1. למרבה הצער, עניינו של התובע מתגלגל בבתי המשפט כבר למעלה מעשור ועסקינן בעניינים שעיקרם עוד שנים רבות קודם לכך. בראשית נידונו התביעה והתביעה שכנגד בבית משפט שלום חיפה (בפני כב' השופט בדימוס בן חורין ואחריו כב' השופט ר. חרסונסקי). ניתן פס"ד עפ"י חומר הראיות בתיק ביהמ"ש , לפיו נדחו הן התביעה, והן התביעה שכנגד. פסה"ד בוטל בערכת הערעור והדיון הוחזר לבימ"ש קמא לשמיעת הראיות. בשנית, נדחו התביעה והתביעה שכנגד בטענת התיישנות, ע"י כב' השופטת ב. בר זיו. בע"א 4591/97 ביטל ביהמ"ש המחוזי בשנית את פסה"ד (בשנת 98) והדיון הוחזר לכב' השופטת בר-זיו לדיון לשמיעת התביעה לגופה. בסופו של דבר, התיק הועבר ונקבע לשמיעה בפני, במסגרת המנ"ת, ב- 3.7.03 ובהסכמת הצדדים נדחה ל-14.7.03 . בקשות דחייה נוספות נדחו. באותו מועד נשמעו העדים - התובע מטעמם ונציג הבנק מר עופר גלס (מטעם הנתבע/ התובע שכנגד). לאחר שהצדדים השלימו הגשת הסיכומים ניתן פס"ד זה. 2. התובע, שפיר (להלן: "שפיר"), היה לקוח הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק"). הוא הגיש בשנת 1993 תביעה להחזר שווי של ניירות ערך שנזקפו לחשבונו, וקוזזו לטובת הבנק שלא כדין. הוא העמיד את תביעתו על סך 40,000 ש”ח. הבנק טען כי התביעה התיישנה, ולחילופין, כפר בחבותו בתשלום כלשהו לשפיר. הוא אף הגיש תביעה שכנגד בסך 40,000 ש”ח, בטענה שיתרת החשבון נותרה בחובה. לפיכך לחילופין, גם אם התובע יזכה בתביעתו, הסכום מתקזז עם סכום התביעה שכנגד. לאחר ששקלתי את הראיות, המסמכים וטענות הצדדים, לטעמי דין תביעתו של התובע להתקבל ואילו התביעה שכנגד להידחות, כפי שאפרט להלן. 3 . העובדות כפי שהנני קובעת: א. שפיר, בן כ-75 כיום, פתח בשנת 1974 חשבון עו"ש בסניף חיפה של הבנק. בשנת 1982 הודיע הבנק לשפיר כי קיימת יתרת חובה גבוהה בחשבון והוא נדרש לסלק חוב זה בהקדם. לשפיר היו בבנק גם תוכנית חסכון, תוכנית גמל וכן ניירות ערך (מלוות מדינה). במסגרת בעקבות הסדרים קודמים העקבות דרישת הבנק להקטין את יתרות החובה, ערב לחשבונו בבנק אביו שפיר פתחיה ז"ל (שנפטר לאחר מכן) ואף פתח חשבון חסכון להבטחת ערבותו. ב. שפיר שביקש להעביר חשבון חסכון שלו לבנק אמריקאי ישראלי בע"מ, הגיע להסדר עם הבנק לסילוק מלא של יתרת החובה שלו בחשבון (להלן: "ההסדר"). ההסדר כלל פדיון תוכנית חסכון שהייתה בבנק והפקדת 14 שיקים חודשיים עוקבים ודחויים ע"ס 8,500 שקלים כל אחד. כמו כן שיק נוסף עבור הריבית הנדרשת עקב התשלומים שנפרסו עפ"י השיקים הנ"ל (להלן: "השיק ה-15"). אחד מ- 14 השיקים חזר ובסופו של דבר שפיר שילם אותו, לאחר שגם הבנק עמד בהתחייבותו להעביר את חשבונו לבנק אחר. בכך התאפסה יתרת החשבון של שפיר. ג. בין התאריכים 1.4.89 - 9.12.84 נפרעו ניירות ערך בלתי סחירים של שפיר בסכום כולל של 20,310 ש”ח [נכון ל - 11.12.89, מועד בדיקת נציג הבנק (המחלקה לבקורת פנימית), מר מרקוביץ, (להלן: "דוח מרקוביץ" או "מרקוביץ" - בהתאמה)]. ד. ניירות הערך לא היו חלק מ"ההסדר" ולכן סכומם אמור להיזקף לזכות חשבונו של שפיר והוא זכאי לסכום זה. (התואם את סכום התביעה, נכון למועד הגשתה). 