התיישנות שלוש שנים

המחלוקת הטעונה הכרעה: המחלוקת הטעונה הכרעה, באמצעות החלטה זו, היא בשאלה האם התיישנה התובענה שבנדון. הנתבעת העלתה טענה זו בכתב ההגנה וחזרה עליה בעל פה בישיבת היום. הגם שלא הוגשה בקשה נפרדת לסילוק על הסף, ראיתי לנכון להידרש לסוגיה. בשאלת ההתיישנות הנוגעת לעצם סמכותו של בית המשפט לקיים דיון בתובענה, רשאי בית המשפט, ואף חייב, להכריע מיוזמתו, בטרם ידון בכל עניין אחר הנוגע לתובענה. הצדדים טענו בעל פה בקצרה, בסוגית ההתיישנות ודחו את הצעתי, שאף לא נקלטה בפרוטוקול, להגיש סיכומים בעניין זה. על כן, ראיתי לנכון להכריע את טענת ההתיישנות בטרם יקודם התיק, אם בכלל. עמדת התובעת / משיבה: התובעת הגישה ביום 24.7.05 את התביעה דנן על סך של 145,068 ₪. התביעה נסמכת על פוליסות ביטוח שהופקו לנתבעת ע"י התובעת ולטענתה לא שולמה מלוא הפרמיה. עסקינן בפוליסות כדלקמן: פוליסה לביטוח אחריות המוצר שמספרה 2170002101 מיום 1.5.01; פוליסה לביטוח אש שמספרה 2400006401 מיום 1.5.01; התובעת צרפה לכתב התביעה כנספחים א', ב' את הפוליסות דנן. מהן עולה, כי תוקפן עד ליום 30.4.02. כן צרפה כנספחים ג' ד' לכתב התביעה דו"חות מצב גבייה מיום 3.10.04 בדבר מצב החוב. עמדת הנתבעת / מבקשת: הנתבעת טענה, כי הפוליסות נשוא התביעה בוטלו על ידה ביום 11.10.01. לטענתה, ביטלה את הפוליסות מאחר והתובעת ייקרה אותן על דעת עצמה ללא הסכמת הנתבעת ובניגוד לתנאים שסוכמו בין הצדדים. הנתבעת קיבלה מאת התובעת מכתב דרישה בגין הפוליסות האמורות, ביום 3.12.01. מדובר בחמישה מכתבי דרישה על סכום כולל של 135,056.21 ₪. מסכומים אלה ניתן להבין, לטענת הנתבעת, כי התובעת שינתה על דעת עצמה את יעודן של הפוליסות מבסיס "פרו-רטה" לבסיס של "תקופה קצרה". משכך, לא ראתה הנתבעת לנכון לשעות למכתבי הדרישה, שכן הפוליסות חודשו על ידה כל העת וגם ביום 1.5.01, על בסיס "פרו-רטה" בלבד, כפי שהוסכם על ידי הצדדים. הנתבעת טוענת , כי מאז מכתבי הדרישה מיום 3.12.01 לא היתה כל פנייה מאת התובעת, עד להגשת כתב התביעה מיום 24.7.05. דיון: החיקוק הרלוונטי, הינו חוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981. שם נקבע בסעיף 31: " התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח." על רקע זה גרסה ב"כ הנתבעת / מבקשת, כי מאחר וחלפו שלוש שנים מאז יום כריתת הפוליסות 1.5.01, או לחילופין מיום ביטולן 11.10.01, ועד שהוגשה התביעה ביום 24.7.05, יש לראות את התביעה כתביעה שהתיישנה. לעומת זאת, ב"כ התובעת/משיבה סבר, כי ההתיישנות האמורה בסעיף 31 הנ"ל מתייחסת לתביעה לתגמולי ביטוח בלבד. אין להחילה על תביעה אזרחית ותשלום פרמיות עליה חל חוק ההתיישנות הכללי מתשי"ח-1958. לפי חוק זה תקופת ההתיישנות, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. לכן הגשת התביעה גם לאחר חלוף יתר משלוש שנים, היא לגיטימית לטענתו. אכן, בענייננו קיים הסדר ספציפי לגבי תביעות תגמולי ביטוח. האם דיני ההתיישנות הכלליים, גוברים על החוק הספציפי? לכך נדרש בית המשפט העליון ב דנ 84 / 36 רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים מא (1) 589: "אין לקבוע כלל נוקשה ואחיד בשאלת תחולת הסדרי חוק ההתיישנות הכללי על הסדרי התיישנות בחוקים ספציפיים. קיומו של חוק ספציפי, הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי (אפילו התיישנות מהותית), אינו שולל בכך, כשלעצמו, אפשרות החלת הוראותיו של החוק הכללי. יש לראות בחוק הכללי מעין "מטריית התיישנות" החלה בכל מקרה שבו נקבעה תקופת התיישנות כלשהי, אלא אם כן תחולת הוראותיו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד. יש לבחון בחינה מדוקדקת את הסדריו של החוק המיוחד, לאור המטרות שביקש להשיג, וזאת הן כשמדובר בחוק דיוני והן כשמדובר בחוק מהותי; הן כשמדובר בחיקוק, הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי ותו לא, והן כשמדובר חיקוק, הקובע, מלבד תקופת התיישנות שונה, גם הוראות מיוחדות נוספות בעניינים מסוימים, הקשורים להתיישנות התביעה. אין לשלול את האפשרות, כי החוק המיוחד, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחילתה, יהא מבוסס על מדיניות משפטית, אשר האיזונים הפנימיים שבה אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית, העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות. ייתכנו מצבים, בהם תתפרש לשון החוק המיוחד כקובעת הסדר שלילי לגבי מספר סוגיות המוסדרות בחוק ההתיישנות. ". עוד הנני להפנות לאשר נקבע ב-עא 00 / 7401 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק-דין נז (1) 289, עמוד 300: "דבר החקיקה המסדיר את העקרונות הכלליים של דיני ההתיישנות