1. לפני שתי בקשות לדחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות. התובע, המשיב בבקשות שלפני, ד"ר ברסקי ולנטין (להלן: "התובע"), הינו ד"ר לרפואה אורטופדית, אשר למד והתמחה בברית המועצות לשעבר, ועלה לארץ בשנת 1991. הנתבעות, אשר הגישו כל אחת בנפרד בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, הינן מדינת ישראל- משרד הבריאות (להלן: "משרד הבריאות"), והמועצה המדעית - ההסתדרות הרפואית לישראל (להלן: "המועצה הרפואית"). העובדות על פי כתב התביעה 2. התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנתבעות, אשר לטענתו התרשלו ושקלו שיקולים בלתי סבירים, עת במהלך השנים, החל בשנת 1992 ועד לשנת 1998, נמנעו מלהעניק לו ו/או נמנעו מלהמליץ להעניק לו, תואר מומחה בכירוגיה אורטופדית, ובכך הסבו לו הפסדי שכר, הפסדי פנסיה ועוגמת נפש. 3. עיקר העובדות כפי שפורטו בכתב התביעה הינן כי התובע עסק ברפואה ובהוראת הרפואה, בדרגים בכירים בברית המועצות לשעבר. כאשר החל משנת 1961, שמש כרופא מומחה בתחום האורטופדיה הכירורגית. כל זאת עד אשר עלה ארצה בחודש אוקטובר 1991. לאחר שסיים חצי שנת הסתכלות, הגיש התובע בחודש אוקטובר 1992, בקשה לאישור תואר מומחה. המועצה הרפואית לא נעתרה לבקשתו להמליץ על קבלת התואר ללא עמידה בבחינות ותקופת התמחות מלאה. המועצה הרפואית המליצה לתובע לעבוד במשך שנה במחלקה אורטופדית מוכרת להתמחות ולאחר מכן להמציא רשימת ניתוחים אשר ביצע בצירוף מכתב הערכה ממנהל המחלקה אודות כישוריו המקצועיים. לאחר ביצוע האמור, תשוב המועצה הרפואית ותדון בבקשתו. 4. התובע טוען בתביעתו כי אכן ביצע את הנדרש, ולאחר מכן פנה בשנית למועצה הרפואית, אשר ביום 28.07.96, שבה ודחתה את בקשתו. מכתבה של המועצה הרפואית הדוחה את בקשתו של התובע לקבל תעודת מומחה ללא בחינות והתמחות מלאה, צורף כנספח ה לכתב התביעה ויובא להלן בשלמותו, על מנת ללמוד על שיקולי הועדה והקשר בינם לבין הוראותיה. "הועדה המייעצת, בישיבתה ביום 24.7.96, עיינה במסמכים שהגשת. לאור מסמכים אלה, התרשמה הועדה כי הינך עובד עתה בתחום התמחותך במחלות הקרסול והעקב. לא הובאו נתונים המעידים על כישוריך באורתופדיה כללית ועכשוית. כיוון ואין אפשרות להעניק תואר מומחה במקטע מסוים אחד של מקצוע האורתופדיה, אך בהתחשב במכתבי ההמלצה שהתקבלו, המליצה הועדה כי תוכל להבחן בבחינה שלב ב' בכירורגיה אורתופדית לאחר שימולאו התנאים הבאים: מכתב מנהל המחלקה המעיד על יכולתך באורתופדיה כללית. רשימת ניתוחים שתכלול מבחר מסיליבוס הניתוחים באורתופדיה כללית." 5. התובע טוען בסעיף 23 לכתב תביעתו כי תשובה זו של המועצה הרפואית סתמה את הגולל על סיכויו לקבלת תואר מומחה שכן, ידיעותיו בשפה העברית לא אפשרו לו לגשת לבחינה. לפיכך ביום 30.03.97, שלח עבורו ד"ר מנדס, מנהל המחלקה לכירורגיה אורטופדית בבי"ח בני ציון מכתב המלצה למנכ"ל משרד הבריאות. בתשובה השיב המנכ"ל כי הכתובת לפניה היא המועצה הרפואית. 6. למועצה הרפואית שב ופנה התובע בסיוע בא כוחו דאז. בתגובה למכתבו נשלח לב"כ התובע מכתב מיום 28.01.98, מן המועצה הרפואית בו היא מודיעה כי ביום 17.12.97, שבה והתכנסה ובחנה את תיקו של התובע והחליטה לשנות את החלטתה ולפטור אותו מן הבחינות ולהמליץ לפני מנכ"ל משרד הבריאות להעניק לתובע תואר מומחה. לאחר הודעה זו ביום 17.02.98, העניק משרד הבריאות לתובע תואר מומחה עם תחולה רטרואקטיבית למן שנת 1992. טענות המבקשות, משרד הבריאות והמועצה הרפואית 7. המבקשות טוענות כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות מאחר והתביעה הוגשה לבית המשפט ביום 06.02.05, והסכומים הנתבעים בה הינם עבור התקופה מיום 26.10.92, תאריך הגשת הבקשה לאישור התואר ועד ליום 13.02.98, המועד בו קיבל התובע את התואר. המבקשות מפנות להוראותיו של סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע תקופת התיישנות של שבע שנים על תביעה שאיננה במקרקעין- "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" 8. לפיכך, טוענות המבקשות כי חלה התיישנות על תביעת התובע, ולכל היותר על חלקה של התביעה עד ליום 07.02.98, גבול שבע השנים הקודמות להגשת התביעה, חמישה ימים לפני אישור קבלת התואר. טענות התובע 9. התובע טוען כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות שכן חל בעניינו החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. סעיף 9 עניינו הודאה בזכות והוא מאריך את תקופת ההתיישנות בהתקיים תנאיו כדלהלן- "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." 