הרקע 1. המערערת 1 (להלן - המערערת) היא מדענית, הנושאת תואר שלישי בכימיה. בעלה, המערער 2, הוא מומחה בביולוגיה. המערערת פיתחה חומר שבאמצעותו ניתן לבודד את החלבון ,P53 המשמש כסמן לסוגים מסוימים של מחלת הסרטן. החומר שבודד נועד לאבחן את המחלה באמצעות בדיקת דמו של החולה. בגין המצאתה זו הגישה המערערת ביום 23.8.1992 בקשה לרישום פטנט בישראל (להלן - הפטנט). ביום 23.8.1993 היא הגישה בקשה זהה בארצות-הברית. המערערים, שביקשו לפתח את הפטנט, להוציאו מן הכוח אל הפועל ולשווקו, נזקקו לאמצעי מימון. הם פנו למשיבה 2 (להלן - המשיבה), שעיסוקה ברפואה האלטרנטיבית, וביקשו ממנה לסייע להם במציאת שותף שיעסוק במציאת אמצעי מימון. בעקבות הפנייה הזו, הפגישה אותם המשיבה עם המשיב 1 (להלן - המשיב), אזרח צרפתי, שהוצג על-ידיה כאיש עסקים בעל ניסיון בגיוס משקיעים. בין המערערים לבין המשיבים נערכו מפגשים אחדים ובעקבותיהם חתמו הצדדים, ביום 15.2.1994, על מסמך שכותרתו "סיכום ישיבה" (להלן - ההסכם). המסמך הוכן מבעוד מועד על-ידי בתו של המשיב, עורכת-דין במקצועה, והוא קובע את דבר היווסדה של חברה חדשה בשם "נוגדן" (להלן - החברה). ההסכם מונה שורה של הוראות הנוגעות להתקשרות בין הצדדים. בין השאר קובע ההסכם כי מניותיה של החברה יחולקו בין ארבעת המייסדים - המערערת, אישה?, המשיבה 2 והמשיב 1 - באופן שווה, באופן שכל אחד מהם יאחז ברבע מכלל המניות. המערערת, כך נקבע בהסכם, תעניק לחברה, בעת הקמתה, את הזכויות הבלעדיות לפיתוח הפטנט, לייצורו ולשיווקו. ההסכם מגדיר את תפקידיהם של מייסדי החברה כך: המערערים "יהיו אחראים באופן בלעדי לפעילות החברה בתחום המחקר, הפיתוח והכנת המוצרים המוגמרים לפני הוצאתם לשיווק מסחרי". המשיב "יהיה האחראי הבלעדי לשיווק המוצרים בישראל ובעולם כולו. כן יהיה מוטל עליו למצוא אמצעי מימון לחברה החדשה באמצעות משקיעים חיצוניים". תפקידה של המשיבה הוגדר כ"יועצת". 2. משנחתם ההסכם החלו הצדדים לפעול על-פיו. הם הכינו תכנית עסקית המתבססת על פיתוח ערכת בדיקה כאמור (להלן - התכנית העסקית הראשונה) והציגוה במהלך ועידת הפורום הישראלי להזדמנויות עסקיות. הם קיימו ישיבות אחדות בחודשים אפריל ומאי 1994, ובהן דנו בפרטי התכנית העסקית הראשונה, והעלו את סיכומיהם על הכתב. החברה נרשמה ביום 8.11.1994. המשיב, מצדו, החל לפעול במטרה לגייס את אמצעי המימון הנדרשים למימוש התכנית העסקית הראשונה ובניסיון לשווק את ערכות הבדיקה נושא הפטנט. בחודש אפריל 1994 יצר המשיב קשר עם משקיעים אפשריים בארץ והפנה אותם למערערים. התקשרות זו לא הניבה פרי. במהלך החודשים מאי-יוני 1994 קיים המשיב פגישות עם מנהלי חברות שונות בצרפת וביקש לעניין אותם ברכישת הפטנט וערכות הבדיקה. הפגישות לא עלו יפה, משנתברר כי קיימות בשוק העולמי ערכות דומות, וכי השוק צר מהכיל ערכה חדשה - חדשנית ככל שתהיה. בחודש אוקטובר 1994 נפגש המשיב עם המערער 2 בארץ, סיפר לו כי ערכות הבדיקה אינן מעוררות עניין בקרב ציבור המשקיעים והמליץ בפניו למקד את מאמציו בבידוד החלבון P53 עצמו ובהפקתו. הדבר עשוי, כך סבר, להביא לחברה רווחים גדולים - בהשקעה קטנה יחסית. בעקבות הדברים האלה הוכנה תכנית עסקית נוספת