התיישנות היטל סלילה

מבוא וטיב המחלוקת 1. העותרת 1 (להלן-העותרת), מפעילה מסעדה בסמוך לחוף הים, עותרים 2-4 הם בעלי העותרת, הפעילות במקום נעשתה ללא רשיון עסק וללא היתרי בניה. 2. העותרים פנו לוועדה המקומית לתכנון ובניה בבקשה "לאשר לגליזציה למתחם מסעדת הקדרים (מגורים, חנות ומסעדה)", (נספח א לתשובת המשיבה). הבקשה אושרה בתנאים וביניהם נדרשו העותרים כתנאי לקבלת היתר בניה לשלם היטלי פיתוח, היטל סלילה והיטל תיעול. 3. העותרים הגישו עתירה מינהלית ובה בקשה להצהיר כי אין לחייבם בהיטלים אלו, בטענה כי מדובר בהיטלים לא חוקיים, העתירה המקורית כללה גם סעד בנושא אגרת הנחת צינורות, שנקבע בפסק הדין מיום 19.5.2011 כי אינו בסמכותו הענינית של בית המשפט. 4. ההליכים בתיק זה נמשכו חודשים ארוכים וזאת בשל דרכם הלא ממוקדת של העותרים, שהגישו בקשות רבות שסרבלו את ההליך, עד ההגעה לקו הסיום. כיום נותרו להכרעה השאלות הבאות: 5. האם הוכיחה המשיבה כי ביצעה עבודות בתחום הסלילה והתיעול כשיש להם זיקה לנכס בו פועלת העותרת וניתן בגינם לחייב את העותרים בתשלום ההיטלים. 6. האם עומדת לעותרים טענת ההתישנות בנושא היטלים אלו, כששאלה זו קשורה גם בשאלה האם יש להכריע בשאלת ההתישנות במסגרת הליך זה. דיון היטל סלילה 7. העותרים בעתירתם חלקו על זכותה של המשיבה לדרוש היטל סלילה למעשה מנימוק אחד בלבד, נימוק עובדתי, "העדר עבודות סלילה שבעבורן ניתן להטיל את החבות", (סעיף 25 לעתירה) ובצורה מפורטת יותר נטען כי "המבנה גובל בדרכים וכבישים שנסללו מזה עשרות רבות של שנים, העותרים שילמו בזמנו דמי השתתפות והיטל, העיריה לא קבלה כל החלטה לסלילת דרכים חדשות ואין כוונה לסלילת דרכים חדשות", (סעיף 26 לעתירה). 8. המשיבה בתגובתה מיום 23.11.10 פרטה מהו הבסיס המשפטי לדרישתה (עליו לא חלקו העותרים בעתירתם) ואת הבסיס העובדתי. לטענתה "בשנות התשעים בוצעו עבודות סלילה ותאורה רבות בסמיכות לנכס של העותרים היוצרות את הזיקה הנדרשת לחיוב בהיטל, נסללו מגרשי חנייה ודרכי גישה...", (עמוד סעיף 1 לתגובה). לתמיכה בטענתה צרפה המשיבה כתב כמויות כחלק מחוזה מחודש יולי 95 לבצוע עבודות ל"פתוח חוף זמיר חיפה" (נספח ב' לתגובה), מפרטים טכניים של החוזה הנ"ל (נספחים ג' ד' לתגובה). בנוסף הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 25.11.2010 של אליהו וויס מנהל יחידה למיפוי וחיובים באגף תכנון דרכים תנועה ונוף בעירית חיפה לפיה מגרשי החנייה נסללו במהלך החודשים הראשונים של שנת 1995 ובמסגרת העבודות נסללה הטיילת בחוף זמיר, לתעודת עובד הציבור צורפה כנספח א' מפה של האיזור. 9. בתגובה נוספת מיום 1.5.2011 שבה והבהירה המשיבה כי בשנת 1995 נסללו מגרשי החנייה, העבודות כללו הכנה ופרוק, עבודות עפר ואספלט, תשתיות ניקוז וצבע והן נעשו בסמיכות לנכס העותרת, (עמוד 4 לתגובה). 