10. התובע טוען כי מכתבה של המועצה הרפואית מיום 28.01.98, בו קבעה כי היא מבטלת את החלטתה הקודמת וממליצה על הענקת תואר המומחה לתובע (להלן: "המכתב"), יחד עם העובדה כי משרד הבריאות העניק לתובע תואר עם תחולה רטרואקטיבית החל משנת 1992, מהווים שניהם יחד ולחוד הודאה בזכות על פי הוראות סעיף 9 הנ"ל. דיון 11. סעיף 9 לחוק ההתיישנות פורש ויושם על ידי כבוד השופט זמיר בע"א 1017/91 משה נ. הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ ת.ק. - על 96 (2) 243 (להלן: "פרשת משה"). "...סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות." כב' השופטת בייניש (כתוארה דאז), בהסתמכה על פרשת משה, דנה בסעיף זה בבר"ע 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2005(3), 2111 (להלן - פרשת "בטחיש" - "ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה"... תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". 12. מאחר וסעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, אזי הנטל להוכיח התקיימות תנאיו מוטל על התובע, הטוען לקיומו. ראה לעניין זה ע"א 34/88 רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 וע"א (תא) קל וחומר לבנייה ושיווק בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.06). 13. מן האמור בפסיקה, על מנת לבחון האם המכתב מהווה הודאה בזכותו של התובע לפיצויים בגין הנזקים הכספיים, אשר נגרמו לו לטענתו, יש לבחון את המכתב משתי בחינות- מבחינת צורתו ומבחינת תוכנו. 14. כדי שמכתב יהווה הודאה מבחינת צורתו, יש לבחון את הנסיבות בהן נכתב והצורך אותו הוא נועד לשרת (ראה פרשת משה עמ' 247). בחינת המכתב מלמדת כי הוא נכתב על גבי נייר מכתבים רשמי של המועצה הרפואית, הוא נושא את הלוגו שלה, הוא נכתב ונחתם על ידי יו"ר המועצה הרפואית. המכתב מוען אל עו"ד פלג, ב"כ התובע אותה העת ובתשובה לפנייתו בה דרש לשוב ולבחון את זכותו של התובע לקבלת תואר מומחה ללא צורך בבחינות. אשר על כן מבחינת צורתו של המכתב אין מניעה כי ייחשב כהודאה המבטלת התיישנות. 15. כדי שמסמך יחשב מבחינת תוכנו כהודאה המבטלת התיישנות, נדרש כי תוכנו ילמד במפורש על ההודאה בקיום הזכות הנתבעת על יד התובע במשפט. לכל הפחות צריך כי הנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות על מנת לבסס באופן ברור זכות זו. בחינת תוכנו של המכתב מעלה כי אינו כולל הודאה בקיום זכותו של התובע לקבל פיצויים ואף אין בו בהודאה בקיום כל העובדות הנדרשות על מנת להקים לתובע זכות לקבלת פיצוי. יודגש כי אין באמור כדי לחוות דעה על ידי באשר לזכותו של התובע לקבלת הפיצוי הנתבע על ידו, אלא אך ורק בחינת השאלה האם במכתב קיימת הודאה בזכות נטענת זו. 16. לצורך פרוט והבהרת האמור לעיל דומה בעיני כי די לבחון את העובדה כי המכתב מבהיר את הסיבה לכך כי הועדה דחתה פניה קודמת של התובע וכי הועדה החליטה לשנות מהחלטתה לאור מספר נימוקים ביניהם "ומכתב המלצה חד משמעי ממנהל מחלקה מוכרת לפטור אותו מן הבחינות." (ראה המכתב נפסח ט' לכתב התביעה). המועצה הרפואית אינה מודה במכתב זה כי שגתה בהחלטתה הקודמת ואף אינה מודה בעובדה כי מונח כעת לפניה אותו החומר אשר היה מונח לפניה בעת שקיבלה את החלטותיה הקודמות. העובדה כי המועצה הרפואית מודיעה במכתב כי שקלה את ענינו של התובע בשנית אינו מעיד באופן חד משמעי על קיומה של הודאה בדבר אי סבירות החלטתה הקודמת. אין במכתב הודאה