לבידודו ולהפקתו של החלבון עצמו (להלן - התכנית העסקית השנייה). התכנית נוקבת בסכום השווה ל-$525,000 למימון הפעלתה. בראשיתה של שנת 1995 בא המשיב לצרפת במטרה למצוא משקיעים לתכנית העסקית השנייה. באותה עת החלו להתפרסם מאמרים פרי עטו של המערער על אודות הפטנט. המשיב נפגש עם פרופ' סוגי מבית החולים ST. LOUIS ועם פרופ' מאי, יושב-ראש המחלקה לאונקולוגיה מולקולרית במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי. זה האחרון יצר קשר עם המערערים בטלפון. המשיב דיווח למערערים באופן שוטף על פעולותיו, ואלה שיבחוהו על מאמציו. במהלך הפעילות הזו הוציא המשיב הוצאות שונות מכיסו שלו. הוא נשא בעלות הבקשה להרחבת רישום פטנט ובעלות השתתפותה של המערערת בוועידה מדעית. המשיב תרם סכום השווה ל-$10,000 לאוניברסיטה העברית לצורך פיתוח מעבדתו של המערער 2, שילם בעבור מקצת הוצאות נסיעתו של המערער לצרפת, ונשא בחלק מאגרות החברה. אין חולק כי חרף הפעולות האלה לא עלה בידי המשיב, בסופו של יום, להשיג את המימון הדרוש, ולו גם בהיקף המצומצם הנדרש לתחילת מימוש התכניות העסקיות של החברה. 3. במהלך החודשים מארס ואפריל 1995 נוצר קרע בין המערערים לבין המשיב. הקרע נתהווה על רקע סירובם של המערערים להיענות לבקשת המשיב, ולהדגים בפניו את פעולת הפטנט באמצעות ערכת בדיקה שאותה יוכל להציג בפני משקיעים אפשריים. לעת ההיא כבר באו המערערים לכלל מסקנה כי ההסכם עם המשיב היה, מבחינתם, בגדר מקח טעות, וביום 18.4.1995 הם שיגרו למשיב מכתב (להלן - מכתב ההתראה) ובו ניתנה לו ארכה של ארבעה חודשים להשגת המימון הנדרש, בטרם יבוטל ההסכם. המשיבים, שניהם, כתבו מצדם למערערים, כי הם חולקים על זכותם לבטל את ההסכם. בשלב זה חדל המשיב לגייס הון לחברה. בחלוף ארבעה חודשים הודיעו המערערים למשיבים, בכתב, על ביטול ההסכם. עוד קודם לכן הגישו בקשה לפירוק החברה. כיוון שכך, הגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי תובענה למתן פסק-דין המצהיר כי ההסכם בין הצדדים תקף, וכי אין ממש בהודעת הביטול ששלחו להם המערערים. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים בדבר שיהוי בהגשת התובענה. הוא דחה גם את הטענות שהשמיעו בדבר פגמים שנפלו בהסכם מחמת כפייה, עושק והטעיה ואת הטענה כי המשיב הפר את ההסכם הפרה יסודית. לפיכך פסק בית-המשפט כי ההסכם בוטל שלא כדין. כנגד פסק-הדין הזה מופנה הערעור. בפי המערערים טענה משולשת: ההסכם בטל, לטענתם, בשל קיומה של טעות משותפת אשר עמדה בבסיס ההסכם, מחמת טעות של המערערים עצמם בדבר כישורי המשיב ובשל הפרת ההסכם מצד המשיב. אין לקבל טענה זו - על כל חלקיה. "טעות משותפת" 4. המערערים טוענים כי ביסוד ההסכם עמדה ההנחה, שהכול היו שותפים לה, כי באמצעות הפטנט ניתן יהיה לייצר חלבון טהור מסוג ,P53 וכי על בסיס ההנחה הזו הוכנו התכנית העסקית הראשונה והתכנית העסקית השנייה. בפועל, כך נטען, התברר למערערים, כי יישום הפטנט מצריך היערכות בקנה-מידה רחב מן הצפוי וכי נדרש מימון בהיקף רב מזה שהוערך מראש. התברר, כך הם טוענים, כי על-מנת לממש את העיסקאות נדרשות כמה שנות עבודה, וגם יש צורך בהעסקת צוות מחקר מורחב. כל אלה לימדום, בדיעבד, כך הם