מבוא 1. בפניי ערעור אשר הוגש על ידי עו"ד מרצל קדם (להלן: "המערער") על החלטת עו"ד רונן מטרי, הנאמן לביצוע הסדר נושים, מיום 11/06/07. 2. בהחלטתו אישר הנאמן חלקית את תביעת החוב שהגיש המערער והעמידה על סך של 12,390 ₪ נכון ליום 31/12/06, יום אישור הסדר הנושים. הנאמן קבע כי תיקון תביעת החוב על ידי תיקון סכומה כמוהו כהגשת תביעת חוב חדשה לאחר המועד שנקבע ודינה להדחות כדין תביעת חוב שאושרה באיחור. הנאמן ציין כי הסכום שאושר מבוסס על בסיס דרישת תשלום שכ"ט שנשלחה על ידי המערער לחייב ביום 23/11/04 וכי הוחרגו דרישות תשלום שכ"ט בגין שירותים שלא ניתנו לחייב ודרישות תשלום שכ"ט לגביהן חלה התיישנות. עוד ציין הנאמן כי לא אושרה דרישת המערער לתשלום ריטיינר חודשי וכי קוזזו סכומים ששולמו למערער על ידי החייב בהתאם למסמך הזיכוי. הנאמן ציין כי לסכומים שאושרו נוספה ריבית החל מיום דרישת התשלום, 23/11/04, ועד ליום 31/12/06 על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 בהתאם להוראת סעיף 75 לפקודה. רקע עובדתי 3. החייב הגיש ביום 20/01/05 בקשה להסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"). 4. ביום 02/06/05 מונה עו"ד רונן מטרי לשמש כנאמן לביצוע הסדר הנושים (להלן: "הנאמן"). 5. ביום 31/12/06 נערך דיון בפני כב' השופטת ד. סלע אשר אישרה את הצעת הסדר הנושים של החייב. 6. ביום 07/08/05 הגיש המערער תביעת חוב כנגד החייב על סך של 509,652 ₪ נכון ליום 02/06/05. 7. ביום 14/02/07 שיגר המערער מכתב לנאמן המפרט את חוב שכר הטרחה הנטען כנגד החייב. 8. בדיון שנערך ביום 27/05/10 לאחר שהתיק הועבר לטיפולי נתבקש כי בית המשפט ייתן החלטה בערעור דנן על סמך החומר הכתוב המצוי בתיק בית המשפט. טענות הצדדים בתמצית 9. המערער טען כי הנאמן טעה שהחריג את דרישות תשלום שכר הטרחה של המערער בגין שירותים שלא ניתנו לחייב עצמו ובדחייתו דרישות תשלום בטענה להתיישנות. המערער טען כי שיטת התשלום בגין השירותים הייתה בשיטת "החשבון המתגלגל" כאשר מדי פעם שילם החייב סכומים שונים עבור טיפול בענייניו ובענייני החברות שהיו בשליטתו. המערער טען כי היחסים בין הצדדים חרגו ממסגרת יחסי עו"ד-לקוח ובנסיבות אלה לא התנה את טיפולו או המשכו בתשלומים מהחייב, כי לא נעשתה הבחנה בין התשלום בגין טיפול בעסקיו הפרטיים של החייב לבין חברותיו השונות וכי מבחינת המערער החייב היה המען לתשלום שכר טרחתו והוא שהזמין בפועל את כל השירותים המשפטיים. כן נטען כי החייב אישר כי אכן כך היה ההסדר בין הצדדים. המערער הוסיף וטען כי הנאמן טעה בכך שלא אישר את הדרישה לתשלום שכר טרחה על בסיס חודשי. נטען כי לא נעשה הסכם בכתב ואולם ניתנה התחייבות מפורשת על ידי החייב בעל פה והבטוחה שניתנה על ידי החייב לשכר הטרחה, רישום שעבודים על נכסים שונים לטובת המערער, משתרעת אף על תשלומים אלה. עוד נטען כי ניתן להתרשם כי היה צורך בייעוץ שוטף לחייב ולחברות שבשליטתו. לחלופין טען המערער כי חובו האישי של החייב בגין השירות המשפטי שניתן לו עולה על הסכום שאושר על ידי הנאמן. המערער הוסיף וטען כי מועד העסקה או מתן השירות אינו המועד הקובע לגבי תקופת ההתיישנות אלא מועד ההתחייבות לבצוע התשלום. לחלופין נטען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מחלוף הזמן הסביר מהמועד בו נהוג או מקובל לשלם את שכר הטרחה. המערער ביקש לבטל את קביעות הנאמן ולהורות על קבלת תביעת החוב במלואה. 10. הנאמן טען כי דין הערעור להידחות. לטענתו, אין לאפשר למערער להגדיל את הסכום הנתבע על ידו שכן תיקון תביעת החוב על ידי תיקון סכומה כמוהו כהגשת תביעת חוב חדשה לאחר המועד שנקבע לכך ועל כן דינה להידחות כדין תביעת חוב שהוגשה באיחור. עוד נטען כי מכל מקום המערער אינו חולק על החלטת הנאמן בעניין זה. זאת ועוד, הנאמן טען כי אין לאשר דרישות תשלום בגין שירותים שלא ניתנו לחייב ואשר החייב אינו ערב להם וכן טען כי אין לאשר דרישה לתשלום ריטיינר חודשי. הנאמן טען כי לא הוצגה כל אסמכתא לחיובו האישי של החייב בגין יתרות חוב לצדדים שלישיים. עוד טען הנאמן כי המערער לא הציג כל הסכם ריטיינר עם החייב ו/או כל אסמכתא אחרת לחיוב הנטען. הנאמן הוסיף וטען כי לא נעשתה על ידי המערער כל הפרדה בין סכום ריטיינר בגין ענייניו האישיים של החייב לבין ענייניהן של חברות בהן היה מעורב החייב והמערער לא סיפק הוכחה כי החייב ערב לתשלום סכומים אלו. הנאמן הוסיף וציין כי החייב הכחיש במכתב ב"כ מיום 10/05/07 כל ערבות שלו לחובות של חברות בשליטתו כלפי המערער וכי החייב טען כי הטענות המוכחשות שהעלה המערער בדבר חבות אישית לכאורה הועלו לראשונה לאחר קריסתו הכלכלית ויש בכך להשליך על טיבן וחוזקן. באשר להתיישנות בתביעת החוב טען הנאמן כי מעמדו בהליכי פשיטת רגל כמעמדה של רשות שיפוטית לצורך חוק ההתיישנות וכי החריג מתביעות החוב של המערער דרישות תשלום שכ"ט בגין שירותים שניתנו למעלה מ- 7 שנים בטרם הגשת תביעת החוב