10. בדיון מיום 30.5.2011 כשנותרו העותרים בעמדתם כי אין זיקה בין העבודות לבין הנכס, נתבקשה ב"כ המשיבה להסביר על גבי המפה נספח א' היכן בוצעו העבודות ומשהסתבר כי הצדדים חלוקים באשר למיקומים השונים, ביקשה ב"כ המשיבה להשלים את תעודת עובד הציבור "על מנת שתסומן המסעדה ומיקום ביצוע העבודות" (עמוד 7 שורה 11) ובקשתה נענתה. 11. ביום 30.6.2011 הגישה המשיבה מפה מפורטת (נספח 1) ובה נראית בבירור המסעדה של העותרים (סומנה בצהוב) כשצמודים אליה מגרשי החניה והטיילת שנסללו על פי נספחים ג-ד לתגובה הראשונה. לעותרים ניתנה אפשרות להגיש מפה נגדית או חוות דעת מומחה, בפועל בתשובתם מיום 15.9.2011 הם לא עשו כן, הם צרפו את המפה עליה הסתמכה המשיבה ועובדתית לא חלקו על מיקום ביצוע העבודות או המסעדה עליהם הצביעה המשיבה. 12. לאחר עיון במפות שצורפו לתגובה מיום 30.6.2011 ובנספחים ג-ד שצורפו לתגובה מיום 23.11.2011 ניתן לקבוע בוודאות כי המשיבה ביצעה עבודות סלילה כהגדרתן בחוק העזר לחיפה (סלילת רחובות) המגדיר בסעיף 1 סלילה בצורת עשרה פרטים שונים: "(1) הכנת תכניות לסלילת רחוב, השגחה עליהן ופיקוח על ביצוע הסלילה; (2) חפירה, חציבה, מילוי ופילוס; (3) אחת או יותר מעבודות אלה: סילוק, העברה או התקנה מחדש של ביוב, צינורות מים, בורות שפכים, תעלות, כבלי חשמל, עמודי חשמל, טלגרף, טלפון, קננות טלפון, תחנת אוטובוס או מוניות על מיתקניה, מיתקני נפט או צינורות נפט, מיתקני גז או צינורות, עקירת עצים ונטיעתם מחדש, הריסת מבנים או פינוים וכיוצא באלה אשר נדרשו לצורך הסלילה; (4) ביצוע עבודות הנחוצות כדי להביא את הסלילה עד כדי שטחה העליון של התשתית בלבד; (5) הנחת רובד חומרי מחצבה, או בטון או חומר אחר שהונח על פני האדמה כיסוד לכיסוי, או כדי לשמש באופן זמני לתנועה (להלן - התשתית); (6) הנחת חומרי מחצבה או בטון או חומר אחר, בין שהוא מצופה אספלט או חומר אחר ובין שאינו מצופה, וכל חומר אחר שהונח על התשתית עד מפלסו הסופי של הכביש; (7) בניית גשרים, מחלפים ומעברים תת קרקעיים לכלי רכב ולהולכי רגל; (8) התאמת רחוב או חלק ממנו, מבחינת שיפועים ומפלסים, לרחובות הסמוכים לו; כיוון כניסות, מדרגות וגדרות של רשות היחיד אל מפלסי הרחוב הנסלל; (9) בנייתם, תיקונם או שינוים של קירות תומכים, קירות משען, קירות מגן, קירות ציפוי, מדרגות, אבני שפה, שולי כביש, גדרות מגן, קירות גידור, מיתקני בטיחות, וכל עבודה אחרת בנכסים הגובלים את הרחוב והקשורים עם סלילתו; (10) ריצוף שבילים, סידור שדרות, מדשאות, בריכות, ספסלים, נטיעת עצים וצמחים, הקמת גדרות, בניית אי-תנועה מפריד נטוע, או מצופה אספלט, או כל חומר אחר, או כיכרות נטועות או מצופות אספלט או כל חומר אחר וכיוצא באלה; (11) התקנת תאורה ברחוב, לרבות התקנת רמזורים; (12) כל עבודה אחרת הדרושה לסלילת רחוב, או הכרוכה בה, בין כדי רוחבו המלא של הרחוב או שלא כדי רוחבו המלא". 