השתלשלות ההליכים כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו, עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. על פי הנטען, בעקבות הרשעתו בתיק עמ"ק 5527/03, כנגד הנאשם ניתן צו הריסה ביחס לעבודות בניה שביצע במבנה ברחוב גרונר 4 ברעננה (גוש 7654 חלקה 59), שכללו הגבהת והרחבת המבנה, לרבות הריסת קיר עץ וגג רעפים, יציקת רצפת בטון, בניית קירות בלוקים, והרמת קירות כהכנה לבניית גג רעפים. הנאשם הורשע בעבר פעמיים באי קיום הצו (תיקי עמ"ק 5255/05, עמ"ק 5018/08), ובפעם השנייה אף ערער לבית המשפט המחוזי (עפ"א 1482/05/08). ערעורו זה נדחה, תוך שמועד כניסת הצו מחדש לתוקף נקבע ליום 27/03/09, אלא אם יגיש עד אז בקשה להיתר. משלא עשה כן, נכנס הצו מחדש לתוקף במועד האחרון. בביקורת מיום 4/5/09 התברר כי הנאשם שוב לא קיים את הצו. בישיבת ההקראה מיום 5/5/11 הנאשם העלה טענות מקדמיות שונות, שחלקן נדחו על הסף, בשל היותן רלבנטיות להליכים קודמים, וחלקן הצריכו בירור ראייתי. הטענות שהצריכו בירור ראייתי היו- אי זיהוי ספציפי של עבודות הבניה נשוא הצו. ביצוע הצו יגרום לנזק בלתי הפיך למבנה, מה שיביא לכך שהנאשם ובני משפחתו הגרים בו יאלצו לתור אחר דירת מגורים אחרת. ביצוע הצו יעמיד את הנאשם במצב שבו יהיה חשוף לתביעות מצד בעלי הזכויות האחרים במקרקעין. הנאשם אינו יכול להוציא היתר שיפקיע את הצו, נוכח אילוצים בשטח אשר בין היתר נובעים מפלישה של עיריית רעננה למקרקעין, ואשר מונעים ממנו לקיים תנאי שהעמידה המאשימה להוצאת היתר. התעמרות של עיריית רעננה בנאשם - סירוב לתת לנאשם היתר ללא סיבה סבירה, בין היתר בגין משפט שניהלה כנגדו כעשר שנים לפני כן. אכיפה בררנית, כך שהמאשימה נקטה בהליכים רק נגד הנאשם ולא נגד שכניו לרחוב. בד בבד, נשמעה תשובתו של הנאשם לגוף כתב האישום, אשר היתה כפירה מלאה, כך שעמד על הוכחת כל האמור בכתב האישום. לפיכך נשמעו ראיות בתיק, כאשר מטעם התביעה העיד העד פלג מירמי, בעוד מטעם ההגנה העידו הנאשם וכן העדים חיים ישראל לייבוביץ, מרים בכר, ויצחק אטינגר. עדות מר פלג מירמי עדותו של מר מירמי, מפקח בנייה בעיריית רעננה, נפרסה על פני עמודים 9-16 לפרוטוקול. עדות זו כללה הגשת מסמכים ותצלומים שונים מתיק הפיקוח הרלבנטי. לדבריו, מאז שנת 03' עת התגלתה הבניה לראשונה, לא חל בה כל שינוי, לרבות בביקור שערך העד ביום 4/5/09. לנאשם נשלחו מכתבי התראה, האחד מתאריך הביקורת והשני מיום 5/5/10, כאשר בשניהם הובהר לו שהחומר יועבר להמשך טיפול התובע העירוני. המכתבים התקבלו וסומנו ת/12, ת/13. הנאשם לא הגיב למכתבים. בשנת 2003 הנאשם הגיש בקשה להוצאת היתר לבניה- התקבלה וסומנה ת/6. תחילה הבקשה נדחתה- ההחלטה, מיום 17/6/04, התקבלה וסומנה ת/8. לאחר מכן נדונה הבקשה שוב, נדחתה שוב, אך הפעם נפתח פתח המאפשר לנאשם לנסות להוציא היתר תוך הגשת תכנית בינוי כוללת- ההחלטה, מיום 23/8/04, התקבלה וסומנה