מטעמי התיישנות הואיל ואותן דרישות חוב אינן ברות אכיפה על פי דין. 11. בתשובתו טען המערער כי בחשבון שכר הטרחה שנשלח ביום 23/11/04 לחייב ואח"כ לנאמן לדרישתו צוין כי יש להוסיף לסכומים מע"מ כדין. המערער טען כי החייב ביקש כי יעמיד את חובו ע"ס 500,000 ₪ על מנת להקל עליו לקבל את הסכמת הנושים ואישור בית המשפט להסדר הנושים המוצע וכי ככל שבטופס תביעת החוב לא הוספו המילים "בתוספת מע"מ" הרי שאין בכך ויתור המערער על המע"מ והדרישה הושמטה בתום לב. המערער טען כי הפקיד שטרי ביטול משכנתא שהבטיחה את פירעון החוב בידי ב"כ החייב ובכך איפשר לחייב "לתרום" את הנכסים המשוחררים משעבוד לטובת כלל הנושים. המערער הוסיף וטען, בין היתר, כי לא נשלחה על ידי החייב וב"כ הסתייגות כלשהי הנוגעת לחשבון שהגיש. זאת ועוד, המערער אישר כי אין בידו מסמך חתום על ידי החייב כי הינו ערב לחובות צדדים שלישיים ואולם טען כי לא הייתה בינו ובין החייב מערכת יחסים רגילה השוררת בין עו"ד ללקוח וכי לא היה מקום לדרוש מהחייב לחתום על מסמך כלשהו לגבי התחייבות לתשלום שכר טרחה. המערער הוסיף וטען כי הנאמן לא פירט לגבי כל תיק בנפרד אם מדובר בעסקה של החייב או של החברה שבשליטתו וכי סכום החוב נקבע לאחר קיזוזים ומבלי שהמערער עשה הבחנה בין החייב לחברותיו. באשר לטענת התיישנות והעדר הסכם ריטיינר טען המערער כי היה ברור כי במערכת היחסים בינו ובין החייב לא תעלנה טענות כאמור וכי החייב אישר בשיחה שניהל עם המערער כי הינו אחראי לכיסוי מחיר העבודות שהזמין עבור החברות בשליטתו. עוד נטען כי ניתן לראות במכלול היחסים שבין המערער והחייב הסכם מכללא לתשלום שכר טרחה בכל עניין בו פנה החייב למערער וביקש את שירותיו. זאת ועוד, המערער טען כי שווי הנכסים של החייב אשר שועבדו להבטחת תשלום החוב למערער מעיד על גובה החוב והסכמתו לשעבודם כמוה כאישור לנכונותו. המערער הוסיף וטען כי מעולם לא קיבל את מכתב ב"כ החייב מיום 10/05/07 וכי הינו עומד בסתירה לבקשת החייב כי יקטין את חשבון שכר הטרחה. המערער אישר כי חשבון שכר הטרחה נשלח אל החייב לאחר קריסתו הכלכלית ואולם טען כי כל עוד מצבו הכלכלי של החייב היה איתן לא היה מקום למשלוח החשבון. המערער הוסיף וטען כי מתוך 53 עסקאות שפורטו בחשבון שכר הטרחה 26 נעשו עבור החייב אישית. עוד טען המערער כי לרשות שיפוטית אין מעמד להעלות טענת התיישנות מיוזמתה וכי טענת ההתיישנות אינה עומדת לזכות החייב. המערער טען כי לא קיימת דרישת כתב לגבי הסכמים לתשלום שכר טרחה. 12. ב"כ הכנ"ר ציינה בתגובתה כי הכנ"ר אינו נוהג להתערב בהליכים לפי סעיף 19א' לפקודה והוסיפה וציינה כי אין לה אלא לסמוך ידיה על בדיקת תביעת החוב לגופה ובדיקת האסמכתאות שהומצאו לנאמן, כפי שבוצעה על ידי הנאמן מתוקף תפקידו בהליך זה. 13. הצדדים הוסיפו והגישו השלמות טיעון ותצהירים בהתאם להחלטות כב' השופטת ד. סלע. בטיעוניו המשלימים חלק המערער על עמדת הנאמן באשר למועד תחילת מרוץ התיישנות וכן טען לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ככל שחלפה. עוד טען המערער, בין היתר, כי יש לדחות את טענת הנאמן להתיישנות בדומה לעוולת הסגת גבול ובגזירה שווה מעילת תביעה של התניית שירות בשירות. המערער הוסיף וטען לחבות החייב בהתאם לסעיף 54(א) ו-6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). המערער הוסיף וחלק על עמדת הנאמן באשר לדרישתו לתשלום עבור עבודתו הנטענת כריטיינר. המערער הוסיף והגיש תצהיר משלים מטעמו. המערער טען, בין היתר, כי החייב והנאמן לא חלקו על גיליון הזיכוי שצירף לערעורו וכי סוכם בין הצדדים כי גובה החוב אינו מהווה פלוגתא. כן נטען כי אין מחלוקת בין המערער והנאמן לגבי השירות שניתן וגובה שכר הטרחה הנדרש. הנאמן צירף לתגובה מטעמו את תצהיר החייב. הנאמן טען, בין היתר, כי שירותי המערער ניתנו ברובם המכריע לחברות ולא לחייב עצמו. הנאמן נפנה לטיעוני המערער לפיהם מעולם לא טען כי החייב ערב לחובות החברות ולכן אין בידו מסמך בכתב שיעיד על כך וטען כי אין להכיר בחובתו הנטענת של החייב לפרוע את חוב החברות כלפי המערער. עוד טען הנאמן כי אין לקבל טענות המערער להרמת מסך, לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ולהיקש הנטען מתביעות של הסגת גבול או התניית שירות בשירות. הנאמן חזר וטען כי אין לאשר דרישת תשלום בגין ריטיינר. בתצהירו חלק החייב על טענות המערער תוך שהתייחס, בין היתר, לגיליון הזיכוי ויתרות החוב הנטענות. המערער הגיש תצהיר בתשובה לתגובת הנאמן. המערער חזר וציין כי לא טען כי החייב ערב לחובת החברות שבשליטתו והפנה לטענותיו לעניין מבנה מערכת היחסים בינו ובין החייב. המערער טען כי אי העלאת המסך יהא שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת. המערער אישר שלא טען כי התנהלות החייב נולדה כדי לקפחו. עוד טען המערער כי פנייתו לקבלת שכר טרחה מחברות פעילות הייתה נדחית בתואנה כי השירות לא הוזמן על ידן וכי לא