התיישנות גזר דין

בפניי בקשה שהוגשה ביום 14.12.10 להארכת מועד להגשת הודעת ערעור על פסק הדין של בית המשפט השלום, בחיפה (כב' השופט א. הבר) מיום 27.9.06 בתיק עמ"ק 20014/05. (להלן פסק הדין בבית משפט השלום בחיפה). הרקע א. ביום 15.6.06 הרשיע בית משפט השלום בחיפה את המבקשים עפ"י הודאתם בעבירות לפי סעיפים 145(א), 156, 204(א), 205(1)(3), 208(2)(3)(5)(6)(7), 218, 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, וכן סעיפים 61 ו- 72 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. הודאת המבקשים התקבלה בנוכחותם באמצעות בא כוחם עו"ד ויסאם בדארנה אשר הצהיר לפרוטוקול כדלקמן: "הקראתי לנאשמים (למבקשים - הערה שלי) את כתב האישום לאחר שהם הבינו אותו הם מודים בעובדותיו". יצויין כי עפ"י עובדות כתב האישום הודו המבקשים כי בתקופה הרלוונטית לאישום, היתה עליהם חובה להשיג היתר לעבודות ולשימוש במקרקעין מושא כתב האישום וכי בסיור שערך פקח מטעם המאשימה ביום 14.5.03 נמצא כי במקרקעין המפורטים בכתב האישום בוצעו על ידי המבקשים עבודות בנייה ללא היתר ונעשה בהם שימוש ללא היתר. לפי סעיף 1.5 נאמר כי הבנייה בוצעה ע"י המבקשים במועדים שבין 1/00 עד 5/03. בנסיבות אלה, העבודות והשימוש במקרקעין בוצעו ע"י המבקשים במועדים הנזכרים ללא היתר ובניגוד לתוכנית ג/400 החלה על המקרקעין המייעדת אותם לחקלאות. ב. בתאריך 27.9.06 התייצבו המבקשים וב"כ לדיון בו נשמעו טיעונים לעונש, בסופם ניתן גזר דין, ועל המבקשים הוטלו העונשים הבאים: קנס, חיוב בחתימה על התחייבות; וכן ניתן צו אי שימוש והריסה לגבי המבנים המפורטים בכתב האישום, שעוכב למשך שנה. טענות הצדדים בקצירת האומר טוען ב"כ המבקשים כי הודאת המבקשים הינה הודאה "פורמלית", כהגדרתו, מבלי שהמבקשים עמדו על תוכנה והשלכותיה. לדבריו, ב"כ דאז לא הסביר למבקשים את משמעות ההודאה ובכך חסם דרכם לטעון טענת התיישנות ושיהוי. כיום ומשהוגש כתב אישום נוסף, התלוי ועומד בבית משפט השלום בקריות, בעבירה של אי קיום צו, הוא צו הריסה שניתן בבית משפט השלום בחיפה, עומדים המבקשים על משמעות ההליך שהתקיים בבית משפט השלום בחיפה. ב"כ המבקשים מפנה לטיעונים לעונש של ב"כ המבקשים בבית משפט השלום בחיפה, שם נזכרת בין יתר הטענות טענת התיישנות, שלא מצאה ביטוי בהכרעת הדין וגזר הדין. מנגד ב"כ המשיבה טוענת כי דין הבקשה שהוגשה ביום 14.12.10, להידחות, בחלוף מספר שנים ממועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום בחיפה, ומוסיפה לטעון לאיחור נוסף בהגשת בקשה זו, בציינה כי כתב אישום בבית משפט השלום בקריות, בעטיו הבינו המבקשים את משמעות הכרעת הדין וגזר דין שניתן בבית משפט השלום בחיפה, כטענתם, הוגש ביום 22.1.10. דיון והכרעה סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, נאמר, כהאי לישנא: "בית משפט רשאי לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200". הארכת מועד להגשת ערעור פלילי לפי סעיף 201, האמור, עניינו בשיקול דעת רחב המסור לבית המשפט מבלי שנקבע צורך בקיומם של "טעמים מיוחדים", כפי הדין החל בהליך אזרחי, משום השוני המהותי בין שני ההליכים. יחד עם זאת, בבחינת הבקשה נדרש בית משפט להוכחת קיומו של טעם ממשי