טוענים, כי הורתו של ההסכם בטעות משותפת של הצדדים, וכי דינו להתבטל מכוח הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). המשיבים, מצדם, טוענים כי המערערים לא העלו כלל את טענת הטעות המשותפת בפני בית-משפט קמא וכי לפיכך אין מקום לדון בה היום. 5. ואכן, טענת "הטעות המשותפת", או כל טעות אחרת, לא הועלתה בבית-משפט קמא. בא-כוח המערערים אמנם טען שם כי "העילה לביטול היא הטעות הבסיסית שקוראים לו ההסכם הזה", אולם טענה זו, שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, נתייחסה לקיומם של מצג שווא ושל הטעיה. המערערים אינם רואים בעובדה זו מכשול המונע מהם להעלות את הטענה היום. הם סבורים כי עילת הביטול מחמת הטעות כלולה, בעיקרה, בעילת ההטעיה, שנטענה במשפט, וכי מכל מקום, אין מניעה להעלותה בשלב זה, משום שהמדובר בטענה משפטית העולה, לטענתם, מן העובדות שהוכחו במשפט. בנסיבות המקרה אין לקבל את הטענה. כלל הוא כי: "בית המשפט לערעורים לא ידון, בדרך-כלל, בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה; מערער שלא הביא טענה לפני הדרגה הראשונה, מה לו כי בערעורו ילין עליה? עם זאת רשאי בית המשפט לערעורים, לפי שיקול דעתו, להתיר לראשונה העלאתה בערעור של טענה משפטית צרופה העולה מן התשתית העובדתית שנקבעה כדין בערכאה הראשונה" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [3], בעמ' 818). אלא שהמדובר ב"טענה משפטית, שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית-המשפט ובפני הצד שכנגד... לשון אחרת, כאשר טענה משפטית מועלית לראשונה בערכאת הערעור אך היא מעוגנת בעובדות שאינן שנויות במחלוקת ואינה אלא בגדר פרשנות משפטית, במסגרת עילת התביעה וכתבי-בי-הדין, יהיה זה נכון להתיר השמעתה של טענה זו" (ע"א 271/75 שושן נ' שושן [1], בעמ' 476). לא כך הם פני הדברים כאן. אמנם, "בהיות ההטעיה טעות של צד אחד לחוזה שנגרמה על-ידי משנהו, מהווה הטעות יסוד מעמיד גם של עילת הביטול לפי סעיף 15 [לחוק החוזים - א' ר'] ולא רק של עילת הביטול לפי סעיף 14" (ג' שלו דיני חוזים [4], בעמ' 217). ובלשונו של הנשיא שמגר: "...מי שלא טעה, לא יכול להיות מוטעה" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). אלא שכנגד דרישת סעיף 15 כי הטעות תיגרם על-ידי הצד האחר, מציב סעיף 14 את הדרישה כי הטעות תהא יסודית. טעות המקימה עילת ביטול היא טעות יסודית, שאלמלא הוא לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לא כן לעניין הטעות העומדת ביסוד עילת הביטול בגין ההטעיה - זו אינה צריכה להיות יסודית (ראו שלו בספרה הנ"ל [4], שם). בענייננו לא הונחה כלל בפני הערכאה הראשונה תשתית עובדתית המצביעה על יסודיות הטעות. ממילא נגרע אחד מעמודי התווך התומכים בעילת הבטלות הזו. 6. גם לגוף הדברים אין ממש בטענתם של המערערים. טעות המקימה עילת ביטול היא טעות שנתרחשה בעת החתימה על ההסכם והמתייחסת למצב העובדתי שהיה קיים באותה עת. לא כך - כאן. בית-משפט קמא קבע לעניין זה, כי בעת חתימת ההסכם ובעת הכנת התכנית העסקית הראשונה, עמדה לנגד עיני הצדדים שאלת ייצור ערכות הבדיקה ושיווקן. רק משהתברר למשיב כי אין דורש לערכה, הוא המליץ בפני