ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת מ' בן ארי) מיום 26.5.13, שבו דחה בית המשפט את תביעת המערערים נגד המשיבות להחזר תשלומים, בסכום כולל ששוויו למועד הגשת התביעה היה 710,255 ₪, ששולמו עבור היתר בניה ועבור היתר לשימוש חורג. המערער, יחד עם אחרים, הם בעלים של קרקע בפתח תקוה. המערערת מנהלת את הקרקע. על הקרקע מבנים אחדים, ביניהם מבנה בשטח של 5,500 ממ"ר, המשמש לעסקים שונים בתחום התעשייה והמלאכה. המבנים נבנו ללא היתר, על קרקע חקלאית. המערער הגיש מספר בקשות להיתר בנייה, אך בקשות אלו נדחו בשל אי התאמת הבקשות לתוכניות החלות על הקרקע. בשנת 1994 פנה המערער בבקשה לקבל היתר לשימוש חורג, למשך חמש שנים, משימוש חקלאי לשימוש למלאכה. בקשתו נדונה בוועדת המשנה של המשיבה 2 ביום 16.10.94, וזו המליצה בפני הוועדה המחוזית על מתן ההיתר בתנאים. המערער שילם מראש, בשלהי שנת 1995 ובשנת 1996, תשלומים בעבור אגרות בנייה, היטל השבחה והיטלי ביוב, שסכומם הכולל המשוערך הוא סכום התביעה. לטענת המערער הוא עשה כן בתיאום עם ראש העיר ואחרים בעירייה, על יסוד הבטחה שאכן יקבל את ההיתר לשימוש חורג, כאשר העירייה הייתה מעוניינת להעביר קווי ניקוז וביוב זמניים בקרקע והוא הסכים לכך. בסופו של דבר לא הוצא ההיתר לשימוש חורג. בעקבות זאת הגיש המערער, בשנת 1996, תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב שבה הגיעו בעלי הדין לכלל פשרה, ובין השאר הסכימו כי תוכן תכנית חדשה לקרקע, והעירייה תפעל לאישורה. ביום 22.12.96 פורסמה למתן תוקף תוכנית החלה על הקרקע המשנה את ייעודה מחקלאי למלאכה. ביום 3.8.08 דחתה ועדת המשנה בקשה נוספת שהגיש המערער לקבלת היתר לשימוש חורג, מהטעם שלא ניתן לאשר את השימוש החורג בשטח ציבורי פתוח, מסילת ברזל, דרך ובית עלמין, וכאשר אין אפשרות לאשר את המבנים בשטחים אלו בהיעדר זכויות בנייה בהם. המערער אף פנה בעתירה מנהלית נגד המשיבות (עת"מ (ת"א) 2227/09) לחייבן ליתן לו היתר לשימוש חורג. העתירה נדחתה, תוך שנקבע כי אין בהסכם הפשרה שהושג בהתדיינות קודמת כדי לחייב את המשיבות ליתן היתר לשימוש חורג. כן נדחו טענות המערער ביחס לפגמים בתכנית והתנגדויות שהעלה כלפיה. ביום 6.12.2010 הגישו המערערים את תביעתם לבית משפט קמא, להשבת הסכומים ששולמו, כאמור על חשבון היטל השבחה, אגרות ביוב ואגרות בניה. בית משפט קמא דחה את התביעה מחמת התיישנות ומטעמים אחרים שאין צורך לפרטם כאן. המערערים תוקפים את דחיית התביעה בטענת התיישנות וכן קביעות אחרות שבפסק הדין, אך אנו סבורים שבדין קיבל בית משפט קמא את טענת ההתיישנות. לפיכך אין אנו רואים צורך לעסוק בשאר טענות המערערים, ונתרכז בטענותיהם בעניין ההתיישנות. אשר להיטל ההשבחה, אין חולק כי בפועל לא ניתן היתר לשימוש חורג. אף על פי כן, בית משפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי דין התביעה להשבת היטל ההשבחה להידחות, מאחר שבפועל הייתה תכנית משביחה ומחמת התיישנות. אנו סבורים כי צדק בית משפט קמא משדחה התביעה להשבת היטל ההשבחה מחמת התיישנות, זאת נוכח העובדה שהיטל ההשבחה שולם ביום 12.9.1996 בעוד שהתביעה להשבתו הוגשה ביום 6.2.2010, בחלוף למעלה מ - 14 שנים ממועד התשלום. מקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא כי המועד שבו ידעו המערערים שלא יינתן להם היתר לשימוש חורג היה 22.12.1996, עת פורסמה תכנית פת/ 803 ששינתה את יעוד המקרקעין משטח חקלאי לשטח מלאכה. היטל ההשבחה שולם בקשר לבקשה