ת/7. בשנת 2011 הגיש הנאשם בקשה נוספת להוצאת היתר. העד שלל מכל וכל את טענות הנאשם בדבר אכיפה בררנית כלפיו. לדברי העד, הוא פעל לאכיפה אף נגד בעלים של חלקות סמוכות- פלורה ורות יהודה מרח' גרונר 10, דוד ורוסנה מגרפטה מרח' גרונר 8, עדנה יזדי מרח' גרונר 12, כאשר כתבי האישום הרלבנטים להם התקבלו וסומנו ת/14, ת/15, ת/16. העד הוסיף כי לא מבצע סלקטיביות באכיפה, וכי לא אירע שנאמר לו על ידי הממונים עליו להימנע מאכיפה כנגד מישהו, אם כי לפעמים מושהים הליכים כנגד מי שחושבים להוציא היתר. בד בבד הוסיף כי הנאשם חושב להוציא היתר במשך 8 שנים (נכון למועד העדות בשנת 11'). אף את הטענה להתעמרות שלל העד וציין כי תמיד הנאשם קיבל יחס לבבי, ושאלותיו נענו כל אימת שבא, גם כשלא הגיע לקבלת קהל. תוך כדי אמירת דברים אלה על ידי העד, אמר הנאשם "בן בית שם". בהמשך ציין העד כי הנאשם טען בפניו לא אחת ש"מחפשים" אותו בעירייה, אך העד השיב לו שזה אף פעם לא יהיה, ושאם העד יהיה במצב שהוא צריך "לחפש" מישהו, העד יעזוב את תפקידו. העד הדגיש שהנאשם אמנם מסוכסך עם שכנים ובעלי זכויות בחלקה, אך לא עם העיריה. העד לא זכר אם הנאשם פנה אליו בתלונות לגבי שכניו, לרבות שמות ספציפיים שהוזכרו, ביחס לחריגות בניה שביצעו, שכן במסגרת תפקידו הוא נתקל בתלונות רבות של תושבים. עם זאת ציין שאם הנאשם היה בא ומגיש תלונה בכתב, בוודאי שהעד היה מטפל בזה, לא מתעלמים מדברים כאלה. כן שלל את הטענה שהנאשם התלונן נגד שכנים מסוימים אך העד אמר לו שלא יטפל בכך. בד בבד, העד זכר כי הנאשם פנה אליו פעם בתלונה על פלישה של העירייה לשטח שלו, או אז השיב לנאשם שזה לא בתחום הפיקוח על הבניה, אלא שמדובר בעניין עירוני ומשכך הנאשם הופנה למהנדס העיר. עדות הנאשם עדותו של הנאשם נפרסה על פני עמודים 17-28 לפרוטוקול. בעדותו הנאשם מציין, שהוא ובני משפחתו מתגוררים בבית ישן ברעננה, שרכש בשנת 2001 בגודל 43 מ"ר. צירף נסח טאבו שהתקבל וסומן נ/1, וכן חוזה רכישה שנתקבל וסומן נ/5. יצוין כי ממסמכים אלה עולה כי מנהל מקרקעי ישראל (באמצעות קק"ל), הינו הבעלים של כלל החלקה, על כל 4 תת החלקות שלה, כאשר 3 מהן הוחכרו. עוד עולה, שלטובת הנאשם רשומה הערת אזהרה על זכויות החכירה של החוכרים של חלקת משנה מספר 3. לדברי הנאשם, כדי להתאים את הבית לצורכי המשפחה המונה שבעה נפשות, הוא הרחיב את גודלו של הבית בתוספת של 12-13 מ"ר, ובגין כך הועמד לדין, הורשע על פי הודאתו, וניתן נגדו הצו, אותו לא ביצע עד היום, שכן משמעות ביצועו היתה הפסקת מגורי משפחתו במקום. ציין כי משפחה זו כוללת גם את בתו וילדיה. הוא הגיש תכנית בשנת 2003/2004 אך נתקל בהתנגדויות ועל כן לא קיבל היתר. בעקבות ההתנגדויות, ולאחר פניות שונות לוועדה לתכנון ובניה ולמחלקת הנדסה (שם לדבריו כבר הרגיש בן בית), בכדי לנסות למצוא דרך להוצאת היתר, הנאשם שינה את התוכנית מספר פעמים, לאחרונה בסוף שנת 2010 (בקשה לאותה עת התקבלה