בעלות משותפת במניה

השופט א' ברק: החברה ק.א.ן. צביעה ואשפרה בע"מ (להלן - החברה) היא חברה פרטית. הון המניות שלה מחולק למספר סוגים, והוא כולל בין השאר "מניות הנהלה". עם ייסוד החברה הוקצו ונרשמו בפנקס החברים של החברה עשרים ואחת מניות הנהלה למקס מנחם נבנצאל ועשרים ואחת מניות הנהלה לאברהם קיסרמן. במשך השנים הוקצו מניות הנהלה נוספות, באופן שמספר מניות ההנהלה הרשומות כיום הוא שישים. מקס מנחם נבנצאל ואברהם קיסרמן חתמו, כל אחד בנפרד, על שטר העברה של מניה וחצי, הראשון למאשה סוקולובסקי והשני לבצלאל חיים סוקולובסקי, בעלה של מאשה סוקולובסקי. העברת המניות נרשמה בפנקס החברים. בין בעלי מניות ההנהלה לא שררה האחוה, והתנהל ביניהם מאבק כוח אשר התבטא, בין השאר, בעריכת קואליציות שונות לשם מינוי מנהלים, שהוא מזכותה החשובה של מנית ההנהלה. במסגרת מאבק זה הוגשו מספר המרצות-פתיחה, בהן נתבקשו סעדים הצהרתיים וצווי מניעה בכל הקשור למינוי מנהלים בחברה. מרביתן של שאלות אלה שוב אינן אקטואליות, שכן הצדדים הגיעו להסדר ביניהם, ולא נותר לנו בערעורים אלה אלא לדון בשתי שאלות, שהוכרעו בבית-משפט קמא, ושלגביהן לא באו הצדדים לידי הסדר ביניהם. השאלה האחת עניינה תוקף העברת מניה ומחצית המניה ממקס מנחם נבנצאל למאשה סוקולובסקי. השאלה השנייה עניינה תוקף צירוף מניות הנהלה לעניין מינוי מנהלים. בטרם נפתח בשאלות אלה, מן הראוי לתקן שגגה, שנפלה בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. נקבע בפסק הדין, כי מאיר שמחה סוקולובסקי הינו בעלים של שלוש מניות הנהלה. מלין בא-כוחו על כך, שכן, לטענתו, מאיר שמחה סוקולובסקי הינו בעלים רשום של שש מניות הנהלה. כל הצדדים אכן מסכימים, כי בעניין זה טעה בית-משפט קמא, וכי מאיר שמחה סוקולובסקי הוא הבעלים של שש מניות הנהלה, וכך אנו מחליטים. מכירת המניות 2. מקס מנחם נבנצאל חתם על שטר העברה של מניה וחצי למאשה סוקולובסקי, והמניות נרשמו על שמה. הערכאה הראשונה (כבוד הנשיא מ' קנת) קבעה בגוף פסק הדין, כי מאשה סוקולבסקי אינה מחזיקה במניות כלשהן. בסוף פסק הדין, בסכמו את החלטתו, ציין השופט, כי מאשה סוקולובסקי מחזיקה במשותף עם מקס מנחם נבנצאל במניה אחת, ובמשותף עם אברהם קיסרמן במניה שנייה. בעניין אחרון זה טעה בית המשפט, שכן אברהם קיסרמן לא העביר מניות כל שהן למאשה סוקולובסקי אלא לבעלה, בצלאל חיים סוקולובסקי. אשר להעברת המניות למאשה סוקולובסקי, נחלקו הדעות בפנינו. בעוד שבא-כוחה, עורך הדין שכטר, טוען, כי יש להכיר בבעלות המלאה של מאשה סוקולובסקי על מניה אחת, ובבעלותה המשותפת עם מקס מנחם נבנצאל על מניה שנייה, טוען עורך-דין קינדרמן (בשמו של ד"ר ישראל דוד נבנצאל), כי העברת המניות ממקס מנחם נבנצאל למאשה סוקולובסקי בטלה ומבוטלת. 