מניח את הדעת בטרם ייעתר לה. בין השיקולים שבית משפט שוקל, נמנים השיקולים שנוגעים למשכו של האיחור, לנימוקים לאיחור ולסיכויי ההליך. ר' ע"פ 8031/09 עלי מגיד נ' מדינת ישראל 19.10.09. באשר לסיכויי הערעור; עיינתי בקשה ושמעתי טענות הצדדים, ומצאתי כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. דומה כי המבקשים אינם יכולים במחי יד לשלול הודאתם עת בית משפט השלום בחיפה, "ברחל בתך הקטנה", מציין כי ההודאה התקבלה לאחר שב"כ עו"ד ויסאם בדארנה הצהיר כי הודאת המבקשים באה לאחר שקרא את כתב האישום בפניהם והסביר להם תוכנו. טענת המבקשים כי "לא הבינו את ההליך", אין לקבלה בנסיבות אלה ,נוכח האמור בפרוטוקול הדיון, במיוחד שהמבקשים גם לא מצרפים תצהיר מטעמם לטענותיהם אשר עומדות בניגוד למתועד בפרוטוקול. ב"כ המבקשים מקשה ומציין כי במעמד גזר הדין ביום 27.9.06, במסגרת הטיעונים לעונש, ציין ב"כ המבקשים כי מדובר במבני פח ועץ ישנים שנבנו בשנות ה- 70 ומבקש בכך ללמוד על טענת התיישנות, שלא התבררה בבית המשפט. עיינתי בטענה ומצאתי לדחותה לא רק משום שמדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה, אלא משום שמדובר בטענה העומדת בסתירה להודאה בכתב אישום המייחס למבקשים בניה במועדים שבין 1/00 ועד 5/03; מבלי שהמבקשים עותרים לחזור בהם מהודאתם שניתנה בישיבה שקדמה לישיבה בה נשמעו הטיעונים הללו . יודגש כי הדברים האמורים לעיל מופנים כלפי ההרשעה בעבירות שעניינן בבנייה ללא היתר, אך דומה כי חרף האמור, ההרשעה בעבירות שעניינן בשימוש בניגוד להיתר, שגם בהן הורשעו המבקשים עפ"י כתב האישום, שרירות וקיימות ולגביהן אין טענה להודאה, שאחריה יש להרהר. זאת ועוד, סיכויי הערעור דומה כי אינם גבוהים כשעל המדוכה בקשה של המבקשים לחזור בהם מהודאתם; סוגיה שלא בנקל בית משפט מתערב בה כפי שנקבע בע"פ 6229/07, מיעארי מוופק נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.11.08). ההלכה הפסוקה הורתה כי חזרה מהודיה תתאפשר רק בנסיבות חריגות "בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621 (2002)). עם זאת נקבע כי רשימת הנימוקים המיוחדים הנדרשים אינה רשימה סגורה (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 803 (1991)). באשר למתן ייעוץ משפטי לקוי נקבע כי טיעון זה יכול להוות נימוק מיוחד שיצדיק חזרה מהודיה, כאשר, למשל, פעל בא-כוחו של הנאשם תוך הפרת אמונים כלפיו בעודו מונע משיקולים זרים. עם זאת, נקבע כי המלצתו של סנגור לנאשם להודות תוך הבהרה כי אם לא יודה צפוי לו עונש חמור יותר, אין בה כדי להצדיק חזרתו של הנאשם מהודאתו (ראו ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145 (2004); רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.5.06); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 577 (1987); ראו גם ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.07)). כן נקבע כי "רק בנסיבות נדירות יוּתר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5561/03 הנ"ל, בעמ' 152). הנימוקים לאיחור; המבקשים טוענים כי הודאתם לאו הודאה היא, משלא הבינו את משמעות הודאתם וסברו כי ההליך יסתיים בתשלום קנס ללא שידרשו להרוס את המבנים, וכלשון