בפניי בקשה מטעם המבקשת, היא הנתבעת בתיק זה, להורות על דחייתה על הסף של התובענה, שהוגשה ביום 7.2.10, מחמת התיישנות. טוענת המבקשת כי ביום 16.12.99 חתמו היא ובעלה לשעבר, המשיב 2, על הסכם הלוואה שנטלו מהמשיב 1, לצורך רכישת דירה באילת. זמן קצר לאחר קבלת ההלוואה, התברר למבקשת ובעלה כי אינם יכולים לעמוד בהחזרים החודשיים של ההלוואה, הודיעו על כך למשיב, והציעו לו למכור את הדירה לשם החזרת ההלוואה, והמשיב נענה לעצתם. המבקשת ובעלה שילמו למשיב סך של כ- 70,000 ₪ בין השנים 2000-2003, ואילו המשיב מצידו התמהמה במכירת הדירה, ורק בשנת 2003 החל בהליכים למכירתה, עד שלבסוף נמכרה. ממכירת הדירה, גבה המשיב את תמורתה בגין חובם של המבקשת ובעלה כלפיו. טוענת המבקשת, כי משנת 2004, היא השנה בה נסתיימו הליכי מכירת הדירה, לא שלח המשיב כל מכתב דרישה בגין יתרת חוב כלשהי, והמבקשת סברה כי החוב כלפי המשיב נפרע במלואו. המבקשת סבורה כי על החוב חלה התיישנות, מאחר שעילת החוב נוצרה כבר בשנת 2001, או בשנה שלאחר מכן, ומשכך חלה עליו התיישנות, טענה אותה העלתה המבקשת לראשונה בכתב הגנתה. המשיב התנגד לבקשה, וטען כי יש לדחותה מעצם היותה סתמית, לא מפורטת ולא מבוססת, וכי הוגשה באיחור ובניגוד לנדרש בחוק ההתיישנות לגופו של עניין טען המשיב, כי כתב התביעה הוגש ביום 7.2.10 לבימ"ש השלום באילת. ביום 20.5.10 הוגשה על ידי המבקשת בקשה ראשונה, למתן ארכה להגשת הגנה. ביום 3.6.10 הוגש כתב ההגנה בו הועלתה לראשונה טענת ההתיישנות, באופן סתמי, ללא כל ביסוס עובדתי או משפטי. ביום 13.2.11, בישיבת קדם המשפט הראשונה, טען ב"כ המבקשת להתיישנות, שוב באופן סתמי ולא מנומק. המשיב סבור כי היה על המבקשת לטעון להתיישנות בהזדמנות הראשונה, כמצוות ס' 3 לחוק ההתיישנות, וזאת עוד לפני הגשת כתב הגנתה, היינו היה עליה להעלות טענה זו כבר בבקשה הראשונה שהוגשה על ידה ביום 20.5.10. המשיב טוען גם כי החל במימוש הנכס המשועבד ופתיחת תיק הוצל"פ ביום 18.5.03. הליכי המימוש נסתיימו עם סגירת התיק, ביום 11.12.06, וזהו המועד בו התברר כי מכירת הנכס לא מכסה את יתרת החוב בהלוואה. משכך, פנתה המבקשת במהלך שנת 2008 לוועדה הבין משרדית בבקשה למחיקת יתרת החוב שנותרה בהלוואה, וביום 9.7.08 נתקבלה תשובת הוועדה שדחתה את הבקשה. המשיב מטעים ומציין כי המבקשת פנתה אליו בהצעה למכור את הדירה לשם החזר ההלוואה ביום 20.2.04, לאחר שהחל כבר במימוש הנכס המשועבד, ופנייתה באה לשם חסכון בהוצאות המימוש, ועל מנת למקסם את ההכנסה לכיסוי החוב בהלוואה. ברור אפוא, כך המשיב, כי לו היה סכום המכר מכסה את חוב ההלוואה, לא היתה התביעה באה לעולם, אך לא כך. לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, סבור המשיב כי עילת התביעה נולדה בשלושה מועדים אפשריים, וכי לפי כל אחד מהם, טרם חלפה תקופת ההתיישנות: האחד - 9.7.08, המועד בו קבלה המבקשת את תשובת הוועדה לפיה נדחתה בקשתה למחיקת יתרת החוב. השני - 11.12.06, המועד בו נסתיימו הליכי מימוש הנכס המשועבד לטובת החזר ההלוואה, אז נתברר כי סכום המכירה אינו מכסה את מלוא החוב. השלישי - 18.5.03, המועד בו החלו הליכי מימוש הנכס בהוצל"פ. המשיב טוען כי בינו לבין המבקשת נכרת הסכם, לפיו ההלוואה תוחזר מכספי מכירת הדירה, וההסכם