וסומנה נ/2). אולם, במשך כל התקופה התוכנית לא הניבה היתר, וזאת אך בשל אי מילוי תנאים- הקמת שתי חניות ואישור מנהל מקרקעי ישראל. הקמת החניות נמנעה כיוון שעוד טרם מגורי הנאשם במקום, עיריית רעננה פלשה לחלקה בשטח של 140 מ"ר, ועומדת בסירובה להשיבה לנאשם, שהגיש בעניין תביעה כנגדה (כתבי בי דין לתביעה זו, שהוגשה בחודש ינואר 2011, התקבלו וסומנו נ/4). בנוסף, מנהל מקרקעי ישראל לא נותן הסכמתו להוצאת ההיתר לנאשם בשל האינטרס הנוגד שלו, שהבתים בשטח יהרסו, ואז יוכלו לשווק את חלקת המשנה שעדיין לא הוחכרה. הציג מסמכים שקיבל בעניין מהמנהל, התקבלו וסומנו נ/6, נ/7. ממסמכים אלה עולה כי שווק חלקת המשנה האמורה, שהינה חלקה כלואה, תלוי בהריסת בניה הבלתי חוקית של משפחת הנאשם. הנאשם הבהיר בהקשר זה שמדובר בבניה שאביו בנה ללא היתר, בחלקת המשנה שלו. לדבריו, הנאשם חש תחושת התעמרות ואפליה. שכן, לצד מיצוי הדין עימו, באובססיביות לעומת מקרים חמורים יותר, הרי שלמרות שדיווח לעירייה על ליקויי הבנייה של שכנים שונים, לא נעשה דבר בנידון. טען לאמירות שונות של אנשים שונים בפניו על כך שבעיריה "מחפשים אותו", אך יש לזכור שמדובר בעדויות מפי השמועה, ועל כן אין מקום לפירוט הדברים. אמנם לדבריו יחסיו עם המפקח שהעיד מתבטאים בהתנהלות ברוח טובה ("אנחנו מתבדחים", "אני בן בית", בלשונו), אך הוא חש שהמפקח עושה תפקידו בעניינו מעל ומעבר, ללא החלקות וגמישויות, במובן של אי המתנה לתהליך הוצאת ההיתר שמצריך זמן. עדות מר חיים ישראל לייבוביץ עדותו של מר לייבוביץ, מודד מוסמך, נפרסה על פני עמודים 30-32 לפרוטוקול. בעדותו העד מתייחס לשתי פלישות לתוך החלקה של הנאשם, האחת של השכן באמצעות קיר שהקים, והשנייה של עיריית רעננה, באמצעות שטח ציבורי דה פקטו. הדבר בוטא על ידי העד בתסריט שהתקבל וסומן נ/8, כאשר פלישת העירייה תוחמה בצבע ורוד ואילו פלישת השכן בצבע תכלת. לדבריו, הפלישות מקשות על הנאשם מבחינת האפשרות של תכנון החלקה וקבלת היתר. עדות הגברת מרים בכר עדותה של גב' בכר, אדריכלית במקצועה, נפרסה על פני עמודים 32-36 לפרוטוקול. לדבריה הגישה 3 בקשות להיתר בניה בעניינו של הנאשם, החל משנת 2003, כאשר היו גם כמה שינויים בבקשתו. התוכנית שהיא הכינה עבור הנאשם לא הניבה היתר בשל אי עמידה במילוי התנאים של הוועדה לתכנון ובניה. הוועדה דרשה תוכנית בינוי סכמתית עם פתרון כולל עבור כל החלקה, בהיבט של 2 חניות לכל אחת מארבע היחידות, ובנוסף נדרשו אישורי מנהל מקרקעי ישראל והג"א. העדה הגישה הצעה לפתרון החניות רק בעניין הנאשם, כאשר לגבי היחידות האחרות לא היו לה נתונים ועל כן לא ידעה איך לבצע את התכנון הכולל שנדרש כתנאי לקבלת היתר. הפתרון שהציעה אושר על ידי סגנית מהנדס העיר ליה רודניצקי ביום 8/8/12. בשטח שאמורות להיות החניות, קיימת הפלישה של העיריה עליה העדה יודעת מתשריט המודד. לדבריה, החלטות הועדה ביחס לבקשות הנאשם אינן מהוות התעמרות בנאשם ברמה האישית, אלא התייחסות עניינית, כפי שהיתה מנת חלקו של כל אדם אחר במצבו של הנאשם. עדות מר יצחק אטינגר עדותו של מר אטינגר, מנהל מחלקת רישוי בניה באגף ההנדסה של עיריית רעננה, נפרסה על פני עמודים 36-42 לפרוטוקול. את הנאשם הכיר מאז תחילת עבודתו של העד במאי 2005, כאשר כל כמה חודשים הנאשם התייצב אצל העד במשרד, והעד לא הבין לאיזו תכלית. עם זאת, העד לא טיפל בעניינו של הנאשם באופן אישי. לדבריו, מדובר בחלקה אשר מחולקת לארבעה חלקים מוגדרים, ולשטח בבעלות משותפת של בעלי הזכויות בארבעת החלקים. לפיכך, יש מקום לתכנון כולל של השטח, באופן שיבטא את זכויות הבניה, חניה ודרכי גישה של כלל התושבים במקום. הדבר הובהר על ידי הוועדה עוד בהחלטתה לדחות את בקשת הנאשם בשנת 2004. אדרבא, כאשר כל הבעלות בכל ארבע החלקים היא של המנהל, והתושבים הינם בבחינת חוכרים. על החלטתה זו חזרה הועדה בהחלטה מיום 9/1/13, לגבי בקשה חוזרת של הנאשם. לדבריו, הנאשם לא הכין תוכנית כוללת והסתפק בתוכנית נקודתית שמתווה באופן ראשוני את מיקום החניות שלו. התוויה זו נעשתה בתיאום עם סגנית מהנדסת העיר, אך מצריכה הסכמות החוכרים האחרים במסגרת חלוקה של הזכויות. אף אם יגיע להסכמות כאלה ויתווה תכנית ראויה, לא ניתן יהיה להתקדם בלי הסכמת המנהל שהינו הבעלים. העד שמע על הטענות לפלישה של העירייה ושל השכן, אך לא מידיעה אישית. ככל שהדברים שתוארו על ידי המודד בנ/8 אכן נכונים, עדיין לא מדובר בהפרעה לתכניות החלוקה הסכמתית. שכן, בעניין זה סגנית המהנדס הסכימה שהחניות של הנאשם יהיו בשטח לגביו נטענה פלישת העירייה. כאשר הנאשם התלונן בפניו לגבי חריגות בניה של שכנים לא עשה דבר, כיוון שזה מכבר אינו אחראי על נושא הפיקוח. מדיניות עיריית רעננה הינה להוציא היתרים היכן שניתן, כך שמתוך כ-500 בקשות בשנה, 400 מתקבלות במגוון רחב. אי קידום בקשת הנאשם אינו נובע מרצון להתעמר בו, אלא מכך שאינו ממלא אחר התנאים שהתוותה הועדה עוד בשנת 2004, הכרוכים בהסכמות החוכרים האחרים והבעלים. דיון והכרעה על אף כפירתו הגורפת של הנאשם, מסתבר כי גדר המחלוקת ביחס לכתב האישום הצטמצמה מאד במהלך המשפט. שכן, הנאשם בעדותו לא חלק על כך שעד למועד כניסתו מחדש הצו לתוקף (ולמעשה עד למועד סיום שמיעת הראיות לכל הפחות) לא הרס את הבנייה הלא חוקית כאמור בצו בית המשפט, או לחילופין קיבל היתר בניה שהפקיע את הצו טרם כניסתו לתוקף. הנה כי כן, בסופו של דבר הנאשם בעדותו הודה בעובדות כתב האישום, כאשר לבירור והכרעה נותרו אך אותן טענות מקדמיות שנטענו טרם כפירתו הגורפת. זאת למעט הטענות שנדחו על הסף. אמנם לגבי האחרונות ייאמר שהסניגור העלה אותן מן האוב בסיכומיו, אך אין בדעתי להידרש לכך בשנית- כל המעוניין לעמוד על הסיבה לדחייתן יתכבד ויפנה להחלטתי לדחותן על הסף. ועתה- לבירור והכרעת הטענות המקדמיות שלא נדחו על הסף. באשר לטענת אי זיהוי עבודות הבניה נשוא הצו, הרי שמעדות