לפני בקשה לסילוק הערעור שבכותרת על הסף. 1. לצורך דיון בבקשה אתאר בתמצית את ההליכים שקדמו לה. המשיב 1 הינו הנאמן לנכסי פושט הרגל גבריאל דויטש (להלן: הנאמן והחייב בהתאמה). המערער הינו עורך דין אשר אליו הועברו תיקי המשרד אשר היו בעבר בטיפולו של החייב. בין הצדדים התנהל הליך בוררות בנוגע להסכם אשר במסגרתו הועברו תיקי המשרד לידי המערער. במהלך הליך הבוררות סוכמו בין הצדדים פרטי הסכם פשרה. לטענת המערער, הוצהר על ידי הצדדים כי הסכמות אלה הן מפורשות וסופיות והנאמן אשרר את פרטי ההסכם בלחיצת ידו של המערער. לאחר שסוכמו פרטי ההסדר, ביקש הנאמן כי הצדדים יפנו לבוררת כדי שתפסוק לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים. הבוררת דחתה את בקשת הצדדים. בעקבות זאת, הודיע הנאמן כי הוא חוזר בו מהסכמתו להסכם הפשרה. המערער הגיש בקשה לאכיפת הסדר הפשרה בבית המשפט המחוזי במסגרת תיק פשיטת רגלו של החייב (להלן: בית המשפט). בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו נקבע כי: "מבלי לקבוע מסמרות בשאלת קיומן של הצעה וקיבול בעל פה, בהסכם אשר לטענת המבקש השתכלל בלחיצת יד, הרי מאחר ועסקינן בצד אשר הינו זרועו הארוכה של בית המשפט, וככזה נדרש לקבל את אישור בית המשפט לכל הסכם פשרה לו מהווה בעל התפקיד צד, הרי מבלי שניתן אישור זה, ולאור תגובת הנאמן, לא נותר לי אלא לדחות את הבקשה". על החלטה זו נסוב הערעור שבכותרת. 2. בבקשה שלפני טוען הנאמן שיש להורות על סילוק ההליך על הסף שכן החלטת בית משפט קמא הינה "החלטה אחרת" ולפיכך אינה מקנה למערער זכות ערעור. לטענת הנאמן, החלטת בית משפט קמא אינה "צו בפשיטת רגל" כמשמעותו בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה). זאת, שכן המערער אינו "נפגע" כמשמעותו בסעיף, שכן בית המשפט של פשיטת הרגל לא אישר את הסכם הפשרה הנטען ולפיכך, בשלב זה, למערער ציפייה בלבד לרכישת זכות. עוד טוען הנאמן כי על פי הכללים הרגילים לפיהם מבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת", עסקינן בהחלטה אחרת, שכן לטענתו, החלטת בית המשפט אינה מסיימת את ההתדיינות בין הצדדים, משום שעדיין עומד בעינו הליך הבוררות, אשר במסגרתו ייקבעו זכויותיהם. הנאמן מוסיף וטוען כי אילו טענות הצדדים היו נדונות בפני בית משפט של פשיטת רגל, ולא במסגרת הליך בוררות, ברי שדחיית בקשה זהה לאכיפת הסכם פשרה היתה נחשבת כ"החלטה אחרת" שכן הליך הבירור בין הצדדים היה נמשך במסגרת תיק פשיטת הרגל. במצב דברים זה, טוען הנאמן שאין הגיון לקבוע אחרת בענייננו רק בשל העובדה שטענות הצדדים (בהליך העיקרי) מתבררות בפני בורר. 3. המערער מתנגד לבקשה. לטענתו, במקרה כגון המקרה דנן, בהם מכריע בית המשפט בטענות שונות של הצדדים במהלך ההתדיינות, כאשר זו אינה מסתיימת באופן סופי, המבחן העיקרי המשמש להבחין בין החלטה אחרת לפסק דין חלקי הינו מבחן הסעד, קרי, האם ההחלטה שנתנה סגרה סופית את השאלה הקשורה באחד הסעדים או העילות המבוקשים. המערער טוען כי החלטת בית משפט קמא הכריעה סופית באשר לעילה אשר המערער ביקש כי תזכה אותו בסעד של אכיפת הסכם פשרה, בקשה שכאמור נדחתה על ידי בית המשפט, ולפיכך עסקינן בפסק דין חלקי. לפיכך, כך הטענה, אין לשעות לטענת הנאמן לפי זכה המערער ביתרון דיוני משום שההליך ממשיך להתנהל בבוררות, שכן התוצאה בעניין זה היתה זהה גם אם ההליך היה ממשיך להתברר בפני בית המשפט. עוד טוען המערער, למען הזהירות בלבד, כי החלטת בית משפט קמא מהווה "צו בפשיטת רגל". כך, שכן לפי הנטען, בית המשפט פעל בכובעו כבית משפט לפשיטת רגל וההחלטה נשוא הערעור נובעת מכך באופן ישיר; בהחלטתו, אישר בית המשפט את החלטת הנאמן לפי סעיף 150 לפקודה וכן כי המערער הינו בגדר "נפגע" כמשמעות מונח זה בסעיף 182 לפקודה שכן להסכם הפשרה נפקות מחייבת אף טרם קבלת האישור על ידי בית המשפט. 