בדבר חזרה של המועצה הרפואית משיקוליה ונימוקיה הקודמים. קיים במכתב הסבר המעיד על כך כי למרות תחום המומחיות הצר קיימת לתובע די הכשרה על מנת להעניק תואר מומחה. מה מידת המשקל אשר יחסה המועצה הרפואית למכתבו של מנהל המחלקה בקביעה זו, המכתב אינו מגלה. 17. התובע טוען כי יש לראות במכתבה של המועצה הרפואית הודאה מפורשת, ולכל הפחות הודאה משתמעת בקיום זכותו של התובע על פי כתב התביעה, מאחר ולא צוין בו במפורש כי המלצת המועצה הרפואית ניתנת לפנים משורת הדין ומבלי להודות בנכונות טענותיו של התובע כלפיה. הנני דוחה טענה זו. בפרשת בטחיש נפסק מפי כבוד השופטת בייניש (כתוארה דאז, עמ' 2116- "הרישום הסטנדרטי "מבלי לפגוע בזכויות" בכותרת מסמך כשלעצמו אינו שולל בהכרח, בכל הנסיבות, את האפשרות לקבוע כי האמור במסמך מהווה הודאה על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; כל מסמך ייבחן על פי תוכנו ובהתאם לנסיבות המקרה." אם כך במצב בו קיים רישום, קל וחומר בעניינינו, אין לראות בהעדרו של רישום כאמור את הסיבה לראות במכתב כהודאה. יתר על כן, מכתבה של המועצה הרפואית, נכתב בעקבות בדיקת בקשתו של התובע לבחון מחדש את זכותו לקבלת תואר מומחה ללא צורך בבחינות ולא במענה לפניה בדבר זכותו או דרישתו לקבלת פיצוי. 18. התובע טוען כי יש להבחין בין זכות ראשית- עיקרית, לבין זכות משנית. הפגיעה בזכות הראשית שלא כדין מולידה זכות משנית, כדוגמת הזכות לקבלת פיצויים. על ההודאה בזכות להתייחס לזכות הראשית בלבד ולא לזכות המשנית. לדדי יש לדחות טענה זו לפחות ככל שהיא מתייחסת למקרה אשר לפני. ראשית, לא הוכח כאמור כי קיימת הודאה בזכות ראשית. כפי שפורט אין המכתב מכיל כל הודאה כי אכן היה על המועצה הרפואית להמליץ על הענקת תואר מומחה ללא בחינה, במועד קודם למועד בו החליטה על כך המועצה הרפואית. שנית, בפרשת משה קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט זמיר כי מסמך מסוים מהווה הודאה בזכותם של התובעים לחזקה במקרקעין אך לא כלולה בו הודאה בדבר זכותם לקבלת דמי שימוש ועל כן אין הוא מהווה הודאה על פי סעיף 9 הנ"ל. 19. טוען התובע כי העובדה שמשרד הבריאות בחר להעניק לו תואר מומחה רטרואקטיבי החל מיום הגשת הבקשה הראשונה מהווה הודאה בזכות. איני מוצאת כי יש במעשה זה את המסוימות וחד המשמעיות הנדרשת מתוכנה של הודאה על פי סעיף 9 הנ"ל. לא הוכח לפני כי אין זה ממנהגו של משרד הבריאות בכל המקרים. כמו כן אין בכך כדי להוות הודאה חד משמעית בעובדה הנטענת כי שגה משרד הבריאות בעבר עת לא העניק את תואר המומחה. ברי הוא כי לפני מועד הענקת התואר בפועל לא הייתה מונחת לפני משרד הבריאות המלצה להעניק לתובע תואר מומחה ללא בחינות. לפיכך, נמצא כי גם אם יש במתן התואר רטרואקטיבית על ידי משרד הבריאות מעין הבעת עמדה כי המועצה הרפואית שגתה בעבר עת לא העניקה את המלצתה, הרי אין בכך הודאה של משרד הבריאות כי הוא שגה עת לא כיבד את המלצותיה הקודמות של הועדה שלא להעניק את התואר. אין צורך להכביר מילים על כך כי אין משרד הבריאות יכול לתת הודאה במקום המועצה הרפואית לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, או להפך. סיכום 20. לאור האמור לעיל, לא הוכח לפני כי התקיים החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות המאריך את תקופת ההתיישנות. על כן, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום 07.02.98 , גבול תקופת שבע השנים הקודמות להגשת התביעה, חמישה ימים לפני אישור קבלת התואר. לאור האמור לעיל תביעתו של התובע אשר נותרה על כנה הינה בגין נזקו באותה תקופה. 21. לאור התוצאה אליה הגעתי איני מוצאת לנכון בשלב זה לעשות צו להוצאות. דומה בעיני כי יש לשקול את שאלת ההוצאות במסגרת התיק העיקרי, לאחר שהתובע יודיע כיצד הוא מבקש להמשיך בניהול התביעה. 22. התובע יודיע כיצד הוא מבקש להמשיך בניהול התביעה ובכלל זה האם הוא מבקש לשנות את סכום התביעה עד ליום 31.5.07. תזכורת פנימית לת.א. 1191/05 ליום 3.6.07. התיישנות