I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב"ד: השופט נ' גוטמן; נציגי ציבור: ח' בכרך וא' אייזנברג; תב"ע לח/56 - 0) נדחתה בקשת המערער (להלן - המוסד) לדחות על הסף את תביעתו של המשיב (להלן - המבוטח) מחמת התיישנות, ועל כך הערעור שלפנינו. 2. אלה העובדות הצריכות לערעור: א) ב-14 באוקטובר 1976 הגיש המבוטח למוסד תביעה לגמלאות נפגעי עבודה בגין תאונת עבודה שאירעה לו, לטענתו, ב-27.7.1968, בעת שליחות בחוץ-לארץ מטעם משרד ראש הממשלה; ב) ביום 30.3.1977 הודיע המוסד למבוטח שדחה את בתביעתו, הן מפאת שיהוי במובן סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי) והן מטעמים שלגופה של התביעה. כן הודיע במכתב הנ"ל, כי למבוטח הזכות "להגיש תביעה משפטית נגד החלטה זו" תוך 6 חודשים, לבית-דין אזורי לעבודה; ג) ב-29.9.1977 הגיש המבוטח תובענה לבית-הדין האזורי שבתל-אביב-יפו; ד) המוסד, הכתב ההגנה, ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהתאם לסעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות. תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות) בשל חלוף תקופה העולה על 7 שנים בין "היום שבו נולדה עילת התובענה" (27.7.1968) לבין יום הגשת התובענה (29.9.1977). לחלופין, ביקש המוסד לדחות את התובענה על הסף מפאת שיהוי בהתאם לסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי; ה) על-פי החלטת בית-הדין האזורי הגישו באי-כוח הצדדים את טענותיהם בכתב לעניין ההתיישנות, ובית-הדין החליט, כאמור, לדחות את הטענה. 3. הוראות החוק הצריכות לעניין, הן: (א) סעיפים 128 ו-230(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי: "128. כל תביעה לגמלת כסף תוגש תוך שנים-עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אולם רשאי המוסד ליתן גמלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור". "230(א) לבית-הדין אזורי... תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה... (1) של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' של לפרק ז' ;" (ב) תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן - תקנות המועדים): "1. (א) תובענה נגד המוסד תוגש לבית-הדין לעבודה לכל המוקדם בתום שלושים יום מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד עצמו, זולת אם נתן המוסד החלטה בתביעה לפני תום המועד האמור. (ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית-הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע..." (ג) סעיפים 1, 2, 5, 6 ו-27 לחוק ההתיישנות: "1. בחוק זה - תובענה - הליך אזרחי לפני בית-משפט;" "2. תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה... היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" "6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". "27. אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". 4. הטעמים שהניעו את בית-הדין האזורי לדחות את בקשת המוסד לדחות את התובענה על הסף היו, כי: "על-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת ה'תובענה'. המונח 'תובענה' מוגדר בסעיף 1 לחוק ההתיישנות כ'הליך אזרחי לפני בית-המשפט'. על-פי סעיף 230(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, מוסמך בית-דין זה לדון בתובענה זו, מאז טוען התובע, כי קופח בזכותו בידי הנתבע, לקיפוח זה יכול היה לטעון התובע רק משהחליט סגן פקיד תביעות מחוזי, במכתבו מיום 30.3.1977 שצורף לכתב התביעה, לדחות את תביעת התובע. עילת התובענה קמה לו לתובע, לאחר שנפתחו בפניו כאמור שעריו של בית-דין זה. משהגיש התובע תביעתו תוך המועד של שישה חודשים, אין טענת התיישנות עומדת לנתבע מכוח חוק ההתיישנות". 5. את ערעורו השתית בא-כוח המוסד על נימוק אחד והוא, כי שגה בית-הדין האזורי בקביעתו שעילת התובענה קמה "רק בעת שפקיד התביעות דחה את תביעתו" של המבוטח. בטיעונו בעל-פה הוסיף הפרקליט המלומד וטען, כי ההתיישנות לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, וההתיישנות בת ששת החודשים לפי תקנה 1(ב) לתקנות המועדים להגשת תובענות, פועלות במקביל. בהקשר לכך הצביע בא-כוח המוסד על דב"ע לז/57 - 0 (לא פורסם). בא-כוח המבוטח השיב, כי לחוק ההתיישנות אין תחולה על התובענה וכי יש לדחות את טענת המוסד לפיה משלימים חוק ההתיישנות והתקנות זה את זה, ההוראה שבסעיף 27 לחוק ההתיישנות היא הנותנת, כי בענייננו מחייבת התיישנות בת ששת החודשים ולא עוד ההתיישנות הכללית של שבע שנים. 6. פסק-הדין שלהלן ניתן על דעת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב היה ברעה, כי יש לקבל את הערעור וטעמיו היו, כי: אפשרות הגשת התובענה לבית-הדין הינה רק פתיחת דלת נוספת לתביעה עצמה שהיא תולדה של האירוע בגינו נוצרת עילת התביעה ולגביה בוודאי שישנה התיישנות. אחד מיסודות הצדק שבהתיישנות הוא חוסר אפשרות סבירה להתגונן ומצב זה קיים גם במקרה זה. לפיכך הייתי מקבל את הערעור. II. פסק-דין 1. נקודת מוצא הולמת לבירור השאלה העומדת לדיון בערעור זה מהווה הוראותיו של סעיף 27 לחוק ההתיישנות, האומרות, כי אין החוק בא לפגוע "בתקופת התיישנות" הקבועה בדין אחר לעניין פלוני, ובכל סמכות "לסרב למתן סעד מחמת שיהוי" (ראה סעיף 3(ג) שבהליך) ואכן נתברך המוסד לביטוח לאומי וצויד על-ידי המחוקק במערכת כפולה של הגנה נגד המתמהמהים לתבוע ממנו גמלת כסף (טענת שיהוי; סעיף 128 לחוק), או לתבוע אותו בבית-הדין (טענת התיישנות; תקנה (ב) לתקנות המועדים). 2. על המיוחד שבשיהוי, לפי סעיף 128, נאמר, כי הסעיף "ברישא, קובע סייג לזמן להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי - תביעה למוסד לביטוח לאומי ולא תובענה לבית-הדין - ובסיפא קובע הוא שאותה מסגרת זמן אינה מוחלטת, ולמוסד לביטוח לאומי הרשות ליתן גמלה, אף אם התביעה לא הוגשה תוך הזמן הנקוב באותו סעיף" (דב"ע לא/4 - 0 [1], בע' 91 - סעיף 3); משמע שהמחוקק קבע באותו סעיף "מסגרת זמן מחייבת להגשת תביעה לגמלת כסף, אך הביא גם את התרופה למקרה של חריגה מן המסגרת..." (דב"ע לד/151 - 0 [2], בע' 7 - סעיף 3). אשר לתקנה 1(ב) לתקנות המועדים נפסק כי התקנה "קובעת תקופת התיישנות קצרה מן התקופה הרגילה להתיישנות תביעה (דבר שהוא חוקי לפי סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), וכפופה להוראות חוק ההתיישנות הקובעות עילות להארכת ההתיישנות..." (דב"ע לו/11 - 0 [3], בע' 344). 3. לב לבו של הקשר בין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטח, הוא בזכותו של המבוטח לקבל גמלה מהמוסד ובחובתו של המוסד לתיתה למבוטח, ובלבד שנתקיימו התנאים שבחוק, על פיהם קמות, בו-זמנית, הזכות והחובה. מימושה של הזכות. ראשיתו בהגשת תביעה למוסד, ולתביעה זו לא יהיו טעם או תכלית אם לא תגלה עילה. לא די לשם כך שפלוני יציין בתביעתו, כי אירע אירוע מלאה המכוסים בענפי הביטוח השונים: לידה, תאונת עבודה, מוות גיל הקצבה, וכו'... צריך עוד שיתקיימו בתובע גמלה, כל שאר היסודות הנחוצים להיווצרות עילה לזכאות, כגון: היות מבוטח; מעבר תקופת האכשרה; אי-פיגור בתשלום דמי ביטוח; היותו רשום במוסד; צמצום הכנסותיו; מועד הפסקת העבודה לרגל היריון; התלות במבוטח שנפטר, וכו'. בהתקיים כל התנאים הדרושים, במצטבר, נוצרת עילה אשר קמה בקרות האירוע שבגינו מחייב "הביטוח לפי חוק זה" להעניק גמלה (ראה הגדרת "גמלה" בסעיף 1). יום האירוע הוא "היום שבו נוצרה עילת התביעה..." שממנו מתחיל פרק זמן של שנים-עשר חודשים להגשת התביעה למוסד (סעיף 128 לחוק). חלפו שנים-עשר חודשים והתביעה טרם הוגשה - קיים שיהוי, עם כל הכרוך בכך. 4. ומכאן להתיישנות. כפי שנאמר בסעיף 1 דלעיל, "נתברך" המוסד לביטוח במערכת כפולה של הגנה: טענת השיהוי וטענת ההתיישנות. אלמלי הוראות סעיף 27 לחוק ההתיישנות ותקנה 1(ב) לתקנות המועדים, פשיטא שתביעה לגמלת כסף היתה מתיישנת בתום שבע שנים (מיום שבו נולדה העילה) ובחלוף אותה תקופה רשאי היה המוסד לדחות תביעה מפאת התיישנות, בלא שיוצרך עוד להפעיל את שיקול דעתו מכוח סעיף 128. ברם לא כך המצב. לא זאת בלבד שנקבעה תקופת התיישנות אחרת וקצרה יותר - מכוח הסעיף והתקנה הנ"ל - אלא שנקבע כמועד תחילתה של התקופה, מועד מיוחד במינו, הוא מועד מסירת ההודעה על דחיית תביעתו. לעולם לא יכול מבוטח לתבוע את המוסד לדין בטרם פנה אליו במישרין - ולא נענה. ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן, משקל סגולי משלו המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית. 5. על השאלה, מה הם כללי הדו-קיום של השיהוי וההתיישנות, התשובה היא שאינם משתלבים זה בזה, בו-זמנית ובמקביל, אלא מהווים זה באחר זה, בהמשך כרונולוגי שאפשר לתארו כך: מבוטח שהתמהמה בפנייתו למוסד, הרי שעם הגשת תביעתו לגמלה, נפסק מרוץ השיהוי ומתחיל הבירור בדרג מינהלי. פקיד התביעות נותן את תשומת ליבו הן לתביעה גופה והן לעניין השיהוי, שלגביו נהוגים כללים והנחיות מיוחדים. כל עוד נמשך הבירור - דבר המצריך לפעמים חודשים רבים - קיים מעין פסק-זמן בין השיהוי שהיה, ותקופת ההתיישנות שמרוצה יתחיל עם מתן ההחלטה (השלילית). והיה אם המבוטח סבור ("טוען") שקופח בזכותו (סעיף 230 (א)(1) לחוק), עומד לרשותו פרק זמן של 6 חודשים על מנת להעביר את הבירור בעניינו מהשלב המינהלי לשלב הדיוני משפטי, שם פתוח הכל לביקורת שיפוטית, כולל טענת השיהוי. אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה. מערך רצוף זה מהווה שלמות בפני עצמה ואינו סובל, לצידו או מעליו, מערך נוסף - התיישנות בת שבע שנים. כך עולה מהוראות החוק הרלבנטיות המוציאות מכלל אפשרות קיומה של התיישנות "מקבילה" שתחול, בחופף או במצטבר, וכך מחייב גם ההיגיון. 6. ולבסוף ייאמר בקצרה, כי מדב"ע לז/57 - 0, עליו סמך בא-כוח המוסד, אין ללמוד לענייננו. מדובר שם במקרה נדיר, ואולי יחיד במינו, בו לא הודע למערער, במשך קרוב לשמונה שנים, על החלטתו (השלילית) של המוסד. ב-26 ביולי 1968, הגיש המערער תביעה לדמי פגיעה בעבודה בגין אירוע שאירע בחודש יוני. במשך כחודש ימים, עד 30.8.1968, היתה התכתבות בין המערער לבין המוסד. אחרי התכתבות במשך כחודש ימים נשתתק ונשכח העניין עד שצף ועלה מחדש במאי 1976, אגב תיקון כתב תביעה שהוגש בגין תאונת עבודה משנת 1972, ובית-הדין פסק, כי באין מסירת הודעה על החלטת המוסד, אין להחיל את תקופת ההתיישנות המקוצרת של 6 חודשים, כי אם זו של 7 שנים. הא ותו לא. 7. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 750 ל"י. שיהוידיני עבודה