4. טוען הבנק כי שפיר טען שההסדר כלל העמדת חשבון החסכון של הערב, אביו ז"ל וכי בכך שהבנק עכב את העברת כספי החסכון, גרם לכך שבעוד חשבונו הוא צבר ריביות גבוהות, (בתקופת אינפלציה דוהרת עסקינן), חשבון החסכון של אביו "זכה" לריביות נמוכות. הבנק הציג כי כספי חשבון הערב נפרעו לכסוי יתרת החובה בחשבון עוד טרם מועד ההסדר וכלל לא היוו חלק מההסדר, לכן לטעמם התובע לא הוכיח את ההסדר, ודין תביעתו להידחות. קשה לסמוך על זכרונו של שפיר, גם במועד הגשת התביעה ( גם אז היה זה לאחר שחלפו שנים לא מעטות מהארועים). אולם, אין חולק כי ההסדר כלל העברת תוכנית חסכון של התובע לפרעון החוב. לפיכך מה לי תוכנית חסכון של האב, או תוכנית חסכון של התובע - ההסדר היה כי בהעברת תוכנית החסכון לזכות הבנק ותשלום השיקים- יכוסה חובו של הנתבע לבנק. מר מרקוביץ מציין במפורש כי ההסדר כולל העברת תוכנית חסכון ואילו ניירות הערך לא נכללו בהסדר. 5. טוען הבנק כי שפיר לא הוכיח שעמד בהסדר. אין חולק כי אחד השיקים על סך 8,500 ש”ח שהופקד ב3/82 חזר ללא פרעון. שפיר לא הוכיח לטענת הבנק כי השיק שולם בסופו של דבר. בתצהירו ציין שפיר במפורש כי הוא ביטל את השיק לאחר שהבנק לא עמד בהתחייבותו להעביר את תוכנית החסכון לבנק אחר כפי שביקש. לאחר שהבנק העביר את חשבון החסכון (קופת גמל) שלו לסניף שהוא ביקש, שב ופרע את מלוא השיקים לרבות השיק שחזר. שפיר בהגינותו אישר בחקירתו בביהמ"ש (בשנת 2,003 ) כי איננו זוכר אם השיק נפרע. אולם מה לי זכרונו של העד, כאשר דפי חשבון הבנק, שודאי אמינים על הבנק, מדברים בעד עצמם. בדפי חשבון הבנק של התובע לתקופה שבין 1/82 ועד 12/83 מופיעים 15 פעמים בטור "זכות" שיקים ע"ס 8,500 שקל ואילו בטור החובה מצוין רק שיק אחד שחזר. (אין חולק כי רק שיק אחד חזר). לפיכך המסקנה המתבקשת הנה כי 14 שיקים על סך 8,500 שקלים אכן כובדו. (אציין כי לא התעלמתי מכך שבטור ה"חובה" מופיע גם סך 8,522 שקל. אולם באסמכתא מצויין "חיוב ערך" ולא שיק שחזר. בדפי החשבון מופיעים חיובי ערך נוספים בסכומים שונים. משום מה, השיקים של התובע שהופקדו הוגדרו בדפי החשבון כ" זכ. יזום 108" ולא "הפקדת שיק". רק השיק הנוסף מ- 11.4.83 מוגדר "הפקדת שיק". באותו חודש, 4/83 הופקדו פעמיים 8,500 ש”ח. כפי הנראה במקום השיק שחזר ב- 6.3.83. רק לבנק פתרונים, באשר לרישומים השונים והמשונים בספריו. הסברים לא ניתנו. לפיכך, יש מקום לפרש את העולה מהמסמכים, כפי שפירשתי לעיל, לטובת הלקוח- התובע. בפרט שהרישומים מתיישבים גם עם עדותו המהימנה). רק לחילופין, אם ימצא בניגוד לאמור לעיל כי התובע לא שילם את השיק שחזר, לא יהיה בכך לדחות את תביעתו, אלא לכל היותר לקזז את סכום השיק הזה מהיתרה המגיעה