הינו חוק ההתיישנות. עיקר הוראות החוק מוקדשות להסדרת פרטי התיישנותן של עילות תביעה. כך, קובע סעיף 5 לחוק כי תקופת ההתיישנות של עילת תביעה בעניינים שאינם מקרקעין הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק מורה כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנולדה עילת התובענה. עם זאת מסדיר החוק אף את עניין התיישנותם של פסקי-דין. על-פי הוראות סעיף 21 לחוק, פסק-דין הטעון ביצוע מתיישן לאחר שעברו עשרים וחמש שנים בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי כדי לבצעו. לעומתו, פסק-דין שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע, איננו נתון כלל להתיישנות. נוסף על הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות קיימות בספר החוקים הישראלי הוראות ספציפיות, הקובעות תקופות התיישנות שונות מאלה שבחוק האמור (ראו, למשל: סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965; סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980; סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981; סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981." (ההדגשה שלי נ.ג.). עד כאן באשר ליחס בין הוראות בחיקוקים ספציפיים, הקובעות תקופת התיישנות שונה מאשר הקבועה בחוק ההתיישנות הכללי. במקרה דנן, אכן קיימת בחוק חוזה הביטוח תקופת התיישנות קצרה יותר מאשר בחוק הכללי, תקופה של שלוש שנים במקום שבע שנים. ברם, על פי לשון החוק התקופה הקצרה נקבעה במפורש לדרישה של "תגמולי ביטוח". קרי: לתביעת נזק שהניזוק תובע מאת המזיק. תקופה קצרה זו, לא נועדה לתביעות אזרחיות אחרות, שמקורן בפוליסות כגון תשלומי פרמיה. אם לא כן היה המחוקק מגדיר זאת במפורש. לאחר שהמחוקק נקט בדבר חקיקה לשון מפורשת, והשתמש בביטוי "תגמולי ביטוח" בלבד, אין בית המשפט רשאי מיוזמתו להוסיף לתוך לשון החיקוק הוראות שלא נכתבו בו, ולהרחיב את תחולתו גם על תביעות כספיות אחרות, שאינן לתגמולי ביטוח. המחוקק הותיר תביעות מסוג זה לדיני ההתיישנות הכלליים, לתקופת התיישנות של שבע שנים ולא של שלוש שנים. יפות לענייננו האבחנות שערך כבוד השופט דן ארבל בתיק ברע 02 / 3036 מנולייף - מנורה חברה ישראלית לביטוח חיים בע"מ נ' עווני דראושה סב (2) 903, שם בעמודים 907-908: "משהוגשה התביעה בעילה חוזית על סמך חוזה הביטוח שנערך בין הצדדים יחול סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, שלפיו תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. הרעיון העומד בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הינו הרעיון שעליו מושתת עקרון ההתיישנות, אשר נועד ליצור איזון בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק, ולהקנות למזיק מידת ביטחון כלכלי, בידיעה כי לאחר תקופה קצובה לא יהיה ניתן עוד לתבוע אותו". הווה אומר, הרעיון הנעוץ בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, הינו לאזן בין האינטרסים של המזיק והניזוק. אינטרסים אלה מתייחסים אכן לתגמולי הביטוח, ועל כן נקט המחוקק בלשון זו. הסעיף לא בא להגן על אינטרסים אחרים ועל יחסים כספיים בין המבטח לבין המבטחת שאינם מתייחסים לתגמולי ביטוח, כי אם לפרמיות. ביחסים אלה, יש להעדיף את דיני ההתיישנות הכלליים. מסקנות: בנסיבות המפורטות לעיל, אין טענת התיישנות עומדת לנתבעת/מבקשת. הגשת התביעה ביום 24.7.05 לא החמיצה את המועד שכן על פי דיני ההתיישנות הכלליים החלים כאן, זכאית היתה התובעת להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום קרות הארוע, דהיינו שבע שנים מיום 11.10.01 ואילך. טענת ההתיישנות נדחית בזה. הוראות להמשך ההליך: לאחר שטענת ההתיישנות נדחתה, אני קובעת, כי יש לקדם את התיק לגופו. אני מורה לתובעת להעמיד לרשות הנתבעת עיון ספציפי בפוליסה שפקעה, כפי שהתבקש בישיבת היום. הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מקבלת החלטה זו. ב"כ הנתבעת הודיעה כי בדעתה לשלוח שאלון, והיא תעשה כן תוך 30 יום מקבלת החלטה זו. תשובות יישלחו 30 יום לאחר מכן. כל דרישה מקדמית אחרת, תישלח גם כן תוך 30 יום, הדדית בין הצדדים. תשובות יישלחו 30 יום לאחר מכן. לאחר מכן, יוגשו תצהירי עדות ראשית. תצהירי התובעת יוגשו עד ליום 28.9.06, עם עותק במישרין לצד שכנגד. זאת בהתחשב בצורך להשלים הליכים מקדמיים ובתקופת הפגרה. תצהירי הנתבעת יוגשו 45 יום לאחר מכן, עם עותק במישרין לצד שכנגד. במידה ומי מבעלי הדין, חפץ בהגשת חוות דעת מומחה, יש להגישנה במועדים הללו. בכך אני משנה את המועדים אשר נקבעו בתקנות סדרי הדין (עדות מומחים) התשט"ו-1954. אני קובעת לקדם משפט על יסוד התצהירים ליום 16.11.06 שעה 12:30. התיישנות