בקשה לשחרור ממשמורת

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 12.9.2013 (עמ"נ 35038-08-13, השופט מ' לוי). פסק הדין דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטה של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין) מיום 19.8.2013 (הדיין ד' פלג), אשר דחתה בקשה לשחרורו של המבקש ממשמורת בערובה. 2. המבקש, אשר נכנס לישראל בשנת 2006, הושם בתחילה במשמורת ובהמשך הגיש בקשה לקבלת מקלט. בראיון שנערך לו טען המבקש כי לפני כניסתו לישראל הייתה ברשותו תעודת זהות מחוף השנהב אשר אבדה לו בגבול ישראל-מצרים. המבקש הוסיף כי יש לו הורים ואחים בחוף השנהב, וכן אישה וילד שאינו יודע היכן הם. בקשת המקלט נדחתה בנימוק שהמבקש לא המציא מסמכי זיהוי ונעדר ידע בסיסי אודות חוף השנהב. עם זאת, במסגרת עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו (עת"מ 2452/06, השופטת ד' פלפל) הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לפיה יונפק למבקש רישיון ישיבה זמני מסוג ב/1, אשר יוארך מעת לעת, עד למועד שבו תסתיים ההגנה הזמנית הקבוצתית שניתנה למבקשי מקלט שהוכרו כאזרחי חוף השנהב על-ידי נציבות האו"ם לפליטים. הרישיון האחרון שניתן למבקש היה בתוקף עד ליום 15.10.2008, והחל ממועד זה הוא לא פעל לחידושו. ביום 31.2.2011 הודיעה מדינת ישראל על סיומה של מדיניות אי ההרחקה הזמנית של אזרחי חוף השנהב, ועל פי החלטת שר הפנים ניתנה להם אפשרות לעזוב את ישראל מרצונם עד ליום 1.7.2012. 3. המבקש, שנותר בישראל, נעצר ביום 10.2.2013 ולמחרת היום נערך לו שימוע. בשימוע טען המבקש כי הוא נולד בחוף השנהב וכי בנו מתגורר בחוף השנהב. עוד הוא טען כי היה ברשותו גם דרכון של ג'מייקה מכוח נישואיו לאישה שהיא אזרחית ג'מייקה, וכי הוא השליך את הדרכון כשנעצר בישראל. בהמשך אותו היום הוצאו למבקש צו הרחקה וצו משמורת, והוא הובא בפני בית הדין. המבקש טען בפני בית הדין כי הוא אינו מוכן לחזור לארצו מאחר שהוא מבקש תחילה לטפל בבעיה רפואית ממנה הוא סובל. בית הדין אישר את צו המשמורת, בקובעו כי לא קיימים טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים לשחרר את המבקש בערובה ממשמורת. בדיונים נוספים שנערכו לו בבית הדין בימים 18.3.2013, 17.4.2013 ו-22.5.2013 חזר המבקש על עמדתו לפיה הוא מסרב לשוב לארצו בטרם ישוחרר ממשמורת ויקבל טיפול רפואי. בהחלטותיו של בית הדין בעקבות דיונים אלה נקבע שהמבקש מסרב לשתף פעולה עם הרחקתו מישראל ואושר המשך החזקתו במשמורת. 4. ביום 11.6.2013 שינה המבקש את עמדתו והודיע למשרדי המשיב במתקן "סהרונים" ולמינהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה, כי הוא מוכן לשתף פעולה באופן מלא עם הרחקתו מישראל. המבקש ציין כי הוא מעדיף להיות מורחק לג'מייקה, אך בלית ברירה יהיה מוכן להיות מורחק גם לחוף השנהב. בעקבות כך, מילא המבקש ביום 12.6.2013 בקשה לתעודת מעבר לחוף השנהב. 5. ביום 3.7.2013 הגיש המבקש לבית הדין בקשה לשחרור ממשמורת מכוח סעיף 13ו(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), הקובע כי ממונה הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין ממשמורת במקרה שבו השתכנע כי הוא "יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע". במסגרת הבקשה נטען כי המבקש משתף פעולה באופן מלא עם הליכי הרחקתו וכי הוא מבקש לסיים כמה טיפולים רפואיים ולארגן את רכושו בטרם יורחק מישראל. בקשה זו נדחתה בהחלטתו של בית הדין מיום 21.7.2013, בנימוק ש"סידור עניינים" אינו מהווה עילה לשחרור ממשמורת. 6. בהמשך, הגיש המבקש לבית הדין ביום 11.8.2013 בקשה לשחרור ממשמורת מכוח סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל הקובע כי ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין אם הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות. המשיב התנגד לבקשה בהסתמכו על סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל הקובע כי שוהה שלא כדין לא ישוחרר בערובה "אם הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". המשיב טען כי המבקש אינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל, בין השאר כיוון שהבקשה להנפקת מסמכי נסיעה אינה נתמכת בכל מסמך שיסייע לקידום הרחקתו והיא אף חסרה פרטים רבים, שיש באפשרותו של המבקש למסור למשיב, ובכלל זה פרטים הנוגעים למשפחתו בחוף השנהב. המשיב הוסיף וציין כי המבקש יוזמן שוב, ביום 17.8.2013, לצורך מילוי בקשה חדשה שתכלול את כל הפרטים הרלוונטיים. 