3. הערכאה הראשונה לא נימקה מדוע מאשה סוקולובסקי אינה מחזיקה במניות כלשהן. עיון בחומר הראיות מעלה, כי מקס מנחם נבנצאל חתם ביום 13.8.73 על שטר העברה של מניה וחצי למאשה סוקולובסקי, וכי העברה זו נרשמה בפנקס החברים. לכאורה מתבקשת על-כן המסקנה, כי מאשה סוקולובסקי היא בעלת מניה אחת משלה, ולאור אי-היכולת להעביר בעלות נפרדת במחצית המניה (ע"א 747/77 [1]), בעלים משותפים, יחד עם מקס מנחם נבנצאל, במניה שנייה. אכן, מר שיוביץ ציין בפנינו, כי אין לו טענה של ממש לעניין העברת הבעלות על המניה השלימה, אך, לטענתו, לא נוצרה כל בעלות משותפת במניה השנייה. לדעתו, יצירת הבעלות המשותפת אינה תופסת, שכן תנאי חיוני לה לא הוסכם בין הצדדים. תנאי חיוני זה עניינו בשאלת "ההובלה", כלומר, מי מבין שני השותפים הוא המפעיל את הכוח הנתון למניה. כידוע נקבע בלוח א של התוספת השלישית לפקודת החברות (תקנה 60), כי "במקרה של בעלים-שותפים למניה תתקבל דעתו של ראש השותפים הניתנת בגופו או על ידי בא כחו ולא תתקבל דעתם של יתר השותפים". תקנה זו היא חלק מתקנות החברה. בעניין שלפנינו לא נקבע בין הצדדים בשעת העברת המניות מיהו "ראש השותפים". מכאן הטענה, כי ההעברה בטלה. לחילופין נטען מפי מר שיוביץ כי בהעדר הסכם בין הצדדים, המוכר הוא "ראש השותפים" ("המוביל" בלשון בעלי המניות בחברה). אין בידי לקבל טענות אלה. על-פי כתב העברת המניות - וזה המסמך היחיד שהוגש לנו בעניין העברת המניות - הועברה מניה וחצי מהמוכר לקונה. כפי שנפסק בע"א 747/77 [1], אין המוכר יכול להעביר מחצית מניה כיחידה נפרדת. לאור הגישה, כי במקום שחוזה ניתן לפירושים שונים, יש להעדיף פירוש המקיים את החוזה על-פני פירוש לפיו הוא בטל (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), אין לנקוט בענייננו גישה, כי ההעברה של מחצית המניה בטלה ומבוטלת, אלא יש לנקוט עמדה, כפי שמצאה ביטויה בע"א 747/77 [1] הנ"ל, כי המוכר והקונה הם בעלים משותפים במניה. זאת ועוד: בעלות משותפת זו מעניקה להם זכויות שוות (ראה סעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971), על כן איני רואה כל מקום לקבוע, כי "ההובלה" היא דוקא של המוכר ולא של הקונה. כזכור, הורה בית המשפט העליון בע"א 747/77 [1], כיצד יש לרשום, באופן זמני, את הבעלים המשותפים בפנקס החברים. בית המשפט הוסיף וקבע (בעמ' 565), כי "אם המערער [מקס מנחם נבנצאל] יטען שבינו ובין גב' סוקולובסקי מגיע לו המקום הראשון, יצטרך לנקוט הליכים נוספים נגדה, כדי להוכיח זכותו כלפיה". זכות כזו לא הצליח מקס מנחם נבנצאל להוכיח לפנינו. על-כן, אין אנו רואים אפשרות, לעת עתה, להכניס שינוי ברישום זמני זה, והוא יישאר בעינו, כל עוד לא ינקטו הצדדים הליכים נוספים כדין בעניין זה. 4. הטענות העיקריות כנגד תוקפה של העברת המניות ממקס מנחם נבנצאל למאשה סוקולובסקי הושמעו בפנינו דוקא מפיו של עורך הדין קינדרמן, שטען לד"ר ישראל דוד נבנצאל. לשם הבנתן של טענות אלה מן הדין לציין, כי בהליך משפטי, שהתקיים בין ד"ר ישראל דוד נבנצאל לבין מקס מנחם נבנצאל נפסק על-ידי הנשיא מ' קנת, ואושר על-ידי בית המשפט העליון (ע"א 747/77 [1] הנזכר), כי מקס מנחם נבנצאל מחזיק במחצית מניות ההנהלה, הרשומות על שמו כנאמן עבור אחיו המנוח, מנשה יוסף נבנצאל. ד"ר ישראל דוד נבנצאל הוא יורשו של אותו אח. על רקע זה באה טענתו של עורך הדין קינדרמן, כי העברת