הנאשם התרשמתי שהוא מבין היטב באילו עבודות מדובר. אדרבא, שלא מדובר במי שזו הפעם הראשונה שעומד לדין בגין עבודות אלה, אלא בפעם הרביעית, לרבות שתי הרשעות קודמות בגין אי קיום הצו, שניתנו לאור הודאתו. נוכח האמור, אני דוחה את טענת ההגנה לאי זיהוי עבודות הבניה נשוא הצו. באשר לטענת ההגנה בדבר הנזק הבלתי הפיך שיגרם לנאשם ולבני משפחתו בהריסת הבנייה הלא חוקית, באופן שהבית כולו ייפגע כך שהנאשם ומשפחתו יוותרו ללא קורת גג. ראשית ייאמר כי לא הובאה כל חוות דעת מקצועית התומכת בכך. אך גם אם כך היה, הרי שאין על הנאשם אלא להלין על עצמו שהחליט מלכתחילה להרחיב ביתו ללא היתר כדין. מי שמבצע במבנה עבודות בניה ללא היתר, נוטל במודע סיכון להוצאת וביצוע צו הריסה כנגדו, בין אם הדבר ישליך על עבודות הבניה בלבד, בין אם על כלל המבנה והאפשרות להשתמש בו. באשר לטענה בדבר חשיפת הנאשם לתביעות מצד בעלי הזכויות האחרים כתוצאה מביצוע הצו. אף כאן מדובר בתוצאה של נטילת הסיכון המודע שבביצוע עבודות בניה ללא היתר. אך למעלה מן הנדרש, נראה שלא מדובר בחשש של ממש, שכן מבחינת הליכי הוצאת ההיתר שבהן נקט הנאשם עולה כי בעלי הזכויות האחרים דווקא מתנגדים להוצאת היתר המכשיר את עבודות הבניה, מהן נהנה הנאשם באופן הפוגע לשיטתם בשימושים שלהם בחלקה, ועל כן ברור שביצוע צו ההריסה ישביע את רצונם ולא יביאם להגשת תביעות כנגד הנאשם. על כל אלה יש להוסיף כי באופן עקרוני, בעל זכות במקרקעין העשוי להיפגע כלכלית מקיום צו הריסה שיפוטי אינו זכאי לסעד שיפוטי כלשהו כנגד מאן דהוא נוכח קיום הצו. ועתה לטענות הנאשם בדבר אי יכולתו להוצאת היתר, הנובעת מאי מציאת פתרון לנושא החניה (לרבות בשל הפלישה הנטענת של עיריית רעננה לשטחו) ומאי הסכמת בעלי הזכויות האחרים. ראשית ייאמר כי לנאשם נתבלבלו היוצרות. הצו אינו מורה על הוצאת היתר, כך שעליו להסביר לבית המשפט מדוע לא הוציא היתר. הצו מורה לבצע הריסה, כאשר אם היה מצליח לקבל היתר טרם כניסת הצו לתוקף היה פטור מביצוע הצו, אך אם לא צלח בכך, עליו לבצע ההריסה. ככל שהנאשם סבור שהסירוב ליתן לו היתר אינו במקום, עליו למצות זכויותיו באפיק המנהלי- פנייה לוועדת ערר ו/או הגשת עתירה מנהלית. משלא עשה כן, ואף אם היה עושה כן ועדיין לא מצליח לשכנע בטיעוניו, עליו לבצע הצו, ולא להשתמש בכישלונו בהוצאת היתר, תהא אשר תהא הסיבה לכך, כאמתלה לאי ביצוע הצו. לעניין זה אף נפנה לרע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו נ' מוסא דכה שם חזר בית המשפט העליון על העיקרון שקשיים בהוצאת היתר בניה אינם מהווים סיבה ראויה לאי ביצוע צו על פי חוק התכנון והבניה. אך מעבר לכך, ולמעלה מן הנדרש, הוכח בפניי שהסיבות במקרה זה לאי הוצאת היתר לא היו בבחינת החלטה לא נכונה, שלא לדבר על מתעמרת בנאשם. בבחינת בקשה להוצאת היתר בניה המשפיע לרעה על בעלי זכויות אחרות במקרקעין, יש להתחשב בהתנגדויות בעלי זכויות אלה. בנוסף, הסכמת