה הנוכחי, לאור הדימיון בין הסוגיות שביסוד שני ההליכים. בהחלטה האמורה, נקבע, בין היתר, כי הקריטריון הרלוונטי הוא המועד שבו היתה מודעות פוטנציאלית לקיומו של קשר סיבתי רפואי בין תנאי העבודה לבין מחלת הסרטן, ובין מחלת הסרטן לפטירת המנוח (שאינו בהכרח המועד שבו התובע טוען כי היה מודע לקיומו של קשר סיבתי רפואי). בנוסף, נקבע, כי המועד שבו הייתה עשויה להיות מודעות פוטנציאלית לקשר סיבתי רפואי, אמור להיבחן בהתאם לנתונים העובדתיים הקיימים ובהתאם להיגיון הדברים. באותו מקרה, טענה התובעת, כי היא הגיעה לטיפולו של עו"ד קנר בתחילת שנת 2002, לאחר שביתה צפתה בתכנית טלוויזיה שעסקה בתביעותיהם של עובדי קמ"ג בגין מחלות סרטן בהן חלו. כב' השופט ברוך קבע, כי מאחר שהתובעת לא נחקרה נגדית על תצהירה, הרי שממילא, לא נסתרה טענה זו, וניתן לצאת מנקודת הנחה שמודעותה האמיתית של התובעת לקשר הסיבתי הרפואי אכן התגבשה רק בשנת 2002. בהתאם לכך, נקבע, כי לא ניתן לקבוע כי התובעת היתה אמורה להיות מודעת לקיומו האפשרי של קשר סיבתי רפואי, כבר לפני מודעותה בפועל (ראו והשוו גם: ע"א (מחוזי ת"א) 2866/06 מדינת ישראל, הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא; 1.1.07). ניתן להשליך ממתווה זה לענייננו, ולקבוע כי טענת התובעים בדבר אי מודעותם לעובדות הרלוונטיות במהלך תקופת ההתיישנות, לא עומתה בחקירה נגדית, וממילא לא הופרכה, ולפיכך ההנחה היא, כי מודעותם של התובעים למלוא העובדות הרלוונטיות, התגבשה רק לאחר קריאת הכתבה בעניינו של מר קרישוב. חשוב להדגיש, ובעניין זה אני מסכים עם הנתבעים, כי מתצהיר התובעים עולה בבירור, כי השערה וחשד לכך שהמחלה נגרמה בעקבות היחשפות המנוח לחומרים מסויימים במהלך עבודתו, התעוררו אצלם (או אצל גב' דוננפלד ז"ל), כבר במהלך תקופת מחלתו של המנוח. עם זאת, חשד זה אינו בהכרח מהווה 'קצה חוט', כמשמעות המונח בפסיקה, לעניין המודעות לקיומו של קשר סיבתי רפואי. השאלה היא, האם קיימת הצדקה בענייננו "למתוח" את ידיעתם הפוטנציאלית של התובעים לאחור, למועד המוקדם ממועד הידיעה בפועל, ואולי אף לעיתוי המצוי בפרק הזמן של תקופת ההתיישנות, כך שייקבע, כי ברשות התובעים אמור היה להימצא 'קצה חוט תודעתי', לגבי הקשר הסיבתי הרפואי בין מחלת סרטן הלבלב לבין היחשפות לאסבסט. התשובה לשאלה זו היא פונקציה של שני קריטריונים עובדתיים עיקריים- (א) קיומן של אינדיקציות מדעיות בעניין הקשר הסיבתי הרפואי (או העדרו) בין החשפות לאסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב, והמועד שבו התגלו אינדיקציות מעין אלה; (ב) משמעותו של פסק הדין בעניין קרישוב, ומידת הנחיצות של המסקנות העובדתיות והמשפטיות שהובעו במסגרתו, לצורך הגשת התביעה הנוכחית. מבחינת הקריטריון הראשון, חשוב להביא בחשבון, כי כפי הנראה, התובעים אינם עוסקים בתחום הרפואה או המדע, ואינם עוקבים תדירות אחר מחקרים ופירסומים מדעיים. משנתגלתה מחלתו הקשה של המנוח, לא היה ניתן "לצפות" מהתובעים לחקור ולהתעמק במאמרים רפואיים שונים העוסקים בשאלת הקשר בין מחלת הסרטן (ובפרט סרטן הלבלב) לבין חשיפה לחומרים שונים, וביניהם אסבסט. לאור