הוגשו על ידו תביעות חוב לחברות להן מונה כונס נכסים מאחר וידע כי כל עוד החייב ממשיך לנהל עסקים אין לו ממה לחשוש. המערער טען כי החייב לא הכחיש את ביצוע העבודה השוטפת ומתן השירות המשפטי השוטף וטען להפרת הסכם המכללא ולעשיית עושר ולא במשפט. המערער הוסיף כי לא דרש שכר שירות משפטי שניתן עבור חברות בהן הינו בעל מניות. המערער טען כי הטענה שקריסת חברת המניע לא הפתיעה אותו אינה נכונה וכי יש להבחין בין חברת המניע והחברות האחרות. עוד טען המערער, בין היתר, כי הנאמן שינה את חזית הדיון וכן חלק על טענות החייב בנוגע לגיליון הזיכוי ויתרת גובה החוב. דיון - סכום תביעת החוב 14. המערער לא השיג בערעורו אחר קביעת הנאמן לפיה דין הבקשה במכתב מיום 14/02/07 לקבלת סך של 500,000 ₪ בתוספת מע"מ להדחות כדין תביעת חוב שהוגשה באיחור וטיעוניו בהקשר זה הועלו אך במסגרת תשובתו לתגובת הנאמן ולאחר שהנאמן ציין מפורשות כי המערער אינו חולק על החלטתו בעניין זה. למעלה מן הצורך ואף כי אין לשעות בנסיבות דלעיל לטענתו זו של המערער, ראיתי לדון בעניינה אף לגופו של עניין. סכום תביעת החוב הועמד במועד הגשתה על סך של 509,652 ₪ נכון ליום 02/06/05. דרישת המערער לקבלת סך של 500,000 ₪ בצירוף מע"מ הועלתה במכתבו לנאמן מיום 14/02/07, בחלוף המועד הקובע להגשת תביעות חוב וללא בקשה להארכת מועד להגשתה. טענת המערער כי תביעתו לקבלת מע"מ בגין שכר טרחתו הושמטה בתום לב מתביעת החוב שהוגשה אינה מהווה טעם בעטיו יש להתיר תיקון סכום תביעת החוב כפי שנתבקש. עוד אין לקבל את טענת המערער לפיה דרישתו למע"מ הועלתה במסגרת מכתבו לחייב מיום 23/11/04 אשר הועבר לעיון הנאמן, לפי בקשתו. הנאמן, המשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט וממלא תפקיד של מעין ערכאה שיפוטית, רשאי לדרוש מהמערער אסמכתאות ו/או הבהרות לצורך הכרעתו בתביעת החוב המונחת בפניו על מנת לבסס את תביעת החוב שהוגשה. יחד עם זאת, אין מוטל על הנאמן לדלות פרטים מהאסמכתאות שהוגשו לעיונו וחזקה כי הנושה ערך את תביעת החוב בהתאם לחוב כלפיו. כב' השופטת ו. אלשיך דנה בפש"ר 1323/03 (בש"א 1241/05), תעשיות גומי עין שמר רגש"ח בע"מ נ' עו"ד יונה לוברט הנאמן לביצוע הסדר הנושים של שלמה ברובסקי וכונס הנכסים הרשמי (פרסום נבו), בערעור על החלטת נאמן בתביעת חוב שהוגשה על ידי המערערת ובטענת המערערת, לפיה הנאמן לא התייחס לחוב בגין סחורה שסופקה לחייב לאחר מתן פסק הדין וקבעה כדלקמן: "ברי כי כאשר מתעוררות ספקות אצל הנאמן בכל הנוגע לחוב הנתבע, ספקות שעלו במקרה שלפנינו, רשאי הוא לדרוש מן הנושה אסמכתאות נוספות ו/או הבהרות לתביעת החוב, כפי שאכן עשה. אלא שאותן אסמכתאות ו/או ההבהרות הנוספות שנדרשו על ידי הנאמן, נועדו אך ורק על מנת לבסס את תביעת החוב אותה הגישה המערערת זה מכבר. ודוק, כי אין זה מתפקידו של הנאמן לדלות מן המסמכים המוגשים לעיונו מידע אודות חובות נוספים של החייב כלפי המערערת. חזקה על נושה שמודע הוא לחוב החייב כלפיו, ובהתאם לכך עורך הוא את תביעת חובו. ככל ששגה הנושה, ולא הקפיד לכלול את כלל רכיבי החוב במסגרת תביעת החוב ולצרף אסמכתאות בהתאם, עליו לשאת בתוצאות טעותו, על כל המשתמע מכך. אין אני סבורה כי על הנאמן הייתה מוטלת החובה לגלות חובות נוספים בגין אספקת סחורה לאחר פסק הדין. מסמכים שמצורפים לבקשה באים לבסס את האמור בה, ואין הם בבחינת מסמכים להגדלת תביעת החוב, הרחבתה או תיקון הבקשה". (ההדגשה במקור- ב.ט.). מן האמור עולה אפוא כי ככל ששגה המערער בהגשת תביעת החוב ולא הקפיד לכלול את מלוא רכיביה במסגרת תביעת החוב, הרי שעליו לשאת בתוצאות טעותו. לנוכח האמור, לא ראיתי להיעתר לבקשת המערער להעמיד תביעת החוב על סך של 500,000 ₪ בצירוף מע"מ. טענת התיישנות 15. ביהמ"ש העליון התייחס בע"א 402/77, אריה גולדמן נ' יחיאל הרמן, הנאמן על נכסי פנחס אופק בפשיטת-רגל, פ"ד לב (2) 421 (להלן: "עניין גולדמן") למעמד הנאמן לצורך חוק ההתיישנות וקבע מפי כב' השופט עציוני כי מעמד הנאמן הינו כשל רשות שיפוטית: "הנה-כי-כן העולה מכל אלה הוא כי מעמדו של הנאמן הוא כמעמדה של רשות שיפוטית לצורך חוק ההתיישנות, והוכחת חוב המוגשת לו הנה הליך אזרחי לפני בית-משפט, היינו תובענה לפי משמעותו של חוק זה". המערער טען כי טענת ההתיישנות לא הועלתה מצד החייב ולא ניתן לקבלה. כב' השופט עציוני התייחס בעניין גולדמן לתפקיד הנאמן לטענת התיישנות כדלקמן: "בנדון זה לא מצאתי אמנם כל אסמכתאות מבית-משפט זה, אך ראוי לציון פסק-דין של הנשיא התורן (כתוארו אז) גוברניק בבית-המשפט המחוזי בחיפה ב-תה"ח 3070/72, שהוא כנראה היחידי הדן בשאלה זו, ובו אמר את הדברים הבאים: "בתור מי שמייצג את האינטרסים של פושט-הרגל רשאי הנאמן, ואף חייב, לבדוק אם התביעה התיישנה, מבחינה סובייקטיבית ולדחות אותה אם הוברר לו שהיא אכן התיישנה". כב' השופט י. כהן בחן בעניין גולדמן את תפקיד הנאמן ומועד העלאת טענת ההתיישנות בהליך: "השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי דן בפסק-דינו בשתי שאלות משפטיות והן, אם יש תחולה לדיני התיישנות בפשיטת-רגל ואם הנאמן הוא בחזקת "בית-משפט" כמשמעות ביטוי זה על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ההתיישנותלגבי השאלה השנייה הנ"ל אין לי מה להוסיף למה שנאמר בפסק-דינו של אב-בית-הדין, אך ברצוני להעיר שגם לו הייתי מקבל את טענת המערערים, שהנאמן בפשיטת-רגל איננו "בית-משפט", לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה בערעור זה. אפילו אם נגיד, שיש להתייחס אל הנאמן בפשיטת-רגל, כשהוא דן בהוכחות חוב, לא כאל "רשות שיפוטית" אלא כאל נתבע שממנו תובעים תשלום חוב, הרי גם אז רשאי הנאמן לדחות הוכחת חוב בגלל התיישנות. כשם שכל אדם שתובעים ממנו חוב שהתיישן איננו מחויב לפרוע אותו, כך אין הנאמן חייב לפרוע את חובות פושט-הרגל שהתיישנו, אף אם אין הנאמן בבחינת "בית-משפט", הרי על-כל-פנים הוא רשאי לעורר טענת התיישנות כאשר העניין מגיע לראשונה לבית-המשפט, היינו בערעור על החלטתו בדבר דחיית הוכחת החוב. על-כן השאלה המרכזית בעיני היא, אם פשיטת-רגל מפסיקה את מנין תקופת ההתיישנות". התייחסות לטענת התיישנות ולזכות הנאמן להעלותה הובעה על ידי המלומדים ש. לוין וא. גרוניס בספרם "פשיטת רגל", מהדורה שלישית בעמ' 222: "גם אם מקרהו של הנושה אינו בא בגדרם של חמשת המקרים המפורטים לעיל, לא תתקבל תביעת חוב אם אין היא אכיפה לפי הדין: טענת התיישנות שהייתה עומדת לזכות החייב עומדת גם לזכות הנאמן... זה הכלל: ידו של הנאמן לעניין החבות ואכיפתה כיד החייב עצמו, אלמלא ננקטו נגדו הליכי פשיטת- רגל;...". מן האמור עולה אפוא כי הנאמן המשמש כרשות שיפוטית אינו מנוע מלהעלות טענת התיישנות בהכרעתו את תביעות החוב המונחות בפניו. 16. זאת ועוד, בעניין גולדמן נקבע מפי כב' השופט י. כהן כי פשיטת רגל לא תהווה עילה להפסקת תקופת ההתיישנות: "בחוק ההתיישנותפורטו בפרק השלישי המקרים שבהם בחישוב תקופת ההתיישנות אין מביאים במניין תקופות מסוימות, אך תקופת פשיטת-הרגל איננה בין מקרים אלה, מכאן ניתן ללמוד, שכוונתו הברורה של המחוקק הייתה שפשיטת-רגל לא תיחשב כעילה להפסקת מנין תקופת ההתיישנות". 17. מעיון בגיליון חיוב שערך המערער עולה כי חלק מהחוב הנתבע נוגע לשירות משפטי שניתן כנטען לחברות שבבעלות ו/או בשליטת החייב ו/או לחייב למעלה מ- 7 שנים עובר למועד הגשת המערער את תביעת החוב. בנסיבות אלו יש לבחון את טענת הנאמן באשר להתיישנות דרישות תשלום שכר טרחה בגין שירותים שניתנו למעלה מ- 7 שנים עובר להגשת תביעת החוב. לטענת המערער עילת התובענה, נולדה, לכאורה, בסיום מתן השירות המשפטי אולם אין מועד זה מחויב המציאות ובהעדר הסכמה מפורשת יש לבחון את התנהגות הצדדים ובאם עולה ממנה הסכמה מכללא. המערער טען כי אופן תשלומי שכר הטרחה שנהג בינו ובין החייב הגדיר את מועדי התשלומים. לטענתו, שכר הטרחה שולם, לעיתים, במעמד חתימת הסכם, לעיתים, בסמוך לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, לעיתים, לאחר מכן ולעיתים, שולם יחד עם תשלום עבור עסקה קודמת או עבור עסקה חדשה. המערער טען כי מעולם לא נשלחה דרישת תשלום וכי היה ברור לשני הצדדים כי יש לשלם שכר טרחה וכי שכר הטרחה ישולם באחד המועדים דלעיל. המערער טען כי יחסי האמון בינו ובין החייב היו איתנים ולא חשש מאי תשלום שכרו. הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעת כי תקופת ההתיישנות של עילת תביעה, בעניינים שאינם מקרקעין הינה שבע שנים. הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנותקובעת כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בע"א 1650/00, זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (פרסום נבו), נקבע באשר לקיומה של עילת התובענה לצורך התיישנות כדלקמן: "המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש... לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד". 18. בענייננו מדובר אפוא בשירות משפטי שנתן המערער לחייב בהיעדר הסכם שכר טרחה. אין בידי המערער להצביע על הסכם שכר טרחה, בו נקבע מנגנון מוסכם לעניין מועד מדויק לביצוע התשלום. כן לא עמד המערער בנטל להוכיח נוהג פרטי המאופיין בהתנהגות החוזרת על עצמה בין הצדדים, שניתן לראות בה כיוצרת בסיס לטענה בדבר דחייה מוסכמת של מועדי התשלום הנובעים ממתן שירות משפטי שנתן המערער לחייב. יתר על כן, מטיעוני המערער עולה כי מועד התשלום עבור השירותים המשפטיים לא היה קבוע. עיון בגיליון הלקוח שצירף המערער, אין בו כדי להוכיח דפוס חוזר לעניין מועדי התשלום ובאופן שיהיה ניתן לקבוע קיומו של נוהג לעניין כך. בנסיבות דלעיל, מקובלת עליי טענת הנאמן כי המועד, בו עילת התביעה בגין השירותים המשפטיים שהעניק המערער לחייב ואשר ממנה החל מרוץ ההתיישנות, הוא ממועד השלמת מתן כל אחד מהשירותים המשפטיים שהוענקו לחייב. במועד זה היה המערער זכאי לדרוש מהחייב את כספו בגין השירותים שניתנו, שכן מקום שלא נקבע על ידי הצדדים אחרת ובהיעדר נוהג מוכח, אמור היה תשלום שכר הטרחה להתבצע עם סיום הטיפול המשפטי. וראה: ת.