ב"כ; "ההודאה הנ"ל נעשתה באופן "פורמלי" ע"י המבקשים ללא כל חשש מכל עונש של הריסה בכוונה כנה לחסוך מזמנו היקר של ביהמ"ש הנכבד ולחסוך במשאבים ולהגיע כבר לתוצאה המוגמרת של פסק הדין שלא כולל סעד מרחיק לכת של הריסה". הטענה הנזכרת לעיל, הלכה ולמעשה, כוללת בחובה אישור כי המבקשים אכן הודו בכתב אישום אך סברו כי לא ידרשו להרוס את המבנים, ועל כך השגותיהם. בעניין זה אציין כי איני מקבלת את דרך התנהלותם של המבקשים, ככל שחשבו שהיא בכלל אפשרית, שהרי גם כשהבינו כי נדרשים הם להריסה כאמור בגזר הדין, ישבו בחוסר מעש ממועד גזר הדין מבלי שעתרו לחזור בהם מהודאתם או מבלי להגיש ערעור כבר בסמוך למועד נתינתו. משך האיחור; למעלה מן הנדרש אציין כי גם משך האיחור אינו מצדיק קבלת הבקשה; ודוק, מאז שניתן גזר דין המורה על הריסה, הגם שהצו עוכב למשך שנה, ולמרות שהמבקשים הבינו כי טעו כשוויתרו על טענת התיישנות וטענת השיהוי, לא עשו המבקשים דבר לאורך השנים, דבר האומר דרשני. מחדלם אינו מצטמצם למועד גזר הדין בבית משפט השלום בחיפה אלא נמשך למועד בו נפתח הליך פלילי נוסף נגדם על עבירה של הפרת צו, בהמשכו הוגש כתב אישום התלוי ועומד נגדם. דומה כי המבקשים שבחרו שלא להגיש בקשה למתן אורכה כבר בראשית ההליך הפלילי החדש, מלמדים על עצמם ועל המשקל המופחת אשר יש ליתן לטענותיהם ונימוקיהם בבקשה למתן ארכה להגשת ערעור. בנסיבות אלה, גם אם לא קיבלו את כתב אישום בגין הפרת צו בסמוך למועד הגשתו במזכירות בית המשפט ביום 22.1.10, לא אוכל לקבל את האיחור מיום שנפתחה חקירה נגדם, ולמצער מיום 1.10.10 שהתייצבו להקראה בבית משפט השלום בקריות והודיעו על כוונתם להגיש ארכה להגשת ערעור על גזר הדין של בית משפט השלום בחיפה, והשתהו פעם נוספת בהגשת בקשה עד ליום 14.12.10, כך חלפו עוד 65 יום, אף מעבר ל- 45 יום הניתנים ברגיל לצורך הגשת ערעור על פסק דין. האסמכתאות אליהן מפנה ב"כ המבקשים דומה כי ניתן לאבחן אותן מהמקרה דנן, כך למשל בבש"פ 857/08 נידאל סולטאן נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 5.3.08), הועלו טענות כבדות משקל בסוגית מצבו הנפשי של הנאשם בעת ניהול המשפט עפ"י ממצאים רפואיים חדשים שהצביעו על שאלת כשירותו של המבקש לעמוד לדין במועד משפט, בשונה ממקרה דנן שבו לא התגלו ממצאים חדשים אשר לא יכלו המבקשים להביא בהליך בבית משפט השלום בחיפה; כך גם ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 31.1.10) שם התקיים הליך לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה שעניינו במתן צו הריסה ללא הרשעה, המעלה צורך בבחינת שיקולים רבים ומיוחדים להליך לפי סעיף 212, שלא הוכח כי נשקלו בטרם ניתן פסק דין כנגד מבקש, אשר גם לא היה מיוצג, בשונה מענייננו בו עסקינן בבנייה ללא היתר של המבקשים, כעולה מהודאתם ,והודאה בכתב אישום שעה שהם מיוצגים. אשר על כן, דין הבקשה להידחות בהעדר טעם ממשי המניח את הדעת למתן ארכה. במקרה דנן דומה כי יש ליתן משקל לצורך להציב גבולות להתמשכותם של הליכים ולאינטרס בדבר סופיות הדיון, במיוחד מקום שהבקשה למתן ארכה באה בעקבות הליך פלילי נוסף שנפתח כנגד המבקשים בגין אי קיום צו שהושת בפסק דין של בית משפט השלום בחיפה. משפט פליליהתיישנות