זאת, אין רלוונטיות למאמרים שונים אליהם הפנה הנתבע 1 בטיעוניו, הם אינם משליכים על המועד שבו ניתן היה לייחס לתובעים קצה חוט לגבי קיומו של קשר סיבתי רפואי כאמור, ואין בכוונתי להתייחס לתוכנם. מנגד, בנסיבות העניין, ייתכן כי סביר לצפות מהתובעים להמשיך ולערוך בירור רפואי אודות קיומו של קשר סיבתי רפואי, בייחוד שעה שכאמור, חשד כלשהו בעניין התעורר אצלם כבר במהלך מחלתו של המנוח. בהחלט ייתכן, כי בירור נוסף, מעבר להפניית שאלה כללית לרופא אלמוני במחלקה, עשוי היה להבהיר לתובעים את תמונת המצב הרפואי, ולהשיב על תהייתם, בעניין היתכנות הקשר בין המחלה לבין החשיפה לאסבסט. עם זאת, מטבע הדברים, השלכתו של בירור נוסף זה (שלא נערך בפועל) על קיומו של קצה חוט תודעתי בעניין הקשר הסיבתי, תלויה בכך שהתשובה ההיפותטית שהיו עשויים לקבל התובעים, היא כי אכן קיים קשר סיבתי רפואי כאמור. לעומת זאת, אילו במסגרת בירורם ההיפותטי, מקיף ככל שיהיה, היה מתקבל הרושם, שהרפואה אינה מכירה בקשר מעין זה, התוצאה האפשרית היתה ניתוקו של קצה החוט האמור מתודעתם של התובעים, באופן השומט, מבחינתם, את היסוד לכל תביעה פוטנציאלית. מכאן, קיים צורך לבחון את הנתונים הרפואיים הקיימים, שהיו ברי-גילוי במהלך תקופת ההתיישנות, ככל שניתן להתחקות אחריהם, וכאמור, למעט מאמרים מדעיים, שהתובעים לא היו אמורים לדרוש בעניינם. (א) חוות דעתו של פרופ' רביד- מעיון בחוות הדעת, קשה להתרשם מקיומו או העדרו של הקשר הסיבתי הרפואי האמור, ונראה כי פרופ' רביד לא היה נחרץ בעניין קשר סיבתי אפשרי, אך גם לא שלל את קיומו לחלוטין. פרופ' רביד איזכר מחקר מסויים, שהראה כי שכיחות הופעת סרטן הלבלב בקרב חולים שנחשפו בעבר לאסבסט, היתה נמוכה משכיחות הופעת סרטן מסוגים אחרים, כדוגמת סרטן ריאה וסרטן קיבה. עם זאת, כאמור, קבע פרופ' רביד בסיכום חוות דעתו, כי לאור הפוטנציאל "הכללי" המסרטן של אסבסט, החשיפה ארוכת השנים והגיל הצעיר שבו הופיעה המחלה, הרי שקיימת הסתברות גבוהה לתרומה משמעותית של החשיפה לאסבסט, כגורמת למחלת סרטן הלבלב. יש לציין, כי פרופ' רביד ערך חוות דעת רפואית גם במסגרת ההליך שהתנהל בעניינו של מר קרישוב, וקבע כי הקשר בין חשיפה ממושכת לאסבסט לבין לימפומה ממאירה מוכר פחות, בהשוואה למחלות נפוצות יותר, אך הוא קיים ודווח עליו פעמים לא מעטות (חוות הדעת הוצגה כמב/2). (ב) התובעים הפנו למספר החלטות של הועדה הרפואית הארצית לאבק מזיק, שלכאורה, שוללות קשר סיבתי רפואי בין חשיפה לאסבסט לסרטן הלבלב. בהחלטה מיום 12/4/94 (נספח ט' לתיק המוצגים מטעם התובעים), נאמר כי סרטן הלבלב אינו מוכר כקשור לחשיפה לסיבי אסבסט, אך נאמר כי תערך סקירה רפואית נוספת. בהחלטה מיום 18/6/01 נאמר- "הועדה הרפואית החליטה לא להכיר בסרטן דרכי העיכול (ושט, קיבה והמעי הגס), בסרטן הלבלב, בלימפומה ובסרטן כיס השתן והכיליה, כקשורים לחשיפה לסיבי אסבסט- וזאת לאחר שבדקה את ההכרה בסוגי הסרטן הנ"ל כקשורים לאסבסט, במדינות שונות בעולם המערבי, ולאחר שערכה סקר סיפרותי נרחב בנדון. אי לכך החליטה הועדה לערוך דיון מחודש בנושא בעוד 3-4 שנים" (נספח י"א). במכתבו מיום 17/6/07, שאל ב"כ התובעים את משרד הבריאות האם מאז אותה החלטה מיום 18/6/01, השתנתה המדיניות בעניין ההכרה בקיומו של קשר בין סרטן הלבלב לבין חשיפה לאסבסט (נספח י"ב). במכתבה מיום 23/8/07, השיבה ב"כ משרד הבריאות, כי אין באפשרותה להשיב על השאלה, שכן הגורם המופקד לעניין תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), התשמ"ד-1984, הם משרדי התעשיה, המסחר והתעסוקה והמשרד להגנת הסביבה (נספח כ'). במכתבה מיום 12/12/07 השיבה הרופאה הראשית באגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, כי על פי החלטתה מיום 31/5/07 של הועדה הרפואית הארצית לאבק מזיק, אין להכיר בסרטן הלבלב כקשור לחשיפה לסיבי האסבסט (נספח כ"א). יש להניח, כי בירור היפותטי סביר מצד התובעים, במהלך תקופת ההתיישנות, אכן כולל פניה לרופאים שונים ופניה לגורמים ממשלתיים, כגון משרד הבריאות, משרד התעשיה והוועדה הרפואית הארצית לאבק מזיק. אילו פנייה מעין זו אכן היתה מתבצעת, הרי שניתן לקבוע, במידה רבה מאד של וודאות, כי התשובה שהיתה ניתנת היא, כי לא קיים קשר מובהק בין החשיפה לאסבסט לבין סרטן הלבלב. מכאן נובע, שפניה מצד התובעים לאותם גורמים, לא בהכרח היתה מובילה, בסופו של דבר, להגשת התביעה הנוכחית במועד מוקדם יותר. כידוע, מבחינת תוצאות המחקר המדעי לגבי הקשר הסיבתי הרפואי האמור, פני הדברים לא השתנו, וכאמור, על פי עמדת אגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה והמסחר, אין להכיר בסרטן הלבלב כקשור לחשיפה לאסבסט. מכאן, כי אילו התובעים (או גב' ליזה דוננפלד ז"ל) היו נסמכים אך ורק על מסקנות מחקרים רפואיים לצורך בחינת הגורם למחלת המנוח, ספק האם היו בוחרים להגיש את התביעה הנוכחית. אמנם, בכתב התביעה טענו התובעים כי חומר האסבסט ידוע ומוכר במשך עשרות שנים כחומר מסרטן, וחוות דעתו של פרופ' רביד אינה שוללת קשר סיבתי רפואי בין היחשפות לאסבסט לבין סרטן הלבלב, אך מנגד, מעבר לטענות כלליות אלה, אין אינדיקציה אובייקטיבית לכך שהקהיליה המדעית הכירה בקשר הסיבתי הרפואי האמור. לטעמי, הנחת יסוד זו היא נקודת מוצא חיונית לענייננו, שכן היא זו המשליכה על עיתוי גיבוש תודעתם של התובעים לעניין קיומו של קצה חוט לקשר הסיבתי הרפואי. כאמור, התובעים טענו בתצהיריהם, כי לא היה להם קשר לעובדים אחרים, הם לא היו מודעים לעובדה שרבים מהם חלו בסרטן, וגם לא היו מודעים לקיומם של ההליכים המשפטיים שהתנהלו בענייננו של מר קרישוב. התובעים לא נחקרו נגדית על תצהיריהם, ולכן ההנחה היא, כי הם אכן לא היו מודעים למחלות הסרטן בהן חלו העובדים האחרים, ולהליך המשפטי שהתנהל מצד מר קרישוב. עם זאת, קיים מקום לעמדה, כי ניתן היה לצפות מהתובעים לברר לגבי תחלואה של עובדים נוספים שעבדו יחד עם המנוח במוסך, ובהעדר ניסיון ממשי להתחקות אחר מצב הדברים בשלב מוקדם יותר, הרי שהמסקנה המתחייבת היא, כי התובעים לא ניסו למנוע בזהירות סבירה, את היעלמותם של נתונים עובדתיים אלה. מכל מקום, אני סבור, כי סוגיית קיומו של קשר סיבתי רפואי בין ההיחשפות לאסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב, היא חיונית יותר לעניין קיומה של עילת תביעה, ולכן שאלת