בעלי מקרקעין נדרשת לבקשה להיתר שמגיש חוכר או שוכר. שני היבטים אלה היו במקרה זה, וכפי שציינה בצדק רב העדה, מטעם ההגנה יש לומר, האדריכלית בכר, דובר בהחלטה עניינית ולא מתעמרת בנאשם. אדרבא, כאשר עוד בשנת 2004, משמע 6 שנים לפני הגשת כתב האישום, הוועדה דנה מחדש בבקשתו של הנאשם, ופתחה פתח להוצאת ההיתר בדמות הגשת תכנית כוללת אשר תבטא שמירה על כלל הזכויות במקרקעין, כאשר אך טבעי והגון הוא לדרוש תיאום בעניין עם בעלי הזכויות האחרות. יתר על כן, ככל שאמורים הדברים באשר לאותה טענה לפלישה של העירייה, הרי אף אם הנאשם צודק בעצם קיום הפלישה, אין הנידון דומה לראייה. שכן, על הנאשם היה לפעול למיצוי זכויותיו הקנייניות בעניין זה עוד בסמוך לאחר שרכש את זכויותיו במקרקעין, או אז ה"פלישה" היתה כבר בת מספר שנים. העובדה שבמשך שנים רבות לא פעל בעניין, כאשר משפט אחר משפט מתנהל נגדו בשל עבירות הבניה, מצביעה על כך שלא מדובר בטענה כנה, אלא שוב, באמתלה. קל וחומר כאשר העירייה הביעה בשלב מסויים נכונות להקריב את אותו שטח ציבורי "פולש" לטובת מיקום חניות הנאשם, ומסתבר כי למרות זאת הנאשם לא גיבש תכנית כוללת; משמע ה"פלישה" אינה המכשול להוצאת ההיתר. נותרנו עם הסוגיה האחרונה של אכיפה בררנית (אפליה) והתעמרות בנאשם על דרך מיצוי ההליכים כנגדו. לגבי טענת האפליה, נראה כי הרשות המאשימה פעלה באופן ענייני ולא מפלה, ואף מעבר לכך. ראשית, הוכח כי הוגשו כתבי אישום גם בגין חריגות בנייה של שכנים של הנאשם. אך מעבר לכך, עניינו של הנאשם הינו אי קיום צו בפעם השלישית, סיטואציה חמורה במיוחד אף במציאות המצערת של הפרות רבות של צווי בית משפט לפי חוק התכנון והבניה, ובכך האכיפה בעניינו לא רק שאינה בררנית, אלא אף נדרשת וזועקת לשמיים. אי אכיפה במקרה כזה חוטאת לשלטון החוק. על כך יש להוסיף, כי למרות החומרה הרבה שבמקרה זה, התביעה לא מיהרה להגיש כתב אישום. כשנה לאחר הוצאת מכתב ההתראה נוכח ביקור הפיקוח נשוא סעיף 13 לכתב האישום, הוצא מכתב התראה נוסף, כאשר תוכן שתי ההתראות היה העברת החומר לטיפול התובע העירוני. רק לאחר מספר שבועות נוספים, כשלא היתה כל תגובה של הנאשם למכתב התראה כלשהו, הוגש כתב האישום. בחשבון הכולל עברו כ-14 חודשים מאז ביקור הפיקוח נשוא סעיף 13 לעיל ועד הגשת כתב האישום. המדובר בתקופה ארוכה דיה בכדי לשקול את הגשת כתב האישום, המעידה על כך שאף אחד בעירייה לא "חיפש" את הנאשם, כטענתו המבוססת על עדויות שמיעה בעליל, אלא שמעל ומעבר המתינה התביעה בהגשת כתב האישום, על אף חומרת העבירה. נוכח כל האמור, לא נשמע כל נימוק משכנע לאי קיום הצו השיפוטי. התוצאה הינה שהאמור בכתב האישום בדבר אי קיום הצו הוכח, כאשר בד בבד נדחו כל טענות הנאשם להגנתו. משכך, ברור כי עבירת אי קיום הצו השיפוטי נעברה, ויש להרשיע את הנאשם. סוף דבר, הנאשם מורשע במיוחס לו בכל כתב האישום. אי קיום צו בית משפטמשפט פליליבניהצוויםתכנון ובניה