שהוגשה בשנת 1994 להיתר לשימוש חורג. תכנית פת/803 ביטלה למעשה את הצורך בהיתר לשימוש חורג, שהרי השימוש החורג שהתבקש, מייעוד חקלאי למלאכה, הוא שימוש המותר על פי התכנית החדשה, ששינתה את ייעוד המקרקעין משימוש חקלאי לשימוש למלאכה. משהמערערים ידעו או יכולים היו לדעת, בשלהי 1996, כי הצורך בהיתר לשימוש חורג התייתר, יש לראות מועד זה כמועד שבו נודעו למערערים העובדות המהוות את עילת התביעה להשבה, וכמועד שממנו החל מרוץ ההתיישנות. משהגישו המערערים את תביעתם בחלוף יותר משבע שנים ממועד התגבשות עילת התביעה, בדין קבע בית משפט קמא כי תביעתם התיישנה. בעניין זה ראינו להוסיף ולהפנות לפסק הדין בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו (2) 297 (2002). באותו עניין עמד בית המשפט העליון על הרציונל העומד ביסוד מוסד ההתיישנות באשר לתביעות להשבת מס ששולם ביתר, שעיקרו הצורך בוודאות בניהול ענייניה הכספיים של הרשות הציבורית, שהרי חיוב להחזיר מס, שלא נצפה מראש כי יוחזר, עלול להביא לפריצת המסגרת התקציבית. על כן, קבע בית המשפט העליון, יש לפעול במסגרת זמנים מוגבלת וקבועה ולא לפרוץ את גדרות הזמן. אשר לתביעה להשבת אגרת היתר בניה, בצדק קבע בית משפט קמא כי משהוגשה התביעה להשבת התשלום כ- 14 שנים לאחר ששולם בשנים 1995 - 1996, דינה להידחות מחמת התיישנות. דומה כי בעניין זה לא יכול להיות ספק שהמערערים ידעו שלא ניתן היתר בניה, והיה בידם להגיש התביעה להשבת הסכומים ששולמו בגין אגרת הבניה טרם חלוף שבע שנים ממועד התשלום. בהקשר זה דחה בית משפט קמא את טענת המערערים כי עילת ההשבה נולדה בשנת 2010, עת נדחו בקשות המערערים להיתר לשימוש חורג, כשלטענתם רק אז התברר להם לראשונה כי היתר לא יינתן לעולם. בית משפט קמא קבע כי על המערערים, שטענו כי שמרוץ ההתיישנות מתחיל בשנת 2010, היה להוכיח קיומו של קשר בין התשלום ששילמו לבין ההחלטה שלשיטתם יצרה את עילת ההשבה, דבר שלא הוכח, נוכח חסר ראייתי באשר לגלגולי בקשות שונות שהגיש המערער, בין השנים 1994 ו- 2009. במיוחד עמד בית המשפט על כך שהבקשה שנדחתה בשנת 2010 הייתה בקשה שונה לשימוש חורג שונה מזה שהגישו בשנת 1994, ושבקשר עימו שילמו את אגרות הבנייה. בית המשפט קבע כי המערערים אמורים היו להיות מודעים לעמדת המשיבות באשר למתן היתרי בניה, נוכח כתבי אישום שהוגשו נגד המערער בגין בניה ללא היתר, והרשעתו של המערער בעבירות אלו. גם קביעתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו. כך גם לעניין התביעה להחזר היטלי הביוב. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא כי התביעה להחזר היטל הביוב התיישנה, וכי גם לגופם של דברים דינה להידחות מהנימוקים המפורטים בפסק דינו של בית משפט קמא, שעיקרם כי הטענה שלא הוקמו תשתיות המצדיקות בחיוב בהיטל ביוב הייתה צריכה להיטען בזמן אמת, בעת תשלום ההיטלים, מה גם שגביית היטל ביוב מבוססת על חישוב כלל העלויות הצפויות ועל חלוקה שוויונית בין כלל בעלי הנכסים, ללא צורך בקיום זיקה הדוקה בין ההיטל לעבודות שבוצעו בסביבת הנכס. לא מצאנו מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, אלו תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט בדבר התיישנות התביעה, ולא גילינו בפסק הדין טעות שבחוק. לפיכך אנו דוחים את הערעור. המערערים יישאו בשכ"ט עו"ד של המשיבות בסכום של 15,000 ₪. הגזברות תעביר את הפיקדון שהפקידו המערערים לידי המשיבות על חשבון צו ההוצאות. בניהבניה ללא היתרהתיישנות