4. בתשובת הנאמן לתגובת המערער נטען כי אכיפת הסכם הפשרה איננה נמנית עם עילות התובענה המקורית, שעניינה תשלום כספים המגיעים מהמערער על פי ההסכם בו רכש את תיקיו של החייב, ולפיכך אין מדובר בפסק דין חלקי. הנאמן מוסיף ומעיר כי אם הבקשה לאכיפת ההסכם היתה מתקבלת, אזי היה מדובר בפסק דין, שכן בכך היה הסכסוך בין הצדדים בא לידי סיום. הנאמן חוזר על טענותיו לפיו החלטת בית המשפט לא "סגרה את התיק" ולא סיימה את המחלוקות בין הצדדים, שכן כל עילות התובענה, הסעדים שהתבקשו במסגרתה וכן זהות הצדדים להתדיינות נותרו בעינם לאחר ההחלטה בגינה הוגש הערעור. 5. לצורך הדיון בבקשה, מוכנה אני לצאת מנקודת מוצא, הנוחה לנאמן, מבלי לקבוע עמדה בעניין, לפיה החלטת בית המשפט אינה מהווה "צו בפשיטת רגל". במקרה כזה, חלים דיני הערעור הרגילים, המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (ראו: רע"א 4569/91 מוריס סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו (3) 811). כידוע, המבחן המקובל להבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת הינו האם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שכן אם נותר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין. במקרה שלפני, ההליכים שנוהלו במסגרת הליך הבוררות ובמסגרת בית המשפט הינם הליכים נפרדים ואוטונומיים הדנים בסוגיות שונות. אכן, ברי כי להליכים אלה יש רקע עובדתי דומה. כמו כן, אין מחלוקת כי הסכם הפשרה הנטען גובש במסגרת הליך הבוררות. אולם בעוד שבמסגרת הליך הבוררות נדונים תנאי ההסכם שנכרת בין הצדדים בנוגע להעברת תיקיו של החייב לידי המערער ושאלת הפרתו של הסכם זה, ההליך שהתנהל בפני בית המשפט סב סביב שאלת תוקפו המחייב של הסכם הפשרה. ברי שהעילות אשר נדונו בכל אחד מההליכים הינן שונות וכך אף הסעדים שהתבקשו במסגרתם. החלטת בית המשפט קמא הכריעה באופן סופי בשאלת תוקפו המחייב של הסכם הפשרה. במובן זה, מדובר בפסק דין אשר "סגר את התיק" וקבע באופן סופי בשאלת תוקפו המחייב של הסכם הפשרה, שאלה שהיתה במחלוקת בין הצדדים. עצם הדבר, שבמסגרת הליך הבוררות טרם התלבנה המחלוקת בין הצדדים בשאלת תנאי ההסכם להעברת תיקיו של החייב למערער, אינה מעלה ומורידה לעניין סיום המחלוקת בנוגע לתוקף הסכם הפשרה. במצב דברים זה, מהווה החלטת בית המשפט פסק דין עליה ניתן לערער בזכות. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי הליך הבוררות מתקיים בצד המערכת השיפוטית של המדינה ואין הוא חלק ממנה, ואף מטעם זה אין מקום לטענת הנאמן לפיה המשך ההתדיינות בהליך הבוררות מעיד על כך כי ההליך בפני בית המשפט אינו סגור, שכן טרם יושבו זכויותיהם בהליך הבוררות. עוד אוסיף, למען הזהירות, כי אין להקיש בין המקרה שלפני למקרה שנדון במסגרת ע"א 2144/98 א.ש. רהט הנדסה בע"מ נ' כונס הנכסים לנכסי הר-סיך לבניין בע"מ, תק-על 98(2), 740. באותו מקרה נקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרת תיק כינוס, לדחות בקשה למתן הוראות בנוגע להפסקת גביית שיקים וביטול עיקול על כספי ערבויות בנקאיות הינה "החלטה אחרת", וזאת מהטעם שההחלטה לא פתרה את הסכסוך בין הצדדים בנוגע למימוש שיקים אשר התנהל בפני בית משפט השלום. באותו עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי הסוגיות שהועלו בפניו נדונות ממילא בפני בית משפט השלום ולפיכך בית המשפט הפנה את המתדיינים חזרה לבית משפט השלום. כמובהר לעיל, בניגוד להחלטה זו, במקרה דנן, הסוגיות שהובאו לפתחו של בית המשפט היו שונות מאלו אשר נדונו בהליך הבוררות. כמו כן, בית המשפט הכריעה בבקשה שהוגשה לפניו לגופו של עניין, והצדדים לא הוחזרו להתדיין בעניין זה במסגרת הליך הבוררות. התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בשים לב לשיהוי שחל בהגשת הבקשה, ישא הנאמן בהוצאות המערער בסכום כולל של 2,000 ₪ אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. פשרההסדר פשרה