המניות ממקס מנחם נבנצאל למאשה סוקולובסקי אינה תופסת. לטענתו, מנשה יוסף נבנצאל לא אישר ולא הסכים למכירה האמורה, ואין המוכר יכול (בלא הסכמת הנהנה) למכור נכס שאינו בבעלותו המלאה, ואין הוא יכול להעביר יותר זכויות משיש לו. 5. מניה בחברה פנים רבות לה. הריהי זכות ראויה (CHOSE IN ACTION) הטומנת בחובה צרור או אגד של זכויות כלפי החברה ובחברה (ראה: בג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 [2], בעמ' 977). תעודת המניה היא מסמך, המעיד על הבעלות במניה. בין אם נבחן את המישור האובליגטורי (המניה כזכות) ובין אם נבחן את המישור הקנייני (תעודת המניה כנכס), נקודת המוצא היא, כי אין אדם יכול להעביר יותר זכויות משיש לו (‎.(NEMO DAT QUOD NON HABET על-כן אין בעל מניה יכול להעביר יותר זכויות משיש לו עצמו במניה. כלל זה כפוף למספר חריגים. כך, למשל, נפסק, כי מניה למוכ"ז היא מסמך סחיר, ועל-כן מי שרוכש אותה בתמורה ובתום-לב, עשוי לרכוש בה זכות טובה יותר מזכותו של המעביר (ראה: ע"א 197/47 [3], בעמ' 272). 6. מניה על שם אינה מסמך סחיר, ועל-כן אין החריג הנזכר חל בענייננו. אך תרופתה של מאשה סוקולובסקי נמצאת בחריג אחר. כפי שראינו, נקבע בע"א 747/77 [1], כי המוכר - מקס מנחם נבנצאל החזיק במחצית המניות הרשומות על שמו כנאמן עבור אחיו, מנשה יוסף נבנצאל. כלל הוא בדיני היושר, כי נאמן המוכר מנכסי הנאמנות לקונה בתמורה ובתום-לב, מעניק לקונה זכות קניין טובה בנכס, בלא שזכותו של הקונה תהא כפופה לזכותו של הנהנה. דין זה חל, כמובן, גם לעניין מכירת מניות (ראה: R.R. PENNINGTON, COMPANY LAW (LONDON, 4TH ED., 1979) 314, 365). על-כן, אם מאשה סוקולובסקי רכשה את המניות, אשר נרשמו על שמה, בתמורה ובתום-לב, הריהי רוכשת בהן זכות טובה כלפי כולי עלמא, ואין לנהנה - הוא הד"ר ישראל דוד נבנצאל היורש את מנשה יוסף נבנצאל - כל זכות כלפיה. האם רכשה מאשה סוקולובסקי את המניות בתמורה ובתום-לב? בעניין זה טען בפנינו עורך הדין שיוביץ, ולו בשפה רפה, כי המניות נרכשו ללא תמורה. בטענה זו אין כל ממש, ומשני טעמים: ראשית, מקס מנחם נבנצאל העיד, כי החברה הייתה זקוקה לכסף, ועל-כן נמכרו המניות, כאשר כספי המכירה הוכנסו לקופת החברה, ונרשמה במקביל הלוואה למנהלים. משמע, שהמניות נמכרו במחיר ולא ניתנו במתנה; שנית, בשטר ההעברה עצמו צויין בדפוס, כי ההעברה נעשתה "בתמורה", בלא שרישום זה נמחק. אשר לתום-לבה של הקונה, טען בפנינו עורך הדין קינדרמן, כי לא הובאה כל הוכחה, כי מאשה סוקולובסקי רכשה המניות בתום-לב. אף בטענה זו אין כל ממש, שכן הנטל לטעון טענת חוסר תום-לב מוטל היה על מקס מנחם נבנצאל או על ד"ר ישראל דוד נבנצאל. משלא באה מהם כל טענה, כי המניות נרכשו שלא בתום-לב, לא היה מקום להביא כל הוכחה בעניין זה. 7. משהגעתי למסקנה, כי מכוח דיני היושר רכשה מאשה סוקולובסקי זכות קניין טובה במניות, שוב אין לי צורך לדון בשאלה, אם לא ניתן היה לבסס את זכותה של מאשה סוקולובסקי אף על דיני המניעות. לכאורה, ניתן לומר, כי במקום שפלוני, שיש לו זכות קניין בנכס, מרשה ומסכים לכך, כי הנכס יהא רשום על שמו של אלמוני כבעלים לכל דבר, הריהו במעשהו זה יוצר מצג כלפי כל קונה פוטנציאלי, כי אלמוני הוא הבעלים, והוא רשאי לנהוג בנכס מנהג בעלים, ועל-כן מנוע הוא מלהתכחש לבעלות זו של אלמוני כלפי פלמוני, הקונה את הנכס בלא לדעת על זכויותיו של אלמוני (ראה: ;[‎DYER V. PEARSON (1824) [4]; PICKERING V. BUSK (1812) [5 (HENDERSON & CO. V. WILLIAMS (1895) [6]; RIMMER V. WEBSTER (1902 & ‎[7]; W. BOWSTEAD, AGENCY (LONDON, 14TH ED., BY F.M.B. REYNOLDS B.J. DAVENPORT, 1976) 292; (G. SPENCER BOWER AND TURNER, ESTOPPEL BY REPRESENTATION (3RD ED., 1977) 185. כאמור, אין לנו צורך לדון בשאלת "הבעלות מכוח מניעות", שהרי הקונה רכשה בעלות מכוח הדין הסובסטנטיבי עצמו. צירוף מניות הנהלה 8. תקנה 5 לתקנות החברה קובעת לאמור: "לכל מנית הנהלה תהיה דעה אחת באסיפה הכללית. כל עשר מניות הנהלה תהיינה זכאיות למנות מנהל אחד בחברה ותהיה להן הזכות לקבל הזמנה להשתתף ולהצביע באסיפה הכללית של החברה". בעלי מניות הנהלה, אשר בידי כל אחד מהם פחות מעשר מניות הנהלה, התחברו באופן שצירוף מניותיהם מביא למעלה מעשר מניות, ובחרו במנהל. מר קינדרמן, בא-כוחו של ד"ר ישראל דוד נבנצאל, טען בפני הנשיא מ' קנת, כי צירוף זה אינו אפשרי, וכי לשם מינוי מנהל תנאי הוא, כי בידי אדם אחד יהיו עשר מניות הנהלה. הערכאה הראשונה לא קיבלה טענה זו והחליטה, כי על-פי תקנה 5 ניתן לצרף מניות כדי להשיג את המספר הדרוש של מניות למינוי מנהל. על החלטה זו מבקש מר קינדרמן לערער בפנינו. לדעתי, ערעור זה דינו להידחות. כידוע, הכלל הוא, כי בעלי מניות יכולים לצרף את כוחות ההצבעה, אשר המניות מקנות להם, אלא אם כן זכות זו נשללת מהם, אם על-ידי הדין ואם על-ידי התקנות. לא נטען בעניין שלפנינו, כי הדין שולל צירוף שכזה, ואין אני רואה בלשון תקנה 5 כל שלילה שכזו. נראה לי, כי צדקה הערכאה הראשונה בהדגישה, כי על-פי תקנה 5 הזכות למנות מנהל נתונה ל"כל עשר מניות הנהלה", ולא לבעלים של עשר מניות הנהלה. הריכוז של עשר מניות הנהלה יכול שיבוא בדרך של ריכוז הבעלות בידי אדם אחד, אך יכול הוא שיבוא על-ידי ריכוז כוח ההצבעה (בדרך של מתן יפוי-כוח) תוך פיצול הבעלות. פירוש זה נראה לי גם כפירוש מעשי, שכן הוא מונע מצב דברים, שבו לאיש מבעלי המניות לא יהיו עשר מניות הנהלה, וכתוצאה מכך לא יוכלו בעלי מניות ההנהלה למנות מנהלים על פי תקנה 5. 9. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור בע"א 370/78, ואנו מקבלים את הערעור בע"א 368/78 במובן זה שאנו קובעים: א. כי מאיר שמחה סוקולובסקי הינו בעלים רשום של שש מניות הנהלה. ב. כי מאשה סוקולובסקי היא בעלים יחיד של מנית הנהלה אחת, ובעלים במשותף עם מקס מנחם נבנצאל וישראל נבנצאל במנית הנהלה שנייה, הכל כאמור בפסקה 3 לעיל. המשיבים 1 ו-6 בע"א 368/78 (הם המערער, והמשיב 8 בע"א 370/78) ישאו בהוצאות המערערים לרבות שכר-טרחת עורך-דין בע"א 368/78 (הם המשיבים 3, 4 ו-5 בע"א 370/79) בסכום כולל של 30,000 ל"י. דיני חברותבעלי מניותבעלותמניות