אינו מחייב כל עוד לא נמכרה הדירה, שכן לא ידוע בשלב זה מה יהיה הסכום שייגבה מהמכירה לשם החזר ההלוואה. המשיב, עוד בטרם הגשת התביעה על יתרת החוב, המתין עד שהמבקשת מיצתה זכויותיה על פי חוק הלוואות לדיור, ועד לקבלת תשובת הוועדה. משנתקבלה התשובה הדוחה את הבקשה, לא נותר בידו אלא להגיש תביעתו בגין יתרת החוב. משכך, כך המשיב, הרי שעילת התביעה נולדה רק לאחר קבלת תשובת הועדה, ביום 9.7.08, אשר דחתה את מחיקת יתרת החוב. לחלופין, מציע המשיב לראות במועד סיום הליכי מימוש הדירה, 11.12.06 כמועד היווצרות העילה, שכן עד למועד זה עמד ההסכם בין הצדדים בתוקף, והגשת תביעה היתה מפרה את ההסכם. המבקשת השיבה לתגובת המשיב וטענה כי אכן טענה להתיישנות בהזדמנות הראשונה - בכתב הגנתה, ובכך עמדה בתנאים הקבועים בחוק. אשר לחישוב תקופת ההתיישנות, סבורה היא כי עילת התביעה נולדה כבר בשנת 2001, כאשר הודיעו היא ובעלה למשיב, על אי יכולתם לפרוע את ההלוואה. דיון סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, קובע תקופה בת 7 שנים להגשת תביעה מיום בו התגבשה עילתה. סעיף 6 לחוק קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה". דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה לא אחת בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד - לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחויב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר [ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח'; ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה; רע"א 830/06 גלמן נ. כהן פיתוח דרעד]. לעניין טענת המשיב להעלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ראיתי לדחות טענתו זו, מאחר שהמבקשת טענה להתיישנות כבר עם הגשת כתב הגנתה, ויש טעם רב בקבלת טענותיה לפיהן הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר הבקשה למתן אורכה להגנה, זאת בשל בעיות שנוצרו בלשכת הסיוע המשפטי. כך או כך, אינני סבורה כי זהו הנימוק העיקרי והמהותי שבידי המשיב לדחיית הבקשה, כי אם השאלה מתי נולדה עילת התביעה בתיק דנן. בעניין מועד היווצרות עילת התביעה, סבורני כי טועה המבקשת בטענתה כי מועד ההיווצרות הינו בשנת 2001, היום בו הודיעו היא ובעלה למשיב כי אין ביכולתם להמשיך ולפרוע את ההלוואה, שכן בנקודת זמן זו, הודעה זו לא הקימה למשיב כל עילת תביעה כנגדה, והצדדים הגיעו להסכמות בינם לבין עצמם באשר לפתרון המצב, בדרך של מכירת הנכס ופירעון החוב מסכום המכירה. רק לאחר שהדירה נמכרה, ולאחר שהמשיב המתין לתוצאות הוועדה אליה פנתה המבקשת, ורק לאחר שנתברר כי קיימת עדיין יתרת חוב בלתי מסולקת בגין פירעון ההלוואה, אז ורק אז נולדה בידי המשיב עילת תביעתו כנגד המבקשת, בגין יתרת החוב. מועד זה הינו 9.7.08 ולכל המוקדם ביום 11.12.06, המועד בו נסתיימו הליכי מימוש הנכס המשועבד לטובת החזר ההלוואה, ובו נתברר כי לאחר המכירה נותרה יתרת חובה בהלוואה. התביעה הוגשה ביום 7.2.10, בטרם חלפו 7 שנים ממועד היווצרות העילה. מהאמור לעיל עולה כי התביעה הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך הבקשה נדחית. הצדדים מוזמנים לקדם משפט שיתקיים ביום 1.5.11 בשעה 8.30. הלוואההתיישנות