א. 6428/04, חיים קורפו עו"ד נ' משה סורוצקין (פרסום נבו), אשר אושר בביהמ"ש העליון בע"א 8854/06, חיים קורפו עו"ד ואח' נ' משה סורוצקין ואח' (פרסום נבו). כן ראה: פרופ' ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמוד 320. 19. זאת ועוד, המערער טען לתחולת הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בעניינו מהטעם כי נעתר כנטען לבקשת החייב להפחית את חוב שכר הטרחה עובר להכנת ההצעה להסדר פשרה וכי נתבקש להסיר שעבודים שנרשמו לטובת המערער על נכסי החייב ונכסי החברות בשליטתו. סעיף 9 לחוק ההתיישנות שכותרתו "הודאה בקיום זכות" קובעת כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". ביהמ"ש העליון התייחס להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בברע"א 9041/03, עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (פרסום נבו), וקבע בהקשר זה כדלקמן: "הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מרוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע'. דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91, משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'. כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות...". מעבר לכך כי המערער לא תמך טענותיו בדבר התנהלות החייב באסמכתאות כנדרש אשר יהא בהם כדי ללמד אודות הודאה מצד הנתבע בקיומה של זכות כלפיו בהתאם להלכה דלעיל, הרי שעולה כי החייב חלק על החיוב הנטען כלפיו הן במכתב ב"כ מיום 10/05/07 בו טען להעדר ערבות אישית לחברות בהן היה בעל מניות והן בתצהיר שנערך ביום 02/04/09 ולא ניתן אפוא לקבוע כי החייב הודה בכל העובדות הנדרשות לביסוס הזכות הנטענת כלפיו. עוד אין להתעלם מעמדת המערער במכתבו מיום 23/11/04 לפיה ובלשונו "יתכן שנפלו טעויות הן בחיוב פעולה ששולם עבורה והן באי העברת כספים ששולמו לגיליון הזיכוי, שלא לדבר על טעויות חשבוניות ועל כך הנני מתנצל כבר עכשיו" ו/או באישורו בתשובתו מיום 15/06/09 כי נפלו טעויות בחישוב גובה החוב הנתבע הגם כי מדובר לטענתו בסכום שאינו משמעותי ושאינו צריך להשפיע על יתרת החוב. זאת ועוד, טענת המערער לפיה המשכנתאות נרשמו על נכסי המערער ו/או חברותיו במועד בו נולד חשש כבד לחוסר יכולת הפירעון של החייב ושל חברותיו אחרי תקופה של שנות עבודה רבות במשותף אינה נתמכת בראיות לביסוסה ומכל מקום אין בבקשה הנטענת להסרת שעבודים להוות הודאה לצורך תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ומשעה שלטענת המערער הוטלו השעבודים אף בשל חובות של החברות שבבעלות ו/או בשליטת החייב כלפיו, להן לא ערב החייב אישית. יתר על כן, ככל שפנה החייב למערער להסרת השעבודים הנטענים, הרי שלא ניתן לראות בעצם הפנייה משום הודאת החייב בזכויות נטענות כלפיו לצורך תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ו/או משום ביצוע מקצת הזכות לצורך תחולת הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות ושעה שהפנייה נעשתה אף בהיות החייב מצוי בחובות ובפתח הליכי הסדר. לנוכח האמור לא ראיתי לקבל את טענות המערער להודאה, לכאורה, מצד החייב בחוב הנתבע ולתחולת הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בענייננו. 20. זאת ועוד, אין לקבל את טענת המערער להיקש מתביעות של הסגת גבול ומאחר והחיוב הנטען נתבע בגין שירותים משפטיים שניתנו במועדים שונים ויש למנות את מרוץ ההתיישנות בנוגע לכל שירות משפטי שניתן. 21. יתרה, אין לקבל את טענת המערער לפיה עילת התביעה נולדה במועד בו נודע למערער כי החייב לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו ולגזירה שביקש לעשות בנוגע למרוץ תקופת ההתיישנות מעילת תביעה בגין התניית שירות בשירות אשר נקבע כי נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה (ראה: ע"א 6505/97, בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577) ומשעה שאין בנסיבות שהונחו בפני כדי להחילה בעניינו והנזק הנטען התגבש במועד השלמת השירות המשפטי. עוד אין להתעלם מטענת החייב בתצהירו לפיה המערער ידע את מצבו הכלכלי של החייב והחברות שבשליטתו ו/או בבעלותו. 22. לאור כל האמור, אין אפוא מנוס מלאשר את קביעות הנאמן בהחלטתו, לעניין טענת ההתיישנות ואין מקום להתערב בקביעותיו. תשלום שכר טרחה בגין טיפול שוטף / שכר ריטיינר חודשי 23. המערער דרש בגיליון החיוב תשלום סך של 22,950$ בגין טיפול שוטף מינואר 95 ועד יוני 2003, לפי 225$ לחודש במשך 8 שנים וחצי (102 חודשים). החייב טען בתצהירו כי מעולם לא הייתה הסכמה בכתב או בע"פ לפיה יקבל המערער שכר טרחה מהחייב ו/או מהחברות השונות על בסיס חודשי. אף המערער אינו חולק כי לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב בגין הטיפול השוטף הנטען. המערער לא המציא אסמכתאות להוכחת מתן השירות המשפטי הנטען ו/או בגין קבלת שכר טרחה חודשי קבוע כנטען, לא כל שכן על דרך הצגת חשבוניות ו/או נתוני תקבולים חודשיים עוקבים. המערער אף לא פנה לנאמן לקבלת תיקיו של החייב ו/או החברות בשליטתו אשר נטען כי נמסרו לנאמן בעקבות דרישתו על מנת לבסס טענתו לחיוב בגין טיפול משפטי שוטף ואף כי לא היה מנוע מלעשות כן. בנסיבות אלה לא ניתן אפוא לקבוע כי המערער הרים הנטל להוכחת הסכמה בינו ובין המערער למתן שירות משפטי שוטף ולקבלת שכר חודשי קבוע בגין השירות הנטען. בע"א 9282/02, יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, פ"ד נח(5) 20 (להלן: "עניין יכין חקל"), נקבע כי הצורך באומדן שכר ראוי עשוי להתעורר, בין היתר, שעה שלא סוכם שיעור שכר הטרחה כדלקמן: "הצורך באומדן השכר הראוי - חלף שכר מוסכם - עשוי להתעורר במקרים שונים... ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה (מקרים אחרים הם למשל מקום שבו הוסכם על השכר, אולם השירות נפסק בעודו באבו, ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום שבו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבה כלשהי)". מעבר לקביעות דלעיל בטענת התיישנות, הרי שהמערער לא המציא ראיה לעניין אומדן השכר החודשי הנטען. כן לא הוכיח המערער כי דרישתו לשכר טרחה בגין הטיפול השוטף הנטען נוגעת אך בטיפול משפטי שניתן לחייב ובשונה מחברות שבבעלותו ו/או בשליטתו (ראה: ע"א 136/92, ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, וכן עניין יכין יקל). לנוכח כל האמור לא ראיתי לקבל את טענת המערער לפיה הינו זכאי לקבל תשלום בגין טיפול חודשי שוטף. חיוב החייב בגין שירות משפטי שניתן לחברות שבבעלות החייב ו/או בשליטתו 24. מעיון בגיליון החיוב עולה כי תביעת המערער נוגעת בעיקרה לשירות משפטי שניתן לחברות שבבעלות ו/או בשליטת החייב. המערער אינו חולק על הטענה כי החייב לא ערב אישית לחובות החברות שבבעלותו ו/או בשליטתו ואולם טען כי חבות החייב נובעת מהוראת סעיף 54(א) לחוק החברות ומהוראת סעיף 6 לחוק החברות. המערער טען כי הזמנת השירות המשפטי נעשתה על ידי החייב וכי נוצרה בינו ובין החייב הבנה הדדית כי הינו רשאי לסמוך על החייב ואם החייב הזמין את השירות הינו אחראי אף על התשלום תמורתו. המערער טען כי מנהל חברה חב חובת אמון לחברה ובאופן דומה לצד ג' עת הינו מהווה חוליה המקשרת ביניהם וכי חובת האמון כלפי צד ג' משמעה לא להטעותו ולא להציג מצג שווא בפניו. המערער טען כי החייב ידע כי המערער יבצע כל עבודה שתופנה על ידו ואין להתיר לחייב לעשות שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עוד נטען כי אין ליתן לחייב ליהנות מנכסי החברות במסגרת הסדר הפשרה ללא מילוי חובתן כלפי הנושים. המערער טען כי התעלמות הנאמן מחובות החברות ונטילת נכסיהן לאחר שבעל השליטה קיבל את הסכמת הנושים למכירתן הינו מהלך בחוסר תום לב ובית המשפט מצווה לא לאשרו או לחלופין לקבלו בכפוף לתשלום חובות אלה שגובהם המופחת אינו במחלוקת. נטען, כי ניתן להטיל חבות אישית על נושא משרה בחברה כלפי צד ג' בעילה של העדר תום לב וכי מכירת נכסי החברות של החייב על מנת שיוכל לעמוד בתנאי הצעת הסדר הפשרה תהפוך חברות אלה לחדלות פירעון. המערער הוסיף וטען כי מהלך בו נוקט מנהל החברה הפוגע ביכולת הפירעון של החברה מהווה סיכון לנושים וניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות בעקבות הפקרת הנושים לגורלם, אם לא מכוחו של סעיף 6 אזי מכוח סעיף 54(א) לחוק החברות. לטענת הנאמן הרמת מסך תתאפשר אך במצבים חריגים והמערער לא טען בתצהיריו כי הנסיבות הקבועות בחוק ובהלכות כהכרחיות להרמת מסך מתקיימות בענייננו. הנאמן טען כי המערער לא טען כי התנהלות החייב בעת ההתקשרות עמו הייתה על מנת להונותו או לקפחו או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה וכי יחסי הקרבה והחברות הנטענים עם החייב אינם מהווים עילה להרמת מסך. עוד נטען כי המערער דאג להפרדה בין יחסיו האישיים לבין יחסי עבודה בין הצדדים. 25. הכלל הינו כי לחברה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מהאישיות המשפטית של בעלי מניותיה ואורגניה. עקרון הרמת המסך מאפשר לבית המשפט להתעלם מההפרדה שבין האישיות המשפטית של בעלי המניות לחברה ויוצר יריבות ישירה בין הנושים לבעלי המניות. ההסדר המשפטי הנוגע לדוקטרינת הרמת המסך עבר רפורמות חוזרות ונשנות החל מהמועד עובר למועד כניסת חוק החברות לתוקף (01/02/00), המועד לאחר חקיקת חוק החברות ולפני תיקון מספר 3 (מ- 01/02/00-17/03/05) והמועד שלאחר תיקון מספר 3 (לאחר ה- 17/03/05) (ראה בהרחבה: א. חביב סגל, דיני חברות, עמוד 281-368). זאת ועוד, בע"א 2273/02, חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36 התייחס בית המשפט העליון לסעיף 54(א) לחוק החברות ולתשתית הראייתית הנדרשת על מנת להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד וקבע כדלקמן: "הכלל הרווח במשפטנו הוא, כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד - בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. "אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד... - עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד" (ע"פ 3027/90, חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 384). כך הוא לגבי עבירות פליליות שמבצע אורגן בתאגיד (ע"פ 137/79, חיים גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 746). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע"א 308/59, יצחק שימקין נ' אסתר, שרה, יהודה רומנה ו-המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יד 2396; ע"א 725/78, בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה(4) 253) ; וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא-ומתן (ע"א 230/80, פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובעניין בע"מ ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לה(2) 713 ; ד"נ 7/81, פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לז(4) 673). השאלה היא, ככלל, האם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), המורה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". זהו צדו האחד של מטבע האחריות שנושא בה בעל התפקיד בתאגיד. צדו האחר של המטבע הוא, כי אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבותו של התאגיד. התאגיד, בהיותו אישיות משפטית יציר הדין (להבדיל מאישיות משפטית טבעית), פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו. עובדה זו, אינה גורעת מאחריותו של התאגיד כאישיות משפטית נפרדת, אך אין בה גם כדי להטיל, מניה וביה, אחריות על האורגנים ועל בעלי התפקיד בתאגיד. חבותם נגזרת, כאמור, מן השאלה האם קיימו, באופן אישי, את יסודות העילה. מן המקובץ עולה, כי מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו, ולהניח תשתית ראייתית ממנה עולה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו (ראו עוד ע"א 391/87, אולן בע"מ ואח' נ' מתפרת העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם))". 26. בענייננו, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערער להרים הנטל המוטל עליו לצורך חיובו האישי של החייב בגין חובות החברות שבשליטתו ו/או בבעלותו בין אם מכוח סעיף 6 ו/או מכוח סעיף 54(א) לחוק החברות. המערער פירט בתצהירו מיום 13/07/08 את היכרותו עם החייב שהעמיקה לטענתו משך השנים והתרחבה מעבר ליחסי עו"ד- לקוח עד כדי מערכת יחסי חברות הדוקים בין משפחת המערער והחייב. החייב טען בתצהירו מיום 02/04/09 כי לאור ההיכרות המעמיקה שבינו ובין המערער ידע המערער היטב את מצבו הכלכלי ואת מצבן הריאלי של החברות השונות "טוב יותר מכל אדם אחר" וכי קריסתה הכלכלית של חברת המניע ושל חברות בנות לא הייתה כל הפתעה עבורו. מטיעוני המערער בתצהירו מיום 14/06/09 עולה כי המערער ראה להבחין בין חברת המניע לבין החברות האחרות שהיו בבעלות ו/או בשליטת החייב, כאשר טען כי לא היה מעורב כלל בניהולה ולא היה לו כל מידע בנוגע לחובותיה וזכויותיה. מעבר לכך כי יש בטענתו זו של המערער לתמוך בגרסת החייב כי המערער היה מודע למצב הכלכלי של החברות האחרות, הרי שעולה כי המערער דרש לקבל שכר טרחה מאת החייב בגין טיפול בתביעה, צווי מניעה והסכם פשרה הנוגעים כנטען למניותיו של החייב בחברת המניע ולא ניתן אפוא לקבל טענתו כי לא היה מעורב כלל בעניינה ולא היה מודע למצבה הכלכלי. המערער לא טען כי החייב ביקש לעשות שימוש במסך ההתאגדות על מנת להונותו ו/או לקפחו. יחסי האמון שנוצרו כנטען בין המערער לחייב במשך שנים מחזקים כשלעצמם את הטענה כי החייב ניהל את החברות שבבעלותו ו/או בשליטתו שלא תוך שימוש לרעה באישיותן המשפטית הנפרדת. זאת ועוד, הזמנת שירות משפטי לחברות על ידי החייב בהיותו בעל מניות היחיד ו/או בעל השליטה בהן אין בה כשלעצמה להטיל עליו לשאת בעלות שכר הטרחה הנתבע בעניינן. המערער לא טען כי החייב הזמין מהמערער שירות משפטי ביודעו כי החברות לא תוכלנה לפרוע התשלום בגינו. עוד עולה כי המערער ניהל כרטסת נפרדת בגין שירותים שניתנו לחברות השונות ולחייב ולא ניתן אפוא לקבל הטענה כי לא נערכה הבחנה בין התשלום בגין עסקיו הפרטיים של החייב והחברות השונות ו/או בין מזמין השירות ומקבלו. יתר על כן, אין לקבל את טענת המערער לפיה יש בהצעת ההסדר כדי להוות עילה לחיובו של החייב ושעה שהושתתה על זכויות ו/או נכסים שבבעלות החייב ולא הוכח כי הושתתה על נכסי החברות ואף לא הוכח כי יש בהצעה כדי למנוע מהחברות לפרוע חובותיהן הנטענים כלפי המערער. עוד אין להתעלם בהקשר זה מהימנעות המערער מלפנות בדרישה לקבלת שכר טרחה מחברות שעודן קיימות ופעילות ו/או הימנעותו מלהגיש תביעות חוב כנגדן בשל השירות המשפטי הנטען ככל שמונה כונס נכסים בעניינן. אוסיף ואציין כי משמונה לחברת המניע מפרק, הפועל ללא לאות לטובת נושי חברת המניע, ניתן להניח כי לא היה מאפשר בידי החייב להציע לנושיו, במסגרת הצעת ההסדר שהגיש, נכסים מנכסי חברת המניע ו/או חברות הבנות שלה, אלא היה דואג לאיתור הנכסים ולמימושם לטובת נושי החברה. לנוכח כל האמור, הריני לקבוע כי אין להטיל על החייב חיוב אישי לשאת בתשלום שכר טרחה בגין טיפול משפטי לחברות שבבעלותו ו/או בשליטתו. 