המערערים למקד את פעילותם ב"בידוד והפקה של חלבון אנושי נקי P53". בהתאם לכך הוכנה התכנית העסקית השנייה. גם מעדותה של המערערת במשפט עולה כי טרונייתה אינה מופנית אלא כנגד אירועים שהתרחשו בשלב מאוחר יותר לשלב חתימת ההסכם, ובלשונה: "היום כשאנחנו יודעים שמה שאנחנו בידדנו באותו זמן, זה היה רק צעדים ראשוניים בחקר ה-.P53 זה היה באותו זמן שכתבנו... היום זה לא רלבנטי" (ההדגשות שלי - א' ר'). בעת חתימת ההסכם לא עמד כלל נושא בידוד החלבון האנושי ,P53 שבו מתמקדת טענת הטעות, במרכז מעייניהם של הצדדים, ואף לאחר שהוסטה פעילותם לתחום זה, משבאו המערערים לכלל מסקנה כי התכנית החדשה מצריכה השקעה בהיקף נרחב מן הצפוי, לא הייתה זו אלא הערכה מאוחרת. הערכה זו אינה משנה מן ההנחה הראשונית בדבר עצם האפשרות לבודד את החלבון, כי אם נוגעת לשומה מאוחרת של עלות המימוש של הפטנט. ציפייה שנכזבה בעניין זה אינה עולה לכלל טעות כמשמעותה בסעיף 14 לחוק החוזים. למרב הייתה זו טעות בכדאיות העיסקה, שאינה מקימה עילה לביטול ההסכם. הגורם המכביד, שהצדדים כולם לא ידעו עליו, כטענת המערערים, לא נתקיים מראש, ואין הוא בא במסגרת הפגמים שבכריתת ההסכם, העשויים להקים עילת ביטול. התוצאה היא, שגם לגוף העניין, אין לקבל את טענת המערערים שלפיה נפלה "טעות משותפת" בעת כריתת ההסכם. טעות 7. הוא הדין באשר לטענתם האחרת של המערערים, כי כרתו הם את ההסכם עם המשיבים בשל שטעו לחשוב, הם לבדם, כי למשיב היכולת להשיג אמצעי מימון ליישום הפטנט, לאור ניסיונו ובשל קשריו העסקיים. הם סברו, כך הם טוענים היום, כי יעלה בידו של המשיב להשיג מימון שכזה בתוך זמן סביר. לטענתם, טעו בתכונותיו של המשיב ובמידת התאמתו לתפקידים שנטל על עצמו. הטענה בדבר טעות בתכונות המשיב מועלית, אף היא, לראשונה, בשלב הערעור, ואין לה תימוכין בחומר הראיות שבא בפני בית-משפט קמא. בבית-משפט קמא טענו המערערים כי המשיבים הטעו אותם, ביוצרם מצג שווא שלפיו הודות לקשריו העסקיים והאישיים יוכל המשיב לגייס משקיעים תוך תקופה קצרה. בית-משפט קמא דחה כאמור את הטענה. עתה שבים המערערים ומעלים את אותה טענה עצמה, אלא שהם מעטים עליה אדרת שונה: שוב אינם טוענים כי הוטעו על-ידי המשיבים בעניין זה, כי אם הם עצמם טעו. טענה זו אין לקבל. לא זו בלבד שלא הוכח בערכאה הראשונה כי תכונות של המשיב, כפי שהוצגו על-ידיו, אינן אמת, אלא שבית-המשפט המחוזי קבע מפורשות כי בפועל הוכיח המשיב את סגולותיו משעלה בידיו ליצור קשרים עסקיים בארץ ובחו"ל לצורך השגת אמצעי מימון להשקעה. מאמציו נכשלו, כך נקבע, משלא ניתנה לו ההזדמנות להביאם לכלל מימוש. משקבע בית-המשפט המחוזי מימצאים עובדתיים בשאלה זו עצמה, ומשלא נמצאה עילה לשנות מקביעותיו אלה, יש לדחות, כאמור, גם את הטענה הזו. הפרת ההסכם 8. לטענת המערערים הפר המשיב את ההסכם עמם משלא עמד בהתחייבותו להשיג אמצעי מימון חיצוניים לחברה החדשה. טענה זו כורכת עמה שאלות עובדתיות שכבר נבחנו במסגרת הדיון בעילת הביטול ואף היא נדונה בהרחבה על-ידי בית-משפט קמא - ונדחתה. אין לקבל את טענת המערערים כאילו הפר המשיב את ההסכם עמם. ראשית, בנסיבות העניין ספק רב הוא אם חרגה התחייבותו של המשיב, לפי ההסכם, מגדר