אי מתן זכות קדימה נהג ותיק

1. מונח בפני ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט לנדסמן) בתיק ת.ד. 1530/05 מיום 3.1.06 אשר הרשיע את המשיב על פי הודאתו בעבירה של גרימת נזק וחבלה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה והכל בצירוף סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961, וגזר עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך חודש אחד, פסילה על תנאי של 3 חודשים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לשנתיים וקנס בסך 1,000 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו. ערעור המדינה הופנה כלפי העונש כאשר לטענתה שגה בית משפט קמא מקום שהשית עונש החורג לקולא בצורה מופרזת מרמת הענישה הראויה לטעמה בנסיבות הענין. ב"כ המדינה מיקד את השגותיו בערעור כלפי תקופת הפסילה אשר נגזרה על המשיב וטען כי שגה בית משפט קמא מקום שהשית על הנאשם עונש פסילה של חודש ימים בלבד, על אף שהנאשם הודה והורשע בעבירה לגביה נקבע בסעיף 38 (ג) לפקודת התעבורה עונש פסילת חובה של 3 חודשים. כן טענה כי אין בנימוקים של בית משפט קמא אשר בעטיים החליט שלא לגזור את עונש הפסילה המינימלי כדי להוות "נימוקים מיוחדים" הדרושים כדי לחרוג מעונש המינימום, בפרט לנוכח החבלות מהן סבלה המתלוננת והן שברים בכל חלקי גופה. 2. המשיב אשר לא היה מיוצג בפני טען בקצרה וציין כי הודה בפני בית משפט קמא בפגיעה במתלוננת אך ציין כי זו חצתה את הכביש, בריצה, שלא במעבר חציה, כי אם מאי תנועה שהיה במקום. כן ביקש הוא את רחמיו של בית המשפט מאחר והפרנסה קשה עליו כנהג מונית בעיר באר שבע וכי החודש שחלף בו ריצה את עונש הפסילה הכביד עליו ועל בני משפחתו הכבדה קשה. 2. המשיב הודה כאמור כי נהג במונית באחד הרחובות בבאר שבע בחוסר זהירות ומבלי ליתן תשומת לב מספקת לדרך ועקב כך לא הבחין בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש לפניו ועל כן פגע בה עם החזית של המונית. כתוצאה מן התאונה נחבלה הולכת הרגל חבלות של ממש ונגרמו לה שברים מרובים בכל הגפיים. 3. בית משפט קמא בפסק דינו נתן את הדעת לעובדה כי המשיב לא היה מיוצג והתייחס לטענות המשיב ככל שהן נוגעות לאופן בו חצתה המתלוננת את הכביש, תוך בחינת חומר החקירה, וקבע כי אכן ניתן ללמוד מדו"ח בוחן התנועה כי הולכת הרגל חצתה את הכביש מאי התנועה שבמרכז הצומת ולא בקצה הצומת וכי הנחת בוחן התנועה כי הולכת הרגל חצתה את הכביש בהליכה אינה מבוססת והעלה את הספק שבקביעה עובדתית זו, לנוכח גירסת המשיב כי הולכת הרגל חצתה את הצומת בריצה. עיון בחומר החקירה אכן מאמת את קביעותיו של בית משפט קמא וטענת המדינה כי מקום שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום, לא היה מקום כי בית משפט קמא יעלה את הספקות האמורים, דינה להדחות. עובדות כתב האישום אינן מציינות מהיכן חצתה הולכת הרגל את הצומת וכן אינן מתייחסות למהירות חצייתה את הצומת. אמנם תרומתה של הולכת הרגל לקרות התאונה אינה מורידה מאחריות הנאשם אך יש לתת לכך את הדעת בעת גזירת העונש כפי שעשה בית משפט קמא. בית משפט קמא הוסיף ונתן את דעתו לנסיבותיו האישיות של המשיב, שהינו נהג ותיק, יליד 1.1.57, המתפרנס מנהיגה בכביש בהיותו נהג מונית. כן נתן הוא את הדעת כי גיליון ההרשעות שלו אינו מכביד וכי בפועל במשך 9 השנים האחרונות לא צבר הוא כל רישום פלילי בעבירות תעבורה. 4. אכן נקט בית משפט קמא על דרך הקולא עם המשיב. אך בהתחשב בנסיבות קרות התאונה ונסיבותיו האישיות של המשיב, סבורתני כי יש בטעמיו של בית משפט קמא כדי לענות על הדרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים סטיה מעונש המינימום בנסיבות המיוחדות של העניין. מעבר לנימוקיו של בית משפט קמא יש לתת את הדעת לעובדה כי התאונה לא ארעה כשהמשיב מפר הוראות חיקוק כגון נהיגה בשיכרות או בניגוד להוראת תמרור וגם לא בנסיבות של חציית מעבר חציה כאשר הולכת הרגל חוצה את הכביש. אמנם הודה הנאשם ברשלנותו אך אין ליחס לו את הנסיבות המחמירות