לו. סכום השיק נכון למועד דוח מרקוביץ, 11.12.89 היה סך כ- 1400 ש”ח. הסכמים יש לקיים בתום לב ובדרך מקובלת. נכונים הדברים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהסכם בין בנק ללקוחו. לא הוצגה שום התראה כי אי כיבוד השיק באופן מידי, יבא לביטול ההסדר. בפרט שלאחר מועד זה המשיך הבנק ופדה את השיקים הדחויים שמסר הנתבע ; לא ביטל את ההסדר ואף דאג להעברת כספי החסכון לבנק אחר. הבנק הציג בפני התובע מצג כי ההסדר הושלם וחשבונו אופס). 6. הסכמת הבנק להעביר את כספי החסכון לבנק אחר, מחזקת את טענת שפיר כי הוא עמד בהסדר ולכן אף הבנק מילא את חלקו. גם מר מרקוביץ מאשר כי "לזכות הלקוח עומדת הטענה כי הסניף הסכים לשחרר כספי קופת הגמל ולהעבירם לבנק אחר". (נסיונם של ב"כ הבנק כיום, להפנות להוראות לגבי אישור קרנות גמל, איננו רלבנטי, שכן אפילו מי שעסק אז בבקורת בבנק, סבר כי אילו אכן היה חוב הבנק יכול היה לעכב שחרור קופת הגמל. גם לא הוכח כי הכספים לא היו נזילים באותו מועד!). 7. טוען הבנק כי הוסכם שבנוסף לשיקים הנ"ל שהופקדו, יפקיד התובע שיקים נוספים לכיסוי הריבית. טענה זו של הבנק לא הוכחה. מנגד עומדת גרסתו המהימנה של שפיר, כי ההסדר היה כפי שקבעתי לעיל. אכן, תשלום עבור ריבית, בסכום מדוייק עד לאגורות, בשיק ה- 15, על סך 5,981.47 שקלים, מעיד כי במועד ההסדר חושבה יתרת הריבית שחייב שפיר עד לאיפוס החשבון, באופן מדוייק וסופי. בלתי סביר כי הוסכם כטענת הבנק, על מסירת שיקים נוספים, בסכומים עלומים, ע"ח ריבית כלשהי נוספת. במתן השיק בסכום המדוייק עבור הריבית, (ותוכנית החסכון ו- 14 השיקים הנוספים), תם ההסדר והחשבון לא אמור היה להיות מחוייב בסכומים גבוהים של ריבית כפי שנהג הבנק! 8. כפי שעולה מדוח מרקוביץ, נכון למועד ההסדר 20.10.82 "קיים עודף נומינלי של נכסים לעומת חוב (254,753.47 ש"י לעומת 226,092 ש"י). בבדיקתנו נמצא כי בגין השיקים הדחויים חושבה ריבית התואמת לריבית בחשבון קשיי גביה שהיתה נגבית באותה עת. סכום זה בא לידי ביטוי בשיק מספר 15 ע"ס 5,981.47 ש"י". 9. במועד עריכת הבקורת, (1989) ע"י מר מרקוביץ, יכול היה הבנק לברר עם העובדים שעמם נערך ההסדר את טיבו. מר מרקוביץ ידע מי העובדים, שכן ידע לציין כי העובדים עברו לסניף אחר או עזבו את הבנק. גם אם אכן עזבו לסניף אחר או בכלל, לא היתה מניעה אז לאתרם ולברר מפיהם מה היה ההסדר. הבנק שהכניס לכיסו את כספי ניירות הערך של שפיר, העדיף לא לברר את העובדות מתוך תקווה כי גם שפיר יוותר על טענותיו. לחילופין, ראוי היה שהבנק יערוך "הסדר" מסודר וכתוב עם לקוחו. חלקי הרישומים שהגיש הבנק, שמי שרשם אותם לא זו בלבד שלא החתים את התובע אלא הוא או היא עצמם לא טרחו לחתום עליהם- אינם מהווים ראיה כלשהי ואינם עונים על הנדרש לשמש כראיה שהנה רשימה מוסדית לפי סעיף 36 לפקודת הראיות. השרבוטים אליהם הפנה הבנק, רב בהם הסתום על הגלוי. חלקם אפילו התאריך אינו ברור שלא לדבר על עורכם ו/או תפקידו. לא ניתן לראות בהם ראיה כלשהי. בכל מקרה, אין לבנק אלא להלין על עצמו (לרבות נהלים לקויים ) בכך שעדות התובע לא נסתרה כלל. נהפוך הוא, נמצאו כאמור תימוכין והגיון רב בעדותו. 