מחויבות להשקיע את מרב המאמצים בניסיון לגייס משקיעים לצורך מימוש התכנית העסקית - להבדיל מהתחייבות להביא לסיום מוצלח של הניסיון. הייתה זו התחייבות למאמץ, כך נראה על-פי נסיבות העניין, ולא התחייבות לתוצאות. ואפילו נלך לשיטת המערערים, ונניח לטובתם, כי המשיב אמנם התחייב על-פי ההסכם לקטוף את פרי עמלו - לא תשתנה התוצאה. בית-משפט קמא העדיף את גירסת המשיב מגירסתה של המערערת בכל הנוגע לשאלת ההפרה של ההסכם. הסיבה העיקרית לביטול ההסכם, כך נפסק, לא הייתה הפרתו על-ידי המשיב, אלא דווקא בחירתה של המערערת לחזור בה מהקשר החוזי עם המשיבים בשל התערערות יחסי האמון בין הצדדים ומחמת ההכרה כי יישום הפטנט מצריך משאבים בהיקף העולה על המתוכנן. המערערים, כך פסק בית-משפט קמא, לא קיימו את התחייבויותיהם על-פי ההסכם בדרך מקובלת ובתום-לב, וביטלוהו שלא כדין בלי ליתן למשיב, שהשקיע זמן, מאמץ וכספים, את מלוא ההזדמנות לעמוד בהתחייבותו ולהביא לכלל מימוש את הקשרים שיצר בארץ ובחו"ל. 9. בית-המשפט נדרש לפרק הזמן הסביר שהיה דרוש לביצוע התחייבויותיו של המשיב - בהיעדר קביעה מפורשת לעניין זה בהסכם. בנסיבות המקרה דנן, כך נפסק, פרק הזמן הנוסף בן ארבעת החודשים, שקצבו המערערים למשיב במכתב ההתראה למימוש מאמצי המימון, אינו סביר. על אף מאמציו, כך נפסק, לא יכול היה המשיב למצוא את מקורות המימון הנדרשים בתוך פרק הזמן שהוקצב לו. המשיב לא זכה לשיתוף פעולה מצד המערערים לשם גיוס המשקיעים. הם פרסמו את מאמריהם המקצועיים על אודות הפטנט באיחור, ומנעו מן המשיב את האפשרות להדגים את יישומי הפטנט. זאת ועוד זאת: בתקופה שבה פעל המשיב לגיוס משקיעים לא נרשם עדיין הפטנט בארץ ובארצות-הברית, ואף לא הוכר על-ידי רשות התרופות האמריקנית ה-FDA. היעדר רישום של הפטנט והיעדר הכרה בו יצרו הכבדה נוספת על מאמצי השיווק של המשיב. כישלונם של המערערים עצמם להשיג מימון לפטנט בטרם ההסכם עם המשיב, ולאחר שהלה הפסיק את מאמציו, אך מאשש את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי כי היה קיים קושי אובייקטיבי בהשגת אמצעי מימון לפטנט. בהתחשב במכלול הנסיבות האלה קבע בית-המשפט המחוזי, על דרך האומדן, כי פרק הזמן הסביר לביצוע התחייבויות המשיב נמשך על פני שנה ומחצה, החל ממועד הקמת החברה - מועד החופף את מועד גיבושה של התכנית העסקית השנייה - שהכילה תנאי שלפיו יסייעו המערערים למשיב במילוי חלקו על-פי ההסכם. במסקנה זו לא מצאנו עילה להתערב. פרק הזמן שקבע בית-המשפט המחוזי הינו סביר ביותר בנסיבות העניין ובפרט בהתחשב בעובדה שאין לזקוף לחובת המשיב את התקופה שקדמה למועד גיבוש התכנית העסקית השנייה. מאחר שמועד זה הוא הקובע, לא היה די בתקופה שנקצבה על-ידי המערערים במכתב ההתראה, וצדק בית-המשפט המחוזי משקבע תקופה ארוכה יותר כזמן סביר למילוי התחייבויות המשיב, זמן שנשלל ממנו על-ידי הודעת הביטול. בשל התוצאה שהגענו אליה, מתייתר הצורך לדון בבקשת המשיבים לצרף לתיק הערעור ראיות נוספות מטעמם. הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 20,000 ש"ח. הנשיא א' ברק אני מסכים. השופטת ט' שטרסברג-כהן אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. מצג שוואמימון