13. מתעודת עובד הציבור של מר וויס ומהנספחים ניתן לראות כי מדובר בעבודות סלילה כהגדרתם בחוק. מכתב הכמויות נספח ב' ניתן ללמוד כי במקום בוצעו עבודות כגון: פירוק וסלוק אבני שפה (סעיף 51.1)( תואם פריט 9 לחוק העזר. עבודות עפר הכוללות מילוי, הידוק וחפירה (סעיף 51.2) ( תואם פריט 2 לחוק העזר. הכנת מצעים ותשתיות (סעיף 51.3) ( תואם פריט 5 לחוק העזר עבודות אספלט לרבות קרצוף כביש וריבוד כביש (סעיף 51.4) ( תואם פריט 6 לחוק העזר. עבודות ניקוז (סעיף 51.5) ( תואם פריט 3 לחוק העזר. מהמפרט נספח ג' ניתן ללמוד כי במקום בוצעו עבודות הכוללות "קירות תומכים, ריצופים...בריכת שכשוך, גינון"(תואם פריט 10 לחוק העזר. מהמפרט נספח ד' ניתן על הקמת עמודי תאורה( תואם פריט 11 לחוק העזר. 14. ביחס למקום ביצוע העבודות בטיילת ובמגרשי החנייה כמתואר במפות, ניתן לקבוע כי העותרים הינם בעלי נכס גובל ואזכיר כי הגדרת "נכס גובל" הינה רחבה וכי אין הכרח לקשר ישיר של צמידות בין הנכס נשוא החיוב לרחוב שבו מבוצעות עבודות התשתית. בפועל במקרה זה הוכח קשר הדוק וצמוד בין מקום ביצוע העבודות לבין הנכס וכי מתוצאות ביצוע העבודות נהנים העותרים ולקוחותיהם ומכאן שהם חבים בהיטל. יובהר כי על פי הנתונים שהציגה המשיבה היא השקיעה מיליוני שקלים בפיתוח האיזור בו ממוקם נכסם של העותרים. שיטת החיוב על פי חוק העזר אינה בשיטת דמי השתתפות אלא שיטת ההיטל המבוססת על עלות כוללת של עבודות התשתית. 15. בכך נסתרה הטענה שהעלו העותרים, הוכחה זיקה ישירה בין עבודות הסלילה לבין נכסם ועליהם לשאת בחיוב- בכפוף להכרעה בשאלת ההתיישנות. [הטענה כי העותרים שילמו בזמנו דמי השתתפות לא הוכחה על ידם]. 16. עוד יצויין כי העותרים העלו טענה כי לא מדובר "בבניה חדשה" ולכן לא חל האמור בסעיף 2 לחוק העזר, בטענה זו מתעלמים העותרים כי סעיף 2(ב)(2) לחוק העזר "מתייחס ל"בניה חדשה בנכס או הוספת בניה" ואין מחלוקת כי העותרים מבקשים לגליזציה בשל "הוספת בניה" ולכן מי שמבקש כמו העותרים, היתר בניה בשל הוספת בניה שעשה ונכסו גובל במיקום ביצוע העבודות ניתן לחייבו בהיטל הסלילה ודרישת המשיבה לתשלום הינה דרישה כדין. היטל תיעול 17. העותרים בעתירתם חולקים על החיוב באגרת תיעול מהנימוק שהמשיבה לא החליטה על התקנת תיעול, ראש העיר לא הודיע לבעלים כמתחייב מסעיף 2 לחוק ובנוסף טענו העותרים כי עבודות התיעול הותקנו לפני עשרות שנים וכי הם שילמו את כל המוטל עליהם ולא התקיימו תנאים מקדמיים שונים לרבות זיקה בין העבודות לבין הנכס (סעיפים 21-23 לעתירה). 