המודעות לכך משליכה, באופן ישיר, על סוגיית ההתיישנות, יותר מאשר מודעות התובעים למחלות הסרטן של עובדים אחרים במוסך. בהעדר מידע רפואי, בעבר וכיום, לגבי קשר סיבתי רפואי ממשי (כהגדרתו בטרמינולוגיה המדעית), ממילא לא ניתן לקבוע כי לתובעים היה קצה חוט פוטנציאלי בעניין קיומו, באופן המהווה, לפחות מבחינתם, אינדיקציה לכך שקיימת להם עילת תביעה לכאורית. למעשה, הגורם שהוביל להגשת התביעה, הוא פסק הדין שניתן בערעור שהוגש על פסק הדין בתביעתו של מר קרישוב, ושינה את תמונת המצב המשפטית, וכן את סיכויי התביעה הנוכחית, כפי שהוערכו על ידי התובעים ובא כוחם. במסגרת פסק הדין בערעור, נדונו דעותיהם המנוגדות של מומחים רפואיים, בעניין קיומו של קשר חד משמעי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה (בה חלה מר קרישוב). כל המומחים הסכימו כי אין בנמצא מחקר רפואי הקושר בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה, אלא שהמחלוקת היתה, האם קיים ערך מדעי למקרים המתוארים בספרות הרפואית, שיכולים, לכל היותר, ללמד על חשד לקשר הסיבתי הרפואי האמור. המומחים מטעם מר קרישוב טענו, כי הנתונים בעניינו של מר קרישוב (גילו הצעיר וחשיפתו במשך השנים לאסבסט) מובילים למסקנה, כי על פי מאזן ההסתברויות, התובע חלה בלימפומה כתוצאה מעבודתו במוסך. דעת הרוב בפסק הדין (כב' השופטת דליה דורנר וכב' השופט אדמונד לוי) אימצה את עמדתם של המומחים מטעם התובעים. כב' השופטת דורנר קבעה, כי על בית המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת וודאות שמעבר ל-50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות מדעיות, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51% אינה נחשבת כהוכחה כלל. לצורך בחינת הטיית מאזן ההסתברויות, בחנה כב' השופטת דורנר את הראיות הנסיבתיות על פי שתי שיטות- שיטת ההסתברות המתמטית ושיטת ההסתברות האינדוקטיבית. שיטת ההסתברות המתמטית מנסה לאמוד את ההסתברות המדוייקת שמאורע מסויים יוביל לתוצאה מסויימת. מאחר ששיטה זו היא מדעית, הרי שגם היכולת להסתמך על מסקנותיה מותנית בעמידה בדרישות המחקר המדעי, לדוגמה הדרישה למאגר נתונים רחב ומגוון, שאינו בנמצא בנסיבות מקרה מסויים העומד להכרעה משפטית. מכאן, כי בחינת מאזן ההסתברויות ראויה להיערך על יסוד שיטת ההסתברות האינדוקטיבית, המגלמת את ניסיון החיים והשכל הישר, תוך בחינת מכלול הראיות ומשקלן. במקרה הספציפי הנדון, נקבע כי קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה, מוכח מצירוף של נסיבות שונות, וביניהן- העובדה שמחלתו של מר קרישוב היא מחלת סרטן, בצירוף העובדה המדעית בדבר היות האסבסט חומר מסרטן; הקשר שנמצא בספרות הרפואית בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה שבה חלה מר קרישוב; חשיפת מר קרישוב, במשך שנים, ובמהלך שעות רבות ביממה, לאבק אסבסט; הגיל הצעיר יחסית שבו חלה מר קרישוב בלימפומה; האחוז הגבוה של העובדים שחלו במחלת הסרטן. כב' השופטת דורנר קבעה- "אומנם, כנגד עובדות אלה, ששתיים מהן נוגעות ספציפית לעובד, עומדת העובדה כי לא נמצא מחקר רפואי המוכיח, בוודאות הדרושה לקביעת