בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בהפ"ב 7054-09-12 מיום 13.2.2013, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקש לביטול החלטת בורר שניתנה ביום 3.6.2012 על ידי רו"ח עו"ד יחזקאל פלומין (להלן: הבורר). ההליכים לפני בית המשפט המחוזי ופסק דינו 1. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 3.6.2012 נתן הבורר החלטת ביניים במסגרתה קיבל באופן חלקי את בקשת המשיב לסילוק על הסף של התביעה, וזאת בשל כך שחלק מהעילות הנכללות בה התיישנו, כשם שטען המשיב. 2. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את מה שלטענתו היה פסק בוררות חלקי ולא החלטת ביניים, וזאת כיוון שלגרסתו נגרם לו עיוות דין חמור שעה שהבורר הכריע בטענות ההתיישנות באמצע שלב ההוכחות ובטרם הייתה למבקש הזדמנות לחקור את המשיב ועדיו, שעה שטענות ההתיישנות שהעלה המשיב הצריכו בירור עובדתי. עוד טען המבקש כי לא היה מקום להידרש לבקשת המשיב שהוגשה באמצע שלב ההוכחות שכן הועלתה בה אך טענה של "אין להשיב לאשמה" שאין לה מקום בהליך אזרחי. לכן, טען המבקש כי לא ניתן לו יומו לפני הבורר ובכך נגרם לו עיוות דין המצדיק את ביטול פסק הבוררות החלקי בהתאם לסעיפים 24(4) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המשיב טען, לעומת זאת, כי המבקש מנסה לערער על החלטת הבורר באצטלה של טענות ביטול לפי חוק הבוררות, וכי למעשה לא עומדת למבקש כל עילת ביטול. לגופו של עניין טען המשיב כי טענת התיישנות היא טענה מקדמית שניתן להכריע בה אף על בסיס כתבי הטענות בלבד. 3. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיב. בית המשפט המחוזי חזר על הטענות שהעלו הצדדים לפני הבורר לעניין ההתיישנות, כאשר לגרסת המשיב חלק ניכר מעילות התביעה של המבקש מקורן בכספים שקיבל המשיב בתקופה שחלה לגביה התיישנות והמבקש היה מודע לקבלת הכספים בתקופה זו. לגרסת המבקש, אמנם קבלת הכספים הייתה בתקופה אשר חלה עליה התיישנות, אך עילת התביעה צמחה מאוחר יותר במסגרת הסכם היפרדות שערכו הצדדים להפרדת העסקים ביניהם. בית המשפט המחוזי הדגיש את העובדה שהבורר התקשה להבין את גרסת המבקש לטענת ההתיישנות בשל העובדה שזה לא התייחס באופן פרטני לכל אחת מטענות ההתיישנות המפורטות של המשיב. לתפיסתו של בית המשפט המחוזי, במסגרת בקשת הביטול שהגיש המבקש, מנסה הוא להשלים את המחסור בהתייחסויות מפורטות אלה. כך, קבע בית המשפט המחוזי כי מהחומר שהיה מצוי לפני הבורר, שכלל גם את התצהירים מטעם המבקש, עולה שחלק מעילות התביעה היו ידועות למבקש בתקופה שחלה עליה התיישנות ולכן צדק הבורר כשדחה את אותן עילות מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי הוסיף כי עצם הדיון בטענת ההתיישנות בשלב ההוכחות אין בו כדי ליצור עיוות דין, נהפוך הוא, מדובר בהחלטה המייעלת את הדיון ומצמצמת את המחלוקת בין הצדדים בהתבסס על עדויות הצדדים, ובייחוד על עדי המבקש. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הוא רואה בהחלטת הבורר החלטת ביניים שכלל לא ניתן לערער עליה לפני תום הדיון, וכי מכל מקום, במסגרת הסכמת הצדדים לקיום הבוררות לא נכללה אפשרות לערער על פסק הבורר. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני. תמצית נימוקי הבקשה 4. המבקש חוזר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי לפיהן נגרם לו עיוות דין חמור בשל העובדה שחלק מעילות תביעתו נדחו בשל התיישנות, וזאת, שעה שלא ניתנה לו הזדמנות לחקור את המשיב ועדיו. המבקש טוען כי החלטת הבורר מהווה פסק דין חלקי שכן היא שמה קץ למחלוקת באשר לעילות התביעה שנדחו מחמת התיישנות. עוד טוען המבקש כי הבורר לא יכול היה להכריע בעניין טענות ההתיישנות באמצע שלב ההוכחות, שעה שהוגשה לו בקשה שנגעה אך ורק לטענת "אין להשיב לאשמה" שלא ניתן לקבלה בהליך אזרחי, והבורר אף לא קיבל אותה, ושעה שאין כל מקור בדין להגשת בקשה לסילוק על הסף בשלב זה. עוד טוען המבקש כי מכל מקום לא ניתן היה להכריע בשאלת ההתיישנות באמצע שלב ההוכחות, שכן מדובר בשאלה עובדתית, וזאת בייחוד בשים לב להחלטה קודמת של הבורר לפיה טענות ההתיישנות יידונו רק לאחר שתיפרש לפניו התשתית העובדתית. המבקש טוען גם כי בשל העובדה שהבורר קרא אל תוך בקשת המשיב ש"לא להשיב לאשמה" גם בקשת סילוק על הסף יש מאין, נמנעה ממנו הזכות להגיב באופן מפורש לבקשת הסילוק על הסף. המבקש מוסיף גם כי החלטתו של הבורר מהווה פסיקה בהיעדר ראיות ומקימה עילת ביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שהמבקש לא התייחס לטענות ההתיישנות לפני הבורר. דיון והכרעה 5 לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב. 6 כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (6.10.2010), פסקה 18; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט (6.1.2011), פסקה 26; רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל (18.1.2011), פסקה 17). במקרה דנא, אינני מוצא שהתקיים עיוות דין המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לבטל את החלטת הבורר. 7. לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע שבקשתו של המבקש הינה למעשה ערעור במסווה על החלטת הבורר גופה, דבר שכידוע לא ניתן לעשותו במסגרת בקשת ביטול פסק בוררות, ובייחוד שעה שהצדדים לא הסכימו על אפשרות ערעור על פסק הבוררות. טענותיו של המבקש כאילו נגרם לו עיוות דין נסבו סביב העובדה שהחלטת הבורר לדחות על הסף חלק מעילות תביעתו בשל התיישנות ניתנה במהלך שלב ההוכחות ובלא שניתנה לו הזדמנות לחקור את המשיב ועדיו. אכן, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות שעה שהוא מפעיל את סמכותו לדחות תובענה על הסף, ובין היתר מחמת התיישנות, ועליו לעשות כן רק לאחר שבחן בקפידה ובזהירות את מכלול הנתונים הרלבנטיים [ראו: ע"א 2582/09 ‏גנאים נ' בית החולים רמב"ם (8.8.2010), פסקה 12 והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: עניין גנאים)]. כיוון שסעיף 1 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מגדיר "בית משפט" גם כבורר, דברים אלו יפים גם לבורר המבקש לדחות על הסף תביעה המוגשת לפניו או חלקים ממנה מחמת התיישנות [ראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל 644-642 (2005) (להלן: אוטולנגי)]. עם זאת, דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות יכולה להיעשות גם על יסוד כתבי הטענות בלבד ומבלי להיזקק לקיום הליך הוכחות (עניין גנאים, פס' 13). כמו כן, כמצוות תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), יכול בית המשפט לדחות תובענה על הסף בכל שלב משלבי הדיון לפניו, וזאת, אף ביוזמתו שלו ומבלי שאחד מן הצדדים יבקש זאת [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 177 (מהדורה עשירית, 2009)]. על אף שלפי פריט יד לתוספת הראשונה לחוק הבוררות אין הבורר כבול לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, פריט ח לאותה תוספת מקנה לבורר סמכות "לעשות כל דבר אחר הכרוך בניהול הבוררות, כפי שרשאי היה לעשות בית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו". מכאן נלמדת סמכותו של בורר להורות על דחיית תביעה על הסף מן הטעמים שבתקנה 101 לתקנות (אוטולנגי, בעמ' 592-590). מכוח היקש, ניתן לקבוע כי הסמכויות הנתונות לבית המשפט בבואו לדחות תביעה על הסף, כפי שתוארו לעיל, נתונות גם לבורר. 8. לאור האמור לעיל, לא מצאתי שיש ממש בטענותיו של המבקש לפיהן נגרם לו עיוות דין בשל החלטת הבורר לדחות על הסף כמה מעילות תביעתו. הבורר בחן בזהירות מספר בקשות לדחייה על הסף שהגיש המשיב, לאחר שזה העלה אותן בהזדמנות הראשונה כנדרש בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, וסירב לדון בהן עד אשר תתברר לפניו המסכת העובדתית הרלבנטית. לאחר שהיה מונח לפניו תצהירו של המבקש ולאחר ששמע את עדותו, החליט הבורר לדון בבקשות לדחייה על הסף מחמת התיישנות שהגיש המשיב, וזאת לאחר שהגיש בקשה לדחות את התביעה מן הטעם ש"אין להשיב לאשמה". דעתי היא כי רשאי היה הבורר להמשיך לדון בבקשות המשיב לסילוק על הסף אותן השהה, אף אם לא נתבקש לעשות כן באופן מפורש, שכן סמכותו של בורר לעניין דחיית תביעה על הסף הינה כשל בית המשפט כפי שפורט לעיל. העובדה שהבורר החליט לדחות חלקים מתביעת המבקש על הסף בטרם נשמעו העדים מטעם המשיב אין בה כדי ליצור עיוות דין שיביא לביטול החלטתו, גם אם ייתכן שהיה מקום לשמוע את עדי המשיב בטרם מתן ההחלטה, וכמובן שאינני מביע בעניין זה דעה. לא מצאתי גם ממש בטענתו של המבקש לפיה נמנעה ממנו האפשרות להגיב לבקשה לסילוק על הסף. המשיב הגיש מספר בקשות לסילוק על הסף להן הגיב המבקש, כשבמסגרת תגובתו יכול היה לשטוח את כל טענותיו נגד סילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות. 9. אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אינני עושה צו להוצאות. סילוק על הסףהתיישנות