10. כפי שעולה מדוח מרקוביץ, יתרת החובה בחשבונו של שפיר שנפערה בחשבונו לאחר ההסדר, מקורה בשלושה גורמים: (הציטטות המודגשות להלן הינן מתוך הדו"ח). "1) הריבית בחשבון קשיי גביה בעת ההסדר היתה 10.75% לחודש למועד פרעון השיק האחרון (12/83 ) 18.8% ". - דהיינו, אף על פי שהוסכם על ריבית שהייתה נכונה למועד ההסדר, ולפיה אף חושב השיק ה-15, הבנק חייב את החשבון בריבית אינפלציונית וגרם לחיוב נוסף, שלא בצדק, בחשבון. "2) ת. החסכון אשר נפרעה ב- 18.9.83 לא נתנה תשואה בגובה הריבית שחויבה כל אותה תקופה"- שפיר, כפי שהעיד, הבין כי הוסכם על העמדת תוכנית החסכון (ואין נפקא מינא אם שלו או של אביו!) ובצירוף השיקים - יאופס החשבון. לפיכך, האמין כי כבר עם העמדת תוכנית החסכון לזכות הבנק (עובר להסכמתו לכך בהסדר), לא יחוייב בריביות חובה נוספות בחשבון העו"ש. בגין הפרשי ריבית בין ריבית הזכות בחשבון החסכון לריבית החובה בחשבון העו"ש. הבנק, שהסכים עם שפיר על העברת תוכנית החסכון לכסוי יתרת החובה, לא דאג להחתימו עוד במועד ההסכם על בקשה ל"שבירת תוכנית החסכון"; שהרי אין חולק כי היה הסדר כזה וודאי שלו פנה פקיד הבנק לשפיר, מבקש ממנו לחתום כבר במועד ההסדר על הבקשה לשבירת תוכנית החסכון, היה חותם עליה! הבנק המתין מספר חודשים. בהם מצד אחד, כספי החסכון של שפיר שהיו ברשות הבנק, זוכו בריבית נמוכה, בעוד שיתרת החובה בחשבונו, באותו סניף בנק, "תפחה" עקב ריבית גבוהה! התנהגות זו, מבלי להבהיר לתובע את השלכותיה איננה התנהגות ראויה של בנק כלפי לקוחו. כידוע על הבנק מוטלות חובות נאמנות מוגברות כלפי לקוחו. "3) חיובי עו"ד זר את ואנו מרגע הגשת התביעה אשר נוספו ליתרה". תמוה מדוע שכ"ט עו"ד המשרת את הבנק, נזקף לחובת לקוח הבנק, כבר במועד הגשת התביעה הקודמת. בפרט שבסופו של דבר התביעה נמחקה ודווקא הבנק שילם שם הוצאות לשפיר. כיצד הבנק מקזז מסכומים שאין מחלוקת כי לא היו חלק מההסדר עם שפיר (ראה דוח מרקוביץ) , הוצאות של באי כוחו?! כאן המקום לציין כי לראשונה ב- 13.1.85 פנה הבנק באמצעות באי כוחו אל הנתבע בדרישות ליתרת חוב כלשהי. הדרישות נדחו. הבנק הגיש תביעה לתשלום יתרת החובה בחשבון, שסופה היה הסדר פשרה לפיו התביעה נמחקה והבנק שילם הוצאות התובע (הנתבע שם). (ת.א. 1/91 שלום חיפה). 11. לאחר שלגופו של עניין נקבע כי אכן יתרת החובה בחשבון התובע הייתה אמורה להתאפס וכי הוא זכאי לסכום פדיון ניירות הערך שלו, יש מקום לשוב ולהתייחס לטענת ההתיישנות, אותה שב הבנק והעלה בסיכומיו. גם דין טענה זו להידחות מכמה נימוקים. א. ראשית, לפחות לעניין המלוות (ניירות הערך) שנפרעו לחשבון לאחר 21.3.86 (חלקן המירבי), כבר נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי בע"א 4591/97 כי לגבי אלו, " טרם חלפה תקופת ההתיישנות". קביעה זו מחייבת והיא אף מקובלת עלי. ב. השאלה אם לתובע נותרה יתרת חובה בחשבונו בבנק או אם ההסדר הביא לאיפוס החשבון, הייתה נשוא הדיון בת.