18. המשיבה בתגובתה מיום 23.11.2010 טענה כי הנכס נמצא באיזור איסוף חיפה (נספח ז' לתגובה) וכי מועצת העיר אישרה בישיבתה מיום 17.4.1990 את התקנת התיעול. לפי סעיף 2 לחוק העזר לחיפה (תיעול) התשמ"ג 1983 נדרש ראש העיריה להודיע על ההחלטה לבעלי הנכסים ולטענת המשיבה הודעות נשלחו ו/או פורסמו במועד אולם לא ניתן לאתרן בשל חלוף השנים (טענה זו נתמכת בתצהירו של אמנון ליבוביץ מנהל מחלקת נקוז בעיריה). 19. עיון בסעיף 2 לחוק העזר לחיפה (תיעול) תשמ"ג-1983 מראה כי תנאי הכרחי לדרישת ההיטל הוא כי הנכס נמצא באיזור האיסוף בו הותקן התיעול. סעיף 1 לחוק העזר מגדיר איזור איסוף "שטח שממנו ניקווים המים העליונים אל תעלה ציבורית, או של צינורות תיעול וניקוז, שקבע המהנדס כאיזור לאיסוף מי גשמים או מים עליונים". 20. עיון בנספח ז' לתשובה מראה כי גוש 10734 שבו נמצא הנכס נכלל ברשימת הגושים שהוכרזו כאזור איסוף חיפה ואשר אושרו גם ע"י מועצת העיר. 21. צודקת ב"כ המשיבה וחזקת התקינות עומדת לזכותה וניתן לקבוע כי הודעות כאלו נשלחו כנדרש כמפורט בתצהיר מר ליבוביץ. למעלה מן הצורך אפנה לפסק דינו של הנשיא ברק (כתוארו אז) בדחותו טענה זהה, גם במקרה בו לא נשלחו הודעות- ע"א 1842/97 עירית רמת גן נגד מגדלי דוד רמת גן. 22. בנושא זה ממשיכים העותרים וטוענים גם בתשובתם האחרונה מיום 15.9.2011 כי לא הוכחה הזיקה בין העבודות לבין הנכס וכי לא מדובר בעבודות תיעול. 23. באשר לעצם ביצוע העבודות הראתה המשיבה כי בצמוד למסעדת הקדרים עובר מובל ניקוז (נספחים ה-ו לתגובה), מה עוד שעל פי הוראות החוק לא נדרשת זיקה ישירה לנכס ודי בכך שבעל הנכס נהנה מכך שמערכת התיעול באיזור האיסוף בו נמצא הנכס ובמקרה זה איזור איסוף חיפה, מביאה לניקוז מי נגר עילי. לאחר שבחנתי טענות הצדדים אני קובע כי המשיבה הוכיחה ביצוע עבודות תיעול באיזור האיסוף בו נמצא הנכס. מתצהיר אמנון ליבוביץ (שצורף לכתב התגובה ותמך גם בסעיף 8 לתגובה) המשמש כמנהל מחלקת ניקוז, מתעודת עובד הציבור שלו ומנספחים ה-ו לתגובה עולה כי בצמוד לנכס נבנה מובל ניקוז מלבני המעביר מים מתחת לטיילת אל הים, המובל נבנה במחצית השנייה של שנות ה-90 בעלות של כ-100,000 ש"ח (ראו גם תמונות שצורפו לתגובה מיום 30.6.2011 אותם צילם מר ליבוביץ כאמור בתעודת עובד הציבור). 24. יצויין כי עיון בנספח ה' הנ"ל מראה כי בניגוד לנטען ע"י העותרים מדובר בעבודות תיעול מובהקות, "קו ניקוז מי נגר עילי אל הים הפתוח", (עמ' 145 לנספח ה), וכי מדובר ב"עבודת סלילה, ניקוז, מוצא למובל ניקוז ראשי במסגרת עבודות שיקום טיילת בחוף זמיר", (עמוד 155 לנספח ה). 25. לאור האמור לעיל אני קובע כי התקיימו כל התנאים לדרישת אגרת תיעול מהעותרים כפי שדרשה המשיבה. התיישנות 26. בתום הדיון מיום 9.11.2011 הודעתי כי פסק הדין יישלח בדואר לצדדים, אך המלצתי כי בטרם ייעשה כן ינסו הצדדים להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית משפט והתיק נקבע לתזכרת פנימית ליום 29.12.2011, עוד בטרם מוצה המו"מ בחרו העותרים כהרגלם להוסיף ולטעון וביום 15.11.2011 הוגשה בקשה חדשה מטעמם ובה ביקשו להכריע בשאלת ההתישנות כבר בשלב זה ולאחר שהתקבלה תשובת המשיבה אדרש גם לטענת ההתיישנות. 27. אין מחלוקת כי העותרים יכולים להעלות טענת התיישנות ראו לענין זה פסק דינו של בית המשפט העליון רע"א 187/05 נעמה נסייר נגד עירית נצרת עילית ואפנה לחוות דעתה של הש' ד' ברלינר: "דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך - כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים". 28. כך שצודקים העותרים ועמדה להם האפשרות להעלות טענת התיישנות וחשוב לזכור כי מדובר בטענת הגנה כפי שקבעה הש' ד' ברלינר באותו הליך: "אין בדבריי אלו כדי לכפור בהלכה המבוססת היטב לפיה טענת התיישנות הינה טענת הגנה בלבד, בבחינת מגן ולא חרב. להלכה זו ניתן ביטוי בכך שטענת ההתיישנות עומדת רק לרשותו של מי שהינו הנתבע ב"תביעה לקיים זכות". גם לפי גישתי, נותרת טענת ההתיישנות מחסום דיוני שרק הנתבע רשאי להעלותה וכל כוחה הוא להכשיל תביעה אך לא להקנות זכות מהותית. ...ניתן להעלות טענת התיישנות גם אם המסגרת הפורמלית להעלאת הטענה הינה פנייה יזומה של הטוען לבית המשפט". 29. מכאן שגם העותרים, יוזמי ההליך זכאים להעלות טענת התיישנות כמחסום דיוני מול המשיבה, אך אזכיר כי על פי סעיף 3 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". 30. נתבע שלא מעלה הטענה בהזדמנות הראשונה נחשב כמי שוויתר עליה "ולא יתאפשר לו להעלותה בשלבים הבאים של ההתדיינות", ע"א 3451/07 קאופמן נ' כהן. ראו לענין זה פסק דינו של הש' ח' מלצר שקבע בפסק דינו מיום 14.2.2011 כי חובה להעלות הטענה במועד המוקדם ביותר האפשרי כשהוא מוסיף: בעבר כבר נפסק מפי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, כי: "יש קשר גומלין בין הרחבת ההכרה בזכות בעל דין לפנות לבית המשפט ולשטוח בפניו את תביעתו ואת טיעוניו, לבין הצרת תחום פריסתו של מוסד ההתיישנות. הצרה זו מביאה מצידה פרשנות מרחיבה למושג "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת ההתיישנות" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 785 (2004) ועיינו לאחרונה בהקשר זה: ע"א 3451/07 קאופמן נ' כהן, בפיסקה 6 (לא פורסם, 18.2.2010)", ע"א 2008/0 נירה לוטן נגד דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו. 31. עיון בכתב העתירה המינהלית שהוגש ביום 11.8.2010 מראה כי לא מוזכרת בו טענת ההתיישנות ובכך החמיצו העותרים את ההזדמנות לטעון טענת התיישנות ודין טענה זו בהליך שבפניי להידחות. 32. יובהר כי טענת ההתיישנות הועלתה ע"י העותרים לראשונה ביום 23.3.2011 לאחר 6 הזדמנויות קודמות שהוחמצו על ידם: 11.8.2010 מועד הגשת העתירה, 7.10.10 מועד הגשת בקשה לתיקון העתירה, 27.12.10 מועד הגשת בקשה להארכת מועד, 12.1.2011 מועד הגשת הודעה/תשובה, 18.1.2011 מועד הגשת בקשה חוזרת לתיקון העתירה, 21.2.2011 מועד בו קוים דיון בעתירה. גם במועד בו הועלתה הטענה לראשונה במסגרת תשובה מיום 23.3.2011, הטענה מועלית בסעיף 56 רק לענין היטל התיעול כחלק מטענות רבות נוספות. 33. לאור האמור לעיל דין טענת ההתיישנות להידחות במסגרת הדיון בעתירה. 34. לכך אוסיף כי יש להתייחס גם למהותו של ההליך שבפניי, לא מדובר בעתירה למניעת נקיטת הליכי גבייה מינהליים (כמו בתיק נסייר הנ"ל). העותרים מנהלים מזה שנים רבות מסעדה על הטיילת בחוף זמיר ללא רישיון עסק וללא היתר בניה ותעיד על כך בקשת העותרים ללגליזציה למבנים שמשמעה הודאה בבניה ללא היתר אותה מבקשים העותרים להכשיר בדיעבד. 35. לו היו פונים העותרים מראש בבקשה להיתר בניה כפי שמצווה על שומרי חוק, במועד הקמת המבנה, הרי שחובה הייתה על המשיבה לדרוש באותו מועד- כתנאי למתן היתר את כל האגרות וההיטלים, אך משבחרו העותרים לקבוע עובדות בשטח ורק בשנת 2009 פנו בבקשה לאישור לגליזציה (נספח 1 לעתירה) הרי שרק מאותו מועד, עת הגישו העותרים את בקשתם, עמדה לראשונה על הפרק שאלת חיובם בהיטלים השונים. כל עוד לא הוכשרה הבניה הבלתי חוקית על הפרק עומדת האפשרות למתן צו הריסה כמצוות סעיף 205 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 ולאו דווקא תשלום היטלים. 36. צודקת המשיבה בטענתה כי אין לתת לחוטא לצאת נשכר ולו הייתה מועלית בהזדמנות הראשונה טענת התיישנות היה מקום לדחותה במסגרת הליך זה שכן כל עוד מדובר בהיטל כתנאי לקבלת היתר בניה, מקובלת עליי גישת הש' א קובו "כל עוד עומד על תילו המבנה הבלתי חוקי, לא החלה כלל לרוץ תקופת ההתיישנות", עת"מ 2576/05 כרמות השקעות נגד עירית הרצליה. 37. כמובן שאם המשיבה תפתח בהליך משפטי (אזרחי או מינהלי) באופן "אקטיבי" כהגדרת ב"כ המשיבה, יוכלו העותרים להעלות טענת התיישנות אם יחפצו בכך וכמובן לפי דיני ההתיישנות. סיכום 38. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה. 39. העותרים ניהלו את ההליך בדרך מסורבלת ולא ממוקדת שהביאה לבזבוז זמן יקר וגרמה להוצאות רבות ומיותרות למשיבה, בין השאר בדרך של אילוצה להגיב לבקשות רבות שהגישו העותרים, בחלקן ללא כל בסיס בסדרי הדין. כך למשל בתום הדיון האחרון לאחר שכל צד השמיע טענותיו, הצעתי לצדדים הצעת פשרה ולבקשתם המתנתי לתגובתם. העותרים ניצלו הזדמנות זו ובחרו להגיש כתב טענות נוסף ובו העלאת טענות נוספות ושוב נדרשה המשיבה להגיב. כך פעלו העותרים מתחילת הדרך ויעידו על כך הבקשות הרבות, לדרך זו יש לתת ביטוי בעת פסיקת ההוצאות. לכן אני מחייב את העותרים לשלם למשיבה הוצאות משפט בשיעור של 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. היטל סלילהאגרות והיטלי פיתוחהתיישנות