עובדה מדעית, את קיומו של הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה. אלא שכאמור, היעדר מחקר שכזה אינו שולל את קיומו של הקשר, ולמומחים מטעם המדינה לא היה הסבר הגיוני אחר להתפרצות המחלה הנדונה אצל העובד בגיל צעיר, עובדה שאף לה נתן פרופ' רביד משקל. אכן, דרך חשיבתו של פרופ' רביד, שהסיק על קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש במשפט אזרחי, על-יסוד שורה של נסיבות, מתיישבת היטב עם השיטה האינדוקטיבית לקביעת עובדות המקובלת במשפט, ואין מקום להתערב בקביעת בית-המשפט שביכר את חוות-דעתו על פני חוות-דעת מומחי המערערים. מסקנתי היא איפוא כי יש לאשר את קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה ישנו קשר סיבתי בין התנהגותם העוולתית של המערערים לנזקו של העובד, וממילא, בהינתן אשמת המערערים, כי קמה להם אחריות נזיקית". כב' השופט לוי הסכים למסקנתה של כב' השופטת דורנר, וקבע כי מאחר שנטל ההוכחה שהיה מוטל על מר קרישוב הוא ברמת מאזן ההסתברויות, הרי שהוא לא נדרש להוכיח כי גירסתו היא בהכרח הגירסה הנכונה, ולא חייב היה לשלול כל אפשרות אחרת בדבר הגורם להתרחשות הנזק. כב' השופט לוי קבע, כי מר קרישוב אכן הראה שמאזן ההסתברויות נוטה לטובתו (פסק הדין בערעור צורף כנספח ו' לתיק המוצגים מטעם התובעים). חשוב לציין, כי מדינת ישראל הגישה עתירה לדיון נוסף, שנדחתה בהחלטתה מיום 5/1/05 של כב' הנשיאה דורית ביניש (נספח ז' לתיק המוצגים מטעם התובעים). מכאן, כי כפי שטוענים התובעים, ייחודו העיקרי של פסק הדין בעניינו של מר קרישוב, הוא הכרה בקיומו של קשר סיבתי משפטי, המתגבש גם בנסיבות בהן מחקרים מדעיים אינם מבססים קשר סיבתי רפואי באופן מובהק. אני סבור, כי לפסק הדין בעניין קרישוב, משמעות מעשית כפולה- (א) המסקנה בדבר השונות המובנית בין מובהקות המחקר המדעי לבין הטיית מאזן ההסתברויות, מגדילה את הסבירות לקבלת תביעות נזיקיות שביסודן קשר סיבתי רפואי נטען, בין גורם מזיק מסויים לבין מחלה או פגיעה גופנית, גם במקרים שבהם מחקרים מדעיים אינם תומכים באופן מובהק בקיומו של הקשר הסיבתי האמור. (ב) בעקבות כך, מבחינת התובעים, ההכרעה התקדימית למדי בעניינו של מר קרישוב, יצרה עבורם הזדמנות להגשת תביעתם, למרות העדר קשר סיבתי רפואי מובהק, בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב, תוך תקווה כי גם היא תתקבל לבסוף, למרות עמדת הגורמים הממשלתיים והרפואיים, בדבר העדר קשר סיבתי רפואי. העובדה שהתובעים, בעצת בא כוחם, המתינו עד להכרעה בערעור, מחזקת מסקנה זו. אני מודע לכך, שכאמור, התובעים לא ערכו בירור מעמיק אצל גורמים רפואיים, כבר במהלך תקופת ההתיישנות, ולכן לא היו מודעים למסקנות המדעיות בדבר העדר קשר סיבתי רפואי, כך שבמהלך אותה תקופה, לא היתה עשויה להיות משמעות למסקנות פסק דין קרישוב (אילו, באופן היפותטי, היה ניתן במהלכה). בנוסף, בפני התובעים היתה פתוחה הדרך להגיש את תביעתם, גם בהנחה שלא קיים קשר סיבתי רפואי ברור, וגם בהעדר ידיעה לגבי קיומה של עילת תביעה לכאורית בעקבות כך, וזאת בהנחה, שהמתווה הנורמטיבי בפסק דין קרישוב עשוי היה להיות מיושם גם בתביעה