7. בית הדין דחה את הבקשה לשחרר את המבקש בערובה בהחלטתו מיום 19.8.2013, היא ההחלטה נשוא הבקשה שבפני. החלטה זו ניתנה לאחר המועד שנקבע לזימונו של המבקש, כאמור לעיל, אך מבלי שבית הדין עודכן בתוצאותיו. בית הדין קבע כי לפי התרשמותו, נכון לאותה עת, המבקש משתף פעולה עם הרחקתו מישראל והמשיב חפץ לסייע בידו של המבקש "לממש את רצונו לשוב למולדתו בדרך של הושטת עזרה במילוי הבקשה למסמכי נסיעה בצורה מלאה ושלמה". בית הדין הוסיף וציין כי המשיב ציין בתגובתו כי בכוונתו להזמין את המבקש על מנת למלא בקשה חדשה שתכלול את כל הפרטים הרלוונטיים. נוכח האמור קצב בית הדין למשיב תקופה של 29 יום, עד ליום 17.9.2013, להשלמתם של הליכי ההרחקה של המבקש מישראל. בית הדין המשיך וקבע כי אם המבקש לא יורחק מישראל בתוך תקופה זו, הוא ישקול לשחררו בתנאים. 8. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרתו הוא טען כי יש להורות על שחרורו בערובה ממשמורת לאלתר, שכן הוא מוחזק במשמורת מעל ל-60 ימים, למרות שיתוף הפעולה המלא מצידו עם הליכי ההרחקה מישראל. המבקש הסתמך על קביעתו של בית הדין לפיה הוא מוחזק כמי שמשתף פעולה עם הליכי הרחקתו. לטענת המבקש, מדובר בקביעה עובדתית שמחייבת את שחרורו ממשמורת. המבקש הוסיף וטען כי אין בידו מסמכים ממדינת חוף השנהב וכי הוא אינו יכול להמציאם "יש מאין". 9. מנגד, טען המשיב כי בית הדין טעה בקובעו שהמבקש משתף פעולה עם הליכי הרחקתו. המשיב הצביע על כך שהמסמכים אשר המבקש הגיש לצורך הרחקתו מולאו באופן חסר, שאינו מאפשר את בחינתם על ידי הקונסול של חוף השנהב. כן נטען כי המבקש אינו פועל להמצאת מסמכים מזהים (אם באמצעות פנייה לבני משפחתו בחוף השנהב ואם באמצעות פנייה לצלב האדום). 10. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הערעור בפסק דינו מיום 12.9.2013. בית המשפט קמא קבע כי בית הדין שגה בכך שהתרשם שהמבקש משתף פעולה עם הליכי הרחקתו, וכי בפועל שיתוף הפעולה של המבקש הוא חלקי, "מן הפה ולחוץ, ולמראית עין בלבד". בית המשפט לעניינים מינהליים עמד על כך שהמבקש לא המציא למשיב מסמך זיהוי כלשהו, וכן לא פעל להמצאת מסמכי זיהוי מחוף השנהב או מג'מייקה. בשל כך, כך נקבע, אין לשחרר את המבקש ממשמורת. 11. בקשת רשות הערעור שבפני הוגשה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המבקש בית המשפט לעניינים מינהליים שגה כשהתערב בקביעתו של בית הדין כי הוא משתף פעולה עם הליכי הרחקתו מישראל. לשיטת המבקש, זהו ממצא עובדתי שלא נתקף על-ידי המשיב, אשר לא הגיש ערעור על החלטת בית הדין. לטענת המבקש, משעה שבית הדין קבע - כממצא עובדתי - שהוא משתף פעולה עם הליכי הרחקתו מישראל, המסקנה המשפטית המתחייבת מכך היא כי יש להורות על שחרורו ממשמורת לאחר 60 יום. בנוסף, טען המבקש כי הוא עושה ככל שביכולתו כדי לסייע בהליכי הרחקתו, וכי הנטל להראות אחרת מוטל על המשיב. בהקשר זה, נטען גם כי על המשיב היה לעזור למבקש במילוי הטפסים לצורך הרחקתו במשך 60 הימים בהם שהה במשמורת, אולם הוא נמנע מלעשות כן. 12. בהחלטתי מיום 5.11.2013 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה. בתשובת המשיב, מיום 28.11.2013, נטען כי יש לדחות את הבקשה כבר בשל כך שהיא אינה עומדת במבחנים שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה) למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לטענת המשיב, הבקשה נטועה בנסיבותיו האישיות של המבקש והיא אינה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינו. לגופו של עניין, טען המשיב, כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא קבע ממצאים עובדתיים חדשים בנוגע לשאלה האם המבקש משתף פעולה עם הליכי הרחקתו מישראל, אלא הסיק מסקנה משפטית שונה מן העובדות שהיו גם בפני בית הדין לביקורת משמורת. בנוסף, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה אף מן הטעם שהחלטתו של בית הדין הפכה להיות לא רלוונטית בשלב זה, לנוכח החלטות מאוחרות יותר שהתקבלו בעניינו של המבקש. המשיב מצביע על כך שמאז שניתