לפניי בקשת כונסי הנכסים להורות על מחיקת התביעה שהוגשה על ידי בעלת מניות של החברה שבפירוק ועל ידי מי שמחזיק במניותיה של אותה בעלת המניות. תמצית העובדות הדרושות לעניין: התובע 1 (להלן: "דיאמנט"), הוא מבעלי ומנהלי התובעת 2 (להלן:"גילרן") ושימש בעבר כבעלים ומנהל של חברת "דיור לעולה בע"מ" (להלן: "דיור לעולה"). גילרן היא הבעלים הרשום של מניות חברת "שיכון אזרחי בע"מ" (להלן: "שיכון אזרחי"). שיכון אזרחי נמצאת בהליך פירוק בבית משפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק פש"ר 1491/00 (להלן: "בית המשפט של הפירוק"). גם דיור לעולה נמצאת בהליכי חדלות פרעון וביום 9.1.2000, ניתן צו הקפאת הליכים בעניינה ובהמשך ביום 12.7.2000 אושר הסדר נושים של חברה זו (להלן: "הסדר נושים"). להבטחת הסדר הנושים העמידה שיכון אזרחי נכס מקרקעין שבבעלותה בשכונת נווה יהושע ברמת גן (להלן: "הנכס"). עו"ד שלמה נס משמש כנאמן לנכסי דיור לעולה ועו"ד מרדכי גלוסקא משמש כנאמן לנכסי שיכון אזרחי. שני אלה מונו גם ככונסי נכסים לנכס (להלן: "הכונסים"). בחודש נובמבר 2006 התנהלה התמחרות למכירת הנכס ובסופה נכרת הסכם מכר (להלן: "ההסכם") עם הנתבעת 1 (להלן: "חברת לוי"). בהתאם למוסכם נמכר הנכס לחברת לוי תמורת סך של כ- 29,000,000 ₪ והמכר אושר על ידי בית המשפט. יצוין כי המכר נעשה לאחר ביטול של מכירה קודמת לקבוצת בובליל. בהמשך, ביום 20.10.2009 התקשרה קבוצת רוכשים הם הנתבעים 2-128 עם חברת לוי בהסכם לפיו רכשו ממנה חלק מזכויותיה בנכס (להלן: "קבוצת הרוכשים"). לעמדת דיאמנט וגילרן, הפרה חברת לוי את ההסכם מחמת שלא שילמה את המיסים החלים על המכירה, וכמתחייב על פי ההסכם. ההפרה גם לא תוקנה לטענתם, במהלך השנים שהיה על חברת לוי לשלם את המיסים החלים, בין היתר באמצעות העמדת ערבויות בנקאיות. דיאמנט וגילרן סבורים כי מדובר בהפרה יסודית המקנה לנפגע את הזכות לבטל את ההסכם. משכך, הגישו דיאמנט וגילרן בקשה למתן הוראות לבית המשפט של הפירוק ובמסגרתה עתרו כי ההסכם בטל וכי יש להורות לכונסים, במעמדם דאז כמנהלים מיוחדים, לנקוט בהגשת הליך משפטי מתאים נגד חברת לוי. אין בבקשה כל עתירה ולו חלופית, לפיה התובעים הם שיגישו את התביעה. לאחר קבלת התגובות, הגיע בית המשפט (כב' השופטת קרת), לידי מסקנה, בהחלטתו מיום 24.8.2010 כי המדובר במחלוקת סבוכה, שאינה ניתנת לבירור במסגרת הליך של מתן הוראות וכי יש לבררה לפני הערכאה המוסמכת, כפוף לתשלום האגרה. לפיכך הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה (להלן: "ההחלטה"). בשולי ההחלטה דחה בית המשפט את הבקשה לחייב את המנהלים המיוחדים להגיש את התביעה, והכל כאמור בהחלטה. בעקבות ההחלטה, הוגשה התביעה שלפניי, בה עתרו התובעים כאמור להורות על ביטול ההסכם. התובעים ציינו כי הם בחרו לצרף את קבוצת הרוכשים כנתבעים, בין היתר מאחר והם עלולים להיפגע כתוצאה מקבלת התביעה וכי ככל שההסכם יבוטל, הם ישקלו בחיוב להתקשר ישירות עם נתבעים אלה, ובאותם התנאים של ההתקשרות שבין הנתבעים האמורים לבין חברת לוי. בין הצדדים נוהלו הליכים שונים בפני כב' הרשמת ובגדר זאת חיוב התובעים בערובה להבטחת הוצאות. הונחו לפניי שלוש בקשות לסילוק התביעה על הסף: בקשה 5 מטעם קבוצת הרוכשים הנתמכת בתצהיר של מר משה נתן; בקשה 7 מטעם חברת לוי הנתמכת בתצהירה של גב' מיכל גור; בקשה 14 מטעם כונסי הנכסים המושתתת רק על אדנים משפטיים שעיקרה העדר מעמד של התובעים להגיש את התביעה, ומשכך אינה נתמכת בתצהיר. במסגרת התגובות לבקשות, עמדו התובעים על חקירת המצהירים. לאחר עיון בבקשות ובתגובות מצאתי לקבל את בקשת כונסי הנכסים ומשכך התייתר הצורך לדון בבקשות האחרות לסילוק על הסף וממילא בחקירת המצהירים. בקשת כונסי הנכסים כונסי הנכסים טוענים כי לאור ההלכה הפסוקה, מנועים התובעים מלהגיש את התביעה. לעמדתם, אין התובעים קרי, גילרן ודיאמנט רשאים להגיש תביעה בקשר לקניין של החברה שעה שזו נקלעה להליכי חדלות פירעון, וכי הסמכות להגישה מוקנית לבעל התפקיד מטעם בית המשפט. לגופו, סבורים כונסי הנכסים שאין מקום לתביעה וכי דינה להדחות, עמדה אשר הביעו אותה לפני בית המשפט של הפירוק. התובעים מאידך, טוענים כי ההלכה עליה נסמכים כונסי הנכסים אינה רלבנטית לנסיבות העניין, תוך שמאבחנים בינה לבין המקרה שלפניי. לחלופין, ביקשו לעכב את בירור הבקשה עד לאחר הכרעה בבקשה שהוגשה על ידם לבית המשפט של הפירוק, לביטול הליכי הפירוק של שיכון אזרחי. לחלופי חילופין, עתרו לעכב את ההכרעה על מנת לאפשר בידם להגיש בקשה לבית המשפט של הפירוק להמחות להם את זכות התביעה. ההלכה ביום 10.2.2011 ניתן בבית משפט העליון פסק דין, ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נגד CIBEL FINANCIERE S.A. ואחר' (להלן: "הלכת סיבל"). באותו מקרה, קיבל בית המשפט העליון ערעור שהוגש על החלטת בית משפט המחוזי אשר התיר לבעלות מניות של חברות בפירוק ובכינוס נכסים, להגיש במקום החברות, תביעות כספיות נגד שני בנקים שהם נושים של החברות, ובהם בנק הפועלים שהגיש את הערעור. בית המשפט העליון קבע כי נושה או משתתף של חברה חדלת פירעון אינו רשאי לממש זכות תביעה של החברה וכי הדבר מסור לבעל התפקיד לו הוקנו הסמכויות לפעול בשמה של החברה וברכושה. הוסיף וקבע בית משפט העליון כי היה ובעל התפקיד סבור שאין מקום להגיש תביעה, רשאי אותו נושה או נושא משרה או משתתף להגיש בקשה לחייבו לעשות כן ולחלופין להמחות לו את זכות התביעה. לעניין זה סיכם בית המשפט: "... בפני מפרק של חברה השוקל האם לפעול למימוש זכות תביעה של החברה, עומדות שתי אפשרויות: האחת, הגשת תביעה על ידיו הוא; השנייה, המחאה של זכות התביעה לגורם אחר, למשל משתתף, מי שהיה דירקטור, או נושה. אם המפרק אינו פועל באחת מן הדרכים האמורות, ניתן לפעול נגדו על דרך בקשה למתן הוראות במטרה לחייבו להגיש תביעה או להמחות את זכות התביעה. בית המשפט של חדלות הפירעון רשאי, במקרה קונקרטי, ליתן אחד משני סעדים אלה. אין הוא רשאי להתיר למשתתף (מי שהיה בעל מניות) או לדירקטור לשעבר, להגיש תביעה נגזרת תחת החברה שבפירוק". (ההדגשה אינה במקור - א.א.) בית המשפט העליון ביסס את מסקנתו האמורה במגוון שיקולים ובכללם עלויות, ערבויות, ניגוד עניינים בין בעלי מניות או מנהלי החברה לבין בעלי התפקיד, ועוד. סיכומו של דבר, קבע בית משפט העליון כי הגשת תביעה כאמור, תיעשה רק על ידי בעל תפקיד אשר שם: "בראש מעייניו את האינטרס של הנושים, ורק לאחר מכן את עניינם של המשתתפים. גם אם קיים ניגוד עניינים בין אלה לבין אלה, אין הדבר משנה שהרי העניין צריך להיבחן במשקפיים של המפרק'". (פיסקה 14 להלכת סיבל). משכך, קבע בית משפט העליון כי בית משפט המחוזי לא היה רשאי לאשר הגשת התביעה הנגזרת בשמה של החברה נגד הבנקים. יישום הלכת סיבל על המקרה שלפניי מחייב, לטעמי, את קבלת הבקשה, שכן הסמכות להגיש את התביעה מוקנית לכונסי הנכסים ולא לתובעים, הנעדרים מעמד להגישה. לא ראיתי לקבל את האבחנות של התובעים מהלכת סיבל למקרה שלפניי. אמנם, באותו מקרה דובר היה על הגשת תביעה נגזרת, אך אין בכך כדי שוני למקרה שלפניי, שכן בשני המקרים כאחד עסקינן בהגשת תביעה בשם חברה בחדלות פירעון. גם לא ראיתי שוני בעובדה שבהלכת סיבל דובר היה במפרק חברה ואילו במקרה שלפניי עסקינן בכונסי נכסים ומנהלים מיוחדים. לעניין זה לא נטען על ידי התובעים דבר, אך גם אם היו מעלים את הטענה, לא היה בכך כדי לשנות. לטעמי, שעה שהחברה נמצאת בחדלות פירעון ומונה לה בעל תפקיד, המקבל את הסמכויות לפעול בשמה וברכושה, כרוכות באלה גם הסמכות להגיש תביעות בקשר עם קניינה של החברה, וממילא הסמכות להגישה נשללת מהאורגנים או הבעלים או המשתתפים של החברה. לכן, אין בעובדה שמדובר בכונסי נכסים, כדי לשנות לעניין. יתרה מזו, התובעים גילו את דעתם כי הסמכות להגיש את התביעה אכן מוקנית לכונסי הנכסים. לעניין זה אפנה לבקשתם לבית המשפט של הפירוק אשר בסעיף ב' לה עתרו במפורש להורות לכונסי הנכסים להגיש את התביעה. אין בבקשה כל עתירה, ולו חלופית לפיה יתיר בית המשפט לתובעים להגיש את התביעה, היה והמנהלים המיוחדים לא יאותו להגישה. משמע, גם אליבא דידם של התובעים מי שמוסמך להגיש את התביעה הם כונסי הנכסים ולא התובעים עצמם. מכאן, שקיימת מניעות בידי התובעים להגשת תביעתם. נתתי דעתי לטענת התובעים לפיה ניתן להם אישור להגשת התביעה במסגרת ההחלטה כהגדרתה לעיל, אך אין בידי לקבל את טעמם. נהפוך הוא, בית המשפט דחה את בקשת התובעים לחייב את כונסי הנכסים להגיש את התביעה, כאמור בעמ' 2 שורות 23-24, להחלטה. ככל שסברו התובעים שנפלה שגגה בהחלטת בית המשפט, שומה היה עליהם לערער עליה. התובעים עשו דין לעצמם שעה שהגישו את התביעה, מבלי שניתן להם אישור, לא כל שכן נדחתה עתירתם לחייב את בעלי התפקיד להגיש את התביעה. עוד ראוי לציין את החלטת בית המשפט מיום 1.12.10 שדחתה את בקשת התובעים לצו מניעה זמני לאיסור דסיפוזיציה נכס, מהטעם שאין לתובעים מעמד להגיש את התביעה, החלטה עליה לא הוגש ערעור. גם לא ראיתי בסיס מוצק כדי לעכב את ההכרעה בבקשה שלפניי, עד לאחר הכרעה בבקשת התובעים להגיש לבית המשפט של הפירוק, לביטול הליכי הפירוק, או עד לאחר הכרעה בבקשה שבדעת התובעים להגיש לבית המשפט של הפירוק להמחות להם את זכות התביעה. היותה של התביעה תלויה ועומדת גורמת לנזק ניכר לנתבעים, ובמיוחד לקבוצת הרוכשים וכמפורט בהרחבה בבקשתם לסילוק על הסף, ובתגובת כונסי הנכסים לתגובת התובעים. משכך יש אפוא להחיש את מתן ההכרעה בבקשות לסילוק על הסף, במיוחד שעסקינן במי שרכשו את הנכס לפני מספר שנים, בתום לב ובתמורה, ויש לאפשר להם לסיים את ביצוע העסקה, לא כל שכן הסתמכו על אישור בית המשפט למכירת הנכס לחברת לוי. עוד אוסיף כי לכאורה הבקשה לביטול הליכי הפירוק אינו עניין פשוט והדעת נותנת שההכרעה בה תיארך זמן ניכר, ובין היתר מהטעמים שציינו כונסי הנכסים בסעיף 2 לתגובתם לתגובה, ובהסתמך על האסמכתאות השונות שצורפו, כמו גם לא ניתן לשלול שיוגש ערעור על החלטה כאמור. כך, שמדובר בהמתנה ממושכת, כאשר כל אותה עת תלויה חרב התביעה על כתפי הנתבעים ומבלי שקיימת סמכות להגישה. אוסיף כי הדרך שבה על התובעים לנקוט היא תחילה להגיש בקשה לבית המשפט של הפירוק, לחייב את בעל התפקיד להגיש את התביעה וככל שלא יאות, להתיר להם להגישה. רק כפוף להכרעה בעניין, נסללת הדרך להגשת התביעה. דא עקא, התובעים שלפני, אצה להם הדרך, קודם הגישו את התביעה ועתה שעה שנתקלו בקושי של העדר סמכות בידם להגישה, מבקשים לעצור את ההליך ולעתור לקבלת היתר, וכזאת לא יעשה. במיוחד נכון הדבר שאין כל דחיפות לסטות מהאופן הרגיל בו יש לנקוט. מובן שאין באמור כדי להביע עמדה באשר לעתירה החלופית להמחאת זכות התביעה, וככל שתוגש בקשה על ידי התובעים לבית המשפט של הפירוק להמחאת הזכות להגשת התביעה, היא תידון לגופה. בנסיבות אלה לא ראיתי צורך להידרש למחלוקת שבין התובעים לכונסי הנכסים באשר לסיכויי ההצלחה בתביעה. עם זאת, לא ניתן להתעלם כי ההליך יצריך עלויות ניכרות, שלא ניתן לשלול כי יושתו על החברה שבפירוק, ואין בהחלטת כב' הרשמת לחיוב התובעים בערובה להוצאות, כדי סיפק מחמת שניתנה עוד בטרם שכונסי הנכסים היו צד להליך. ער אני לכך שעל בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו למחוק תביעה על הסף, אך שעה שהוכח כי התובעים נעדרי מעמד להגיש את התביעה, סבורני כי טוב יעשה אם יורה על מחיקתה כבר סמוך להגשתה, מאשר לאחר ניהול הליכים מורכבים וממושכים שיחייבו עלויות ניכרות. אין מנוס אלא לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התביעה מאחר והתובעים אינם מוסמכים להגיש את התביעה, שכן הסמכות מוקנית לבעל התפקיד מטעם בית המשפט, בשים לב לכך שהתובעת נמצאת בהליכי חדלות פירעון. לפיכך אני מורה בזאת על מחיקת התביעה. התובעים יישאו בהוצאות כונסי הנכסים בסך 4,000 ₪. הואיל ולא נדרשתי לבקשות האחרות, לא ראיתי מקום לחייב בהוצאות בגינן. עם זאת, מחיקת ההליך מזכה את הנתבעים האחרים בהוצאות בגין העלויות להן נדרשו עד כה, למעט הבקשות שהוגשו על ידם שכאמור לא נדרשו לדיון. לפיכך, מצאתי לנכון לחייב את התובעים בהוצאות של הנתבעת 1 ושל קבוצת הרוכשים, כל אחת משתי אלה, בסך של 5,000 ₪. מחיקת תביעה / הליךחדלות פירעון