27. המערער טען כי הנאמן לא פירט לגבי כל תיק בנפרד באם מדובר בעסקה של החייב או של החברה שבשליטתו, וכי עולה כי הנאמן אישר דווקא שכר טרחה בגין סעיף 19 לגיליון החיוב, בגין טיפול שניתן בעניינה של חברת ליקל. סבורני כי מעבר לטענה כללית זו, לא עלה בידי המערער להצביע, בהתבסס על גיליון החיוב, כי הנאמן נמנע מלאשר לחייב תשלום בגין שרות משפטי שניתן על ידו לחייב, ובשונה מהחברות שבשליטתו. מעיון בסעיף 19 לגיליון החיוב, הנוגע בין היתר לחיוב נטען בסך של 1,000$ בשל טיפול משפטי בתביעה שהוגשה כנגד חברת ליקל והחייב, עולה כי הנאמן אישר תשלום שכר טרחה בסך של 500$ בגין שירותיו המשפטיים של המערער לחייב, ואין בכך לחרוג מהקביעות שבבסיס הכרעתו, וממילא אין למערער להלין על כך. 28. זאת ועוד, בערעורו טען המערער, כאמור כי חובו האישי של החייב בגין השירות המשפטי שניתן לו עולה על הסכום אשר אושר על ידי הנאמן. בהקשר זה ציין המערער ובלשונו: "די אם נזכיר את שכ"ט בגין הטפול בחלוקת במניות בחברת המניע בע"מ, אשר נקבע לסך של 40,000$". בתשובת המערער מיום 15/11/07 לתגובת הנאמן לערעור טען המערער כדלקמן: "7. מתוך 53 העסקאות שפורטו בחשבון שכר הטרחה, 26 מהן נעשו עבור ד"ר ליפשיץ אישית, כאשר נכללות ביניהן התביעה, צווי המניעה, הסכם הפשרה, הנוגעים למניותיו בחברת המניע בע"מ ובשאר שלוש החברות הקשורות למחלוקת זו, כאשר שכר הטרחה עבור השירותים בגין כל ההליכים האלה הוא 40,000$ ולגביו לא חלה כל התיישנות (פריט 37 בחשבון)". עוד נטען על ידי המערער בתשובתו מיום 15/06/09 להודעת הנאמן ותגובתו כדלקמן: "10.ב. בסעיף 37 לגיליון החיוב, נרשם חיובן של חברות לידר והמניע. ברצוני להדגיש, כי חיוב זה נבע מפעילות משפטית ענפה בשם חברות אלה ובשמו של ד"ר ליפשיץ כבעל מניות (רבע אחד) בחברת המניע וכבעל כל המניות בחברת לידר. שאר בעלי המניות בחברת המניע היו אחיו ושני בני דודו. המאבק המשפטי נסב על חלוקת המניות בין כל הארבעה בחברת המניע, בחברת לידר ובחברה נוספת (גן אברהם). המאבק המשפטי כלל הגשת תביעות, בקשות לצווי עקול ולצווי מניעה ולביטולם. בסופו של דבר, נחתם הסכם פשרה המחלק את המניות בכל החברות בין הארבעה. תיק זה, היה ה"כבד" ביותר מבחינת ערך הנכסים שהכיל. (כי בנוסף לשוויה של חברת המניע, הוכנסו למאבק שווים של נכסי חברות לידר וגן אברהם). כך, שסך כל הנכסים עמד על מליוני דולרים. בסופו של דבר, ועל פי הסכם הפשרה, העביר ד"ר ליפשיץ את מניותיו בלידר וגן אברהם לידי אחיו ושני בני דודו וקבל מהם את מניותיהם בחברת המניע. השרות המשפטי אשר ניתן, ניתן במפורש לד"ר ליפשיץ ולא לחברות!". בסעיף 37 לגיליון החיוב נדרש שכר טרחה בסך של 40,000$ וביחס לטיפול כדלקמן: "ל/47 /38 + ל/47 /38 /1 + ל/47 /38 /2 לידר מפעלי איחסון + המניע בע"מ אחוז אחד מסך שיווי (כך במקור - ב.ט.) חברת המניע". קרי, המערער אשר ערך את גיליון החיוב שצורף למכתבו לחייב מיום 23/11/04 לא ראה לציין ובזמן אמת כי החיוב בסך של 40,000 $ נוגע לטיפול משפטי שניתן באופן אישי לחייב כי אם ייחס החיוב האמור לחברות לידר מפעלי אחסון והמניע בע"מ. מעבר לכך כי גרסתו המפורטת של המערער ביחס לחיוב האישי הנטען של החייב הועלתה, כאמור, לראשונה בתשובת המערער מיום 15/06/09 ובאופן המשליך על מהימנותה, הרי שאף במסגרתה ציין המערער כי החיוב "נבע מפעילות משפטית ענפה בשם חברות אלה ובשמו של ד"ר ליפשיץ" ובאופן שאינו מתיישב עם טענתו כי השירות ניתן לחייב ולא לחברות לידר והמניע. זאת ועוד, המערער לא ראה לתמוך טענותיו בדבר הטיפול המשפטי אשר ניתן, לטענתו, באופן אישי לחייב באסמכתאות רלוונטיות. לנוכח האמור, לא ראיתי לקבל את טענת המערער לחיובו האישי של החייב בסך של 40,000$ בגין הטיפול המשפטי הנטען בסעיף 37 לגיליון החיוב ו/או לשנות מקביעת הנאמן בעניינה. 29. מאידך, לא ראיתי לקבל את טענות החייב באשר לתשלומים שבוצעו, לכאורה, למערער בשל שירותיו המשפטיים משך שנים בהעדר אסמכתאות לתמיכה בנטען. כן ראיתי לדחות את טענת החייב לפיה לא היה על הנאמן לאשר את שכר הטרחה הנדרש בסעיף 52 לגיליון החיוב מאחר והינו נוגע לחברת ליקל משלא ערער אחר ההחלטה ולא תמך הנטען באסמכתאות כנדרש. סוף דבר 30. לאור כל האמור, לא ראיתי להתערב בקביעות הנאמן לעניין תביעת החוב שהוגשה על ידי המערער, והנני מורה על דחיית הערעור. 31. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. 32.התיישנות