כללי עניינה של החלטה זו בטענה מקדמית שהועלתה ע"י ב"כ הנאשם לביטול כתב האישום, מאחר ולא קוימה חובת הידוע המנויה בסעיף 60 א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ" או "החוק"), ומכאן שלא ניתנה לנאשם זכות שימוע, דבר המחייב ביטול כתב האישום לטענתו. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. תמצית כתב האישום הינה בכך כי ביום 17.01.06 לאחר ויכוח של הנאשם עם חברו לעבודה (להלן: "המתלונן") ולאחר שהכה המתלונן מכה אחת בנאשם, תקף הנאשם שלא כדין את המתלונן בכך שהכה אותו בפניו כאשר הוא אוחז בידו גוזז ציפורנים, כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שני חתכים בפניו. ב"כ הנאשם טען כי המאשימה לא קיימה את החובה לערוך שימוע שהנה חובה מכח החוק וזאת על אף שמדובר בכתב אישום אשר הוגש בשנת 2006 קרי לאחר התיקון בחוק לעניין חובת השימוע, לפיכך ביקש להורות על ביטול כתב האישום. בתגובתה בכתב, טענה ב"כ המאשימה כי הנה מתנגדת לביטול כתב האישום וכי ניתן לרפא הפגם בדחיית הדיון ובקיום שימוע בעוד כתב האישום יותר על כנו. לדבריה גם אם כשלה המאשימה ביישום חובתה, הרי שאין בכך כדי להביא לבטלות ההחלטה על הגשת כתב אישום שכן כאשר מחמת תקלה הופרה חובת השימוע, יש בשימוע מאוחר כדי לרפא הפגם. לפיכך המדובר בפגם שהנו טכני יותר מאשר מהותי ולאור כל זאת התנגדותה לביטול כתב האישום. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית: סעיף 60א' לחסד"פ קובע: "ידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך. (ב)..... (ג)..... (ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור". אין חולק על כך כי מטרתו של סעיף 60 א' לחסד"פ הינה ליתן הזדמנות לחשוד לשטוח את גרסתו וטענותיו בפני התביעה במטרה להניאה מלהגיש כנגדו כתב אישום. זכות שימוע הוכרה כזכות מהותית ביחסים בין הפרט לרשות הציבורית. חשיבותה של זכות השימוע כזכות יסוד נדונה פעמים רבות אף במשפט הציבורי ולאו דווקא במשפט הפלילי, שהרי לזכות זו פנים רבות, והיא בעלת מעמד ולה מקום נכבד ביחסים בין האזרח לרשות הציבורית הפועלת בתחומי החיים השונים. באשר לזכות השימוע שבענייננו שמצא לנכון המחוקק להכניס בתיקון האמור בתחילת שנת 2005 נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק: "ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור" ( ראה: הצעת חוק 2242, תיקון 26 תשנ"ט 1999). על חשיבות ומהותה של זכות השימוע כבר נפסק בבג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005(3), 3043: "בגדר השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית". וראה גם בבג"צ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועמ"ש תקדין עליון 2006(2). עוד נפסק בבג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון נ' ממלא מקום ראש הממשלה (טרם פורסם), כך: "... ניתן לומר, שאין לכם החלטה בדבר הגשת כתב אישום כל עוד לא נערך שימוע- שאם לא תאמרו כן, יש בכך משום הקדמת אחרית לראשית..."" ברי כי המצב החוקי כיום מחייב שחובת הידוע ונגזרתה - מתן זכות שימוע יעשו טרם הגשת כתב האישום, בבחינת "נשמע ונעשה" ולא "נעשה ונשמע". עם זאת מאז כניסתו של סעיף 60א' לתוקף, אשר נכנס באופן הדרגתי, עדים אנו למקרים לא מעטים בהם לא ניתנה הודעה לחשוד, כפי שארע בענייננו. נשאל אפוא מהי נפקותו של אותו פגם, היינו האם אי מתן זכות השימוע גורר בטלות יחסית במובן זה שניתן יהיה לרפא הפגם בדיעבד, או האם הוא מחייב ביטול כתב האישום מיניה וביה. בענייננו אין חולק כי לא קוימה חובת הידוע ומכאן נמנע מן הנאשם לממש זכותו לעריכת שימוע. ביחס לטענת ב"כ המאשימה כי עצם ידיעת הנאשם כי מתנהלת נגדו חקירה במשטרה ומסירת גרסתו יש בה משום מיצוי זכות השימוע באופן חלקי, אין בידי לקבלה, שאל זוהי זכות השימוע עליה דיבר המחוקק. אציין כי בשאלת תוצאות הפגם של אי עריכת שימוע כנדרש בסעיף 60 (א) לחסד"פ קיימות כיום פסיקות שונות של בתי משפט השלום והמחוזי, כאשר העניין טרם בא להכרעה בפני בית המשפט העליון. מעיון בפסיקה בעניין זה עולה כי חלקו הדעות בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי בשאלה האם אי קיום חובת השימוע גורר עימו בטלות יחסית בלבד - משמע שימוע בדיעבד, או האם הדבר מחייב ביטול כתב האישום. בספקי דין שהורו על ביטול כתב האישום הודגש כי יש הבדל משמעותי בין סטטוס של נחקר לבין סטטוס של נאשם. בעניין זה נאמר בתפ"ח 1199/05 מ"י נ' פולנסקי (מחוזי ת"א יפו- לא פורסם): "... יש הבדל גדול בסטטוס של נחקר וחשוד לעומת סטטוס של נאשם. כמו כן יש חשש שהמאשימה "תינעל" על עמדותיה כפי שהוצגו בכתב האישום ובחינת טענותיו של הנאשמת לא תעשה באותה מידה של פתיחות שהייתה נעשית במקרה שטרם הוגש כתב אישום וגובשה עמדת המאשימה..." לעומת זאת יש המצדדים בכך שאי קיום שימוע אין בו כדי להביא לביטול כתב האישום, כך לדוגמא המלומד קדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק ב' בעמודים 941, 942 מציין : "... תכליתה של הטענה איננה לשמש 'טענת הגנה' בפני הרשעה אלא - אמצעי להבטחת הגנה נאותה ומשפט הוגן לנאשם. לכן לא בביטול כתב האישום הצלחתה של הטענה, אלא- בתיקונו ובהעמדת דברים על דיוקם ועל מכונם..." וראה גם בע"פ 30541/06 מ"י נ' יצחק בן אברהם כהן, תק-מח 2007(1), 8110. בעניין שם אוחדו ארבעה ערעורים כנגד החלטות של בתי משפט השלום על ביטול כתבי האישום, ובית המשפט שם קיבל את ערעור המדינה. מן הכלל אל הפרט: במקרה שבפני עלי לבחון האם בנסיבות תיק זה, הפגם של אי קיום חובת הידוע והשימוע כנגזרתה יש בו כדי להביא לביטול כתב האישום מיניה וביה, או האם יש מקום להחיל דוקטרינת הבטלות היחסית ולאפשר ריפוי הפגם באמצעות סעד ראוי - היינו שימוע מאוחר. אין חולק כי יש להקפיד על קיומה של זכות השימוע כתבה כלשונה וכי המדובר בזכות מהותית. כבר נפסק בע"פ כהן הנ"ל בעבר כי אי משלוח מכתבי יידוע נבע פעמים רבות מתקלות שאירעו בתיקים רבים שהגיעו לתביעה עוד לפני יום 1.1.05 כאשר כתבי האישום הוגשו לאחר אותו מועד, בשל היערכות לקויה. מכאן נפסק שם כי הגשת כתבי אישום מחדש בכל אותם מקרים, תפגע באינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין. לטעמי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ולשקול את נסיבות המקרה, את הפגיעה בנאשם במקרה זה באי מתן זכות השימוע, את מועד ביצוע העבירות ושיקולים נוספים. בעניינו, להבדיל מהמקרים שנדונו בעניין כהן הנ"ל ואף להבדיל מהמקרה בעניין פולנסקי הנ"ל מדובר בעבירה שנעברה בחודש ינואר 2006, כאשר כתב האישום הוגש כשלושה חודשים לאחר ביצועה, וכל זאת כאשר התיקון לחוק בעניין מתן זכות השימוע - סעיף 60(א)(ד) נכנס לתוקף ביום 1.1.05. בנסיבות אלה אין המדובר בתקלה מהסוג שצוין בפסק דין כהן הנ"ל, היינו בכתב אישום אשר הוגש בשלבים הסמוכים לתיקון או במקרה בו חומר החקירה התקבל בידי התביעה טרם התיקון לחוק. המדובר בתיק שהגיע לתביעה בשנת 2006 ואשר הוגש כתב אישום כשנה וחצי לאחר התיקון האמור. כיוון שכך ברי שאין המדובר בהפרה של הזכות עקב תקלה שאירעה בתקופת ה"מעבר" . מכאן שראוי המאשימה תקיים הוראות הדין כתבם כלשונם ולא מצאתי בתגובתה הסבר לשאלה מדוע לא קוימה חובת היידוע ונגזרתה זכות השימוע כנדרש במקרה זה. בשים לב לאמור לעיל ולאחר ששקלתי את כל אלו, נחה דעתי כי במקרה זה בשים לב למכלול הנסיבות ולמועד ביצוע העבירות, אין מקום להחיל את תורת הבטלות היחסית. על המאשימה היה למלא את חובתה עפ"י הדין ולערוך שימוע לנאשם טרם הגשת כתב האישום שכן המדובר בזכות מהותית אשר יתכן והיה בה כדי להביא לאי הגשת אישום נגדו. מכלול השיקולים מחייב במקרה דנן ביטול כתב האישום, תוך מתן משקל משמעותי כמתחייב לזכותו של הנאשם לקיום שימוע בעניין ולאי קיומה של חובה חקוקה זו. נראה כי יפים לעניננו הדברים שנאמרו בתפ"ח (ת"א) 1199/05 מ"י נ' פולנסקי אחיקם, תק-מח 2007(1), 399, עמ' 403, בו נקבע: "מן הראוי, שהמאשימה תפנים חובה זו ותתייחס אליה כאל זכות יסוד מהותית של נחקר, כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלו, בטרם הגשת כתב אישום, במקום לטעון אח"כ לכך שלא נגרם עיוות דין לנאשם בעריכת שימוע בדיעבד. מדובר בהיפוך סדרי השמיעה וההחלטה ובכך, למעשה, מרוקנת מתוכן, לפחות בחלקה, ובמשמעותה המקורית, זכות השימוע, שהיא זכות יסוד". אציין כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות באשר לתוצאה הראויה בכל מקרה של אי מתן זכות שימוע, אלא נראה כי יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו ולשקול את מהות העניין, מועד ביצוע העבירות, תוצאות הביטול וכיוצ"ב. באשר ל"נזק" שיגרם למאשימה, כתוצאה מביטול כתב האישום, או לאינטרס הציבורי, הרי נראה שאותו נזק עניינו דחייה מסוימת של חודשים ספורים, בהגשת כתב האישום מחדש, באם יוגש. מנגד לנאשם יינתן יומו כחשוד ולא כנאשם, ואף לכך יש ליתן אף לכך משקל, הן מבחינתו הסוביקטיבית והן בהתחשבה במראית פני הדברים. אחרית דבר בשים לב לכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנן, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לתיקים אחרים, המחדל באי קיום זכות השימוע, שבגינו נגרמה לנאשם פגיעה בזכות מהותית, מצדיק ביטול כתב האישום. משכך הנני מורה על מחיקת כתב האישום. בשולי החלטתי אציין כי מחיקת כתב האישום אין בה כדי לחסום את הדרך בפני המאשימה להגשת כתב אישום אחר באם תמצא לעשות כן. שימוע