אליהן התכוון המחוקק בקביעת עונש המינימום. ראה לשם השוואה רע"פ 4031/05 בראון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם בנסיבות בהן לא ציית הנאשם שם להוראות תמרור ב-37 (עצור ותן זכות קדימה), בכך שנכנס לצומת מבלי להבחין ברכב מסוג "פיאט" שהתקרב אל הצומת מימינו, חסם את דרכו וגרם להתנגשות בין כלי הרכב וכתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונחבל בנו של נהג ה"פיאט" שישב ברכב, הורשע הנאשם בעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; נהיגה רשלנית, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961; וגרימת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. ובית המשפט גזר עליו פסילה בפועל של רשיון הנהיגה למשך 3 חודשים, פסילה על תנאי למשך 3 חודשים, וקנס בסך 1500 ש"ח. וכן ברע"פ בן ציון דזאנאשוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) שם הורשע הנאשם בעבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה, עבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, ועבירה של גרימת תאונת-דרכים נזק וחבלה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. כשלפי עובדות כתב האישום, התקרב הנאשם עם כלי רכבו, מונית תוצרת מרצדס, למעבר חציה, כשבאותה עת חצתה קטינה את הכביש במעבר חציה המסומן כדין מימין לשמאל בכיוון נסיעת המבקש וכי הנאשם נהג ברכבו ברשלנות, שהתבטאה בכך כי בהתקרבו למעבר חציה, לא אפשר להולכת הרגל, לחצות את הכביש במעבר החצייה ופגע בה. כתוצאה מכך, נחבלה בגופה הולכת הרגל. באותו עניין לא מצא לנכון בית המשפט המחוזי להתערב במידת העונש אשר הושתה על הנאשם ובית המשפט העליון דחה את בקשת הנאשם לרשות ערעור. העונש אשר הושת על הנאשם היה עונש של ביצוע 120 שעות שירות לתועלת הציבור, בהיקף שלא יפחת מארבע שעות שבועיות בפיקוח שירות המבחן; עונש פסילה מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום; עונש פסילה על תנאי מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות בהן הורשע ו/או עבירות מהתוספת הראשונה ו/או השנייה לפקודת התעבורה במשך שנתיים; וכן קנס בסך של 1,500 ש"ח או חמישה-עשר ימי מאסר תמורתו. בית המשפט העליון הוסיף והדגיש את חומרת נסיבות ביצוע העבירה מקום שזו התבצעה במעבר חציה בציינו כי : "בית-משפט זה כבר פסק בעניין החובות המוטלות על נהג בהתקרבו אל מעבר חצייה, אשר לפיהן נקבע במפורש הצורך לצפות את התנהגות הולך הרגל, אף אם זו רשלנית (ראו ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כמו-כן, עוד נפסק, כי במקרה שנוצר ספק אצל הנהג באשר לכוונת הולך הרגל, עליו להפעיל שיקול-דעתו לחומרה (ראו רע"פ 6918/02 מנשה אחיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם רע"פ 9426/03 שעובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתרה מכך, במספר פסקי-דין נקבעה חובת זהירות מוגברת כלפי ילדים, אף אם אלה לא הראו נכונות לעבור את הכביש (ראו ע"פ 584/76 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 617; ע"פ 450/74 ג'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 214). בענייננו, הן בית-משפט השלום לתעבורה והן בית-המשפט המחוזי נימקו היטב את פסק-דינם ושניהם יישמו הלכה זו." כאמור, אין אלו הנסיבות אשר באו בפני בית משפט קמא. בית משפט קמא עשה מלאכתו נאמנה ובחן את מכלול הנסיבות אשר באו בפניו. יתכן כי אילו היה בא מקרה זה בפני הייתי נוהגת בענישה מחמירה יותר עם המשיב אולם, לא באופן משמעותי יותר ומכיוון שבית משפט של ערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם אלא אם כן מדובר בחריגה מהותית מרמת הענישה באופן המחייב את ערכאת הערעור לומר את דברה, לא מצאתי לנכון להתערב בשיקוליו של בית משפט קמא. לאור כל האמור לעיל, והגם שמדובר בענישה הנוטה לקולא ומקום שהמשיב כבר ריצה את מלוא העונש לא מצאתי לנכון להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא והערעור נדחה. משפט תעבורהזכות קדימה