א. 1/91 שלום חיפה (וראשיתה בשנת 86 בביהמ"ש המחוזי בחיפה). לפיכך ממועד הגשתה ועד תום הדיון בה, 18.11.92 עוכבה תקופת ההתיישנות לעניין זה. (סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958). לפיכך התביעה לעניין זה, שבסופו של דבר מתבטאת בתביעה שכנגד דווקא, לא התיישנה. ג. לעניין ניירות הערך שנפרעו לחשבון התובע - הבנק הודה כי לתובע היו ניירות ערך וכי אלו נפרעו לטובת חשבונו בבנק. לא ברור כיצד טוען בנק להתיישנות תביעת לקוח באשר לכספים שהופקדו בחשבונו בבנק! (אין מחלוקת כי אלו אכן הופקדו בחשבון. לקוח זכאי לדרוש משיכת כספים שהופקדו בחשבונו לזכותו, בכל שלב! ). ד.לחילופין הבנק הודה בכתב (דוח מרקוביץ ב11/89) בכך שניירות הערך של הלקוח, התובע נפרעו לטובת חשבונו. עוד הודה הבנק כי ניירות ערך אלו לא היו חלק מהסדר כלשהו עם הבנק. לפיכך יש לראות בכך הודאה שממועדה מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות. עד מועד הגשת התביעה, זו לא חלפה. (סעיף 9 לחוק ההתיישנות). ה. לחילופי חילופין, ניתן לדחות את טענת ההתיישנות גם עפ"י סעיף 8 לחוק ההתיישנות. התובע העיד כי לאחר שהגיע להסדר לאיפוס חשבונו בבנק, ההסדר הושלם ובוצע, חשבון החסכון שלו הועבר לבנק אחר כפי שהוסכם; לא התעניין בניירות הערך בידיעה כי אינם המירים באותה עת וכי הם מופקדים בבטחה לטובתו בבנק. שפיר שידע והאמין כי לאחר ההסדר הוא איננו חייב מאומה לבנק; הוא ידע והאמין כי הבנק עומד בהסדר. משהתברר לו כי הבנק תובע יתרות חובה בניגוד להסכם ההסדר עמד על זכויותיו ואף זכה לביטול תביעת הבנק נגדו ולהוצאותיו, לא בדק את דפי החשבון בבנק ולא למד על כך שהבנק כלשונו "כמו גנב" פדה את ניירות הערך שלו וקיזז את סכומי הפדיון. שפיר שסבר כי הנם מופקדים בבטחה בבנק וישמשו אותו לעת זיקנתו, העיד כי לא התעניין בפרטי החשבון . עדותו זו בנסיבות העניין מתקבלת על הדעת. לפיכך, לראשונה נודעו לו העובדות רק לאחר שהסתיים הליך תביעת הבנק בת.א. 1/91. בשנת 1992 פנה לבנק לקבל פרטים על ניירות הערך שהופקדו בבנק. הוא אפילו לא זכה לשיתוף פעולה מהבנק ומלוא העובדות לגבי המלוות שנפדו התבררו לו רק לאחר פנייתו לבנק ישראל. 12. התוצאה. התביעה שכנגד נדחית. הנתבע ישלם לתובע נחום שפיר סך 40,000 ש”ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 31.3.93 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלם הנתבע הוצאות אגרת המשפט ששילם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששילם התובע ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש”ח בצירוף מע"מ. שיקיםהתיישנותשיקים ללא כיסוי