הנוכחית, אילו, באופן היפותטי, היתה נדונה לפניו. עם זאת, בנסיבות הייחודיות של המקרה, אני סבור כי יש להגמיש את המתווה הרלוונטי לעניין ההתיישנות, ולייחס לתובעים מודעות מסויימת לאופן הפרשנות הראוי של קשר סיבתי רפואי, רק ממועד מתן פסק הדין בעניין קרישוב. בנוסף, לטעמי, בנסיבות הייחודיות והמצערות של המקרה, יש לצמצם את היקף הבירור המצופה מהתובעים, בכל הנוגע לנתונים רלוונטיים, רפואיים ועובדתיים (כגון מסקנות מחקרים רפואיים ונתוני תחלואה בקרב עובדים אחרים שעבדו במוסך). העובדה שהקשר בין אסבסט למחלת הסרטן היה בידיעת הכלל כבר לפני פרק זמן לא מבוטל, אינה בהכרח משליכה על העיתוי המתבקש להגשת התביעה, וזאת מאחר שעל פי המחקרים הרפואיים, סרטן הלבלב אינו מתקשר באופן מובהק לחשיפה לאסבסט (עמדה שמצאה ביטוי גם בהחלטות הועדה הרפואית הארצית לאבק מזיק). הנתבעים טוענים, כי מבחינת התובעים, השינוי היחיד שחולל פסק הדין בעניין קרישוב, עניינו בשינוי ההלכה המשפטית, ולא בגילויה של עובדה כלשהי, וכידוע, גילויו של דין חדש או שינויה של הלכה משפטית אינם כפופים לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהקשר זה, מאזכרים הנתבעים את ההלכה שנקבעה בע"א 531/89 להבי נ' הועעדה המחוזית לתכנון ובניה- המרכז, פ"ד מו(4) 719 (1992)- "... על פי הפירוש הראוי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן (אשר שונה הלכתית או חקיקתית) אינם מצבים המשעים את תחילת מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הטעם לגישתי זו הוא כפול: ראשית, במישור הלשוני, סעיף 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי ידיעתן של "העובדות". אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינה נופלת למסגרת מקרים זו...שנית, ספק בעיני אם רצוי הוא- בהנחה שקיימת אפשרות לשונית לראות בדין חדש משום עובדה נעלמה- להשעות את תחילת מרוץ ההתיישנות בשל אי ידיעת הדין החדש. אמת, מנקודת מבטו של התובע אין שוני רב בין אי ידיעת בעובדות לבין אי ידיעת הדין. אין לראות, אפוא, בהימנעות התובע מלתבוע משום ויתור על זכותו, ואין לבוא אליו חשבון על שישן על זכויותיו. השיקול העיקרי המצדיק הבחנה בין השניים כרוך באינטרס הציבור. הבטחון והיציבות ייפגעו אם בכל מקרה של יצירת הלכה חדשה או שינוי הלכה קיימת- ושני אלה אינם היינו הך לעניין שיקולי ההתיישנות- יאפשרו "פתיחת" עניינים אשר בלא אותו שינוי כבר התיישנו, וזאת בלא ליתן לבית-המשפט כל שיקול דעת לבחינת הנסיבות המיוחדות...". (בש"א (חיפה) 17154/06 מדינת ישראל משרד הבריאות ואח' נ' עיזבון המנוחה רינה ירדני ז"ל ואח', תק-מח 2007(1) 11789; ע"א (ירושלים) 5365/04 יורב נ' מדינת ישראל- משרד העבודה והרווחה, תק-מח 2004(4) 8005). אני סבור, כי מן הראוי להבחין את המקרה הנוכחי גם מעיקרון משפטי זה. מסקנות דעת הרוב בפסק הדין בעניין קרישוב, לא יצרו דין חדש שלא היה נהוג קודם לכן, אלא הן אך ורק נובעות מפרשנות חדשנית למדי, של משמעות המונח "מאזן ההסתברויות" בהשוואה למובהקות מדעית, המתייחסת למקרה ספציפי שבו הרפואה אינה מייחסת קשר סיבתי מובהק בין גורם מסוכן (אסבסט) לבין מחלה (לימפומה). נסיבות אלה הן ייחודיות במהותן, ולכן לא ניתן להרחיב את תחולתה של ההבחנה האמורה אל מעבר לתחומן, אלא שהמקרה הנוכחי, דומה מבחינות רבות למקרהו של מר קרישוב, ולכן המסקנות בנוגע להבחנה האמורה, רלוונטיות גם כאן. לאור זאת, לטעמי, מסקנות פסק הדין האמור אינן בבחינת דין חדש, אלא הן תוצאה של פרשנות הגיונית, שייושמה במקרה מסויים, הדומה בנסיבותיו למקרה הנוכחי. התובעים, לעומת זאת, לא היו אמורים לבחון מבעוד מועד את כל אופני הפרשנות האפשריים על מנת להעריך את מצב הדברים בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה, ומשנאמר להם, על ידי רופא בבית חולים, כי אין זה סביר שהמחלה נגרמה בעקבות היחשפות לאסבסט, הרי שיש להניח, כי הם לא העלו בדעתם להגיש תביעה, ואיני סבור כי עמדה אחרת היתה מחוייבת המציאות. בנוסף, בניגוד לטענת הנתבעים, איני סבור כי התבססותה החלקית של התביעה על סעיף 38 לפקודת הנזיקין וטענת התובעים בדבר הצורך בהפיכת נטל השכנוע (סעיפים 13 ו-14 לכתב התביעה), מייתרת את הצורך במידע המאפשר הוכחת קשר סיבתי רפואי, וזאת בהתחשב בכך שמדובר בטענות חלופיות, שאינן מבססות, באופן בלעדי, את טענות התובעים. הנתבעים מתייחסים בטיעוניהם לרציונלים השונים של מוסד ההתיישנות ומסבירים כיצד, לשיטתם, הם מתבטאים בענייננו. ראשית, בניגוד לטענת הנתבעים, ולאור הנאמר קודם לכן, אין אינדיקציה לכך שהתובע "ישן על זכויותיו" או ויתר עליהן. הנתבעים טוענים, כי לשיטת התובעים, עיקר החשיפה לאבק האסבסט נגרמה בין השנים 1959-1968, והנתונים הרלוונטיים מאותה תקופה, כבר אינם מצויים ברשותם. לטעמי, בעיה ראייתית זו פוגעת, בראש ובראשונה, בתובעים עצמם ובאפשרותם להוכיח את העובדות הרלוונטיות. במילים אחרות, חסרונם של נתונים רלוונטיים מתקופת עבודתו של המנוח במוסך, אינה גורמת לנתבעים לנזק ראייתי, שכן ההנחה היא, כי נטל השכנוע מוטל על התובעים. אמנם, התובעים טענו, בשלב מסויים בכתב התביעה, לתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין ולצורך בהיפוך נטל השכנוע, אך גם בכך אין בכדי לפגוע באינטרסים הראיתיים של הנתבעים, שכן היפוך נטל השכנוע, תלוי גם הוא בהתקיימם של קריטריונים מסויימים, שהוכחת קיומם מותנה בהבאת נתונים ראיתיים רלוונטיים. הנתבע 1 טען בסיכומיו, כי הוא לא העלה על דעתו כי תביעה בעניינו של המנוח תוגש כנגדו בחלוף למעלה מ-23 שנים לאחר מותו, ולכן לא נערך לכך מבחינה כלכלית, ואין לו כיסוי ביטוחי בנוגע לתביעה. לטעמי, שיקול זה הוא חיצוני להליך, ואינו אמור להשפיע על אופן ההכרעה הראוי, מה גם שכפי שטוענים התובעים, העובדה שמחצית מעובדי המוסך חלו בסרטן, אמורה היתה להשפיע על מידת ההיערכות של הנתבע 1. בנוסף, ביסוד ההליך ניצבת סוגיית אחריותם של הנתבעים לשמירה על כללי בטיחות הרלוונטיים לעצם החשיפה לאסבסט ואמצעי בטיחות נדרשים, כך שקיים אינטרס ציבורי של ממש לדון בתביעה לגופו של עניין. לאור זאת, מסקנתי היא, כי חל בענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולכן התביעה לא התיישנה. הבקשות נדחות. אין צו להוצאות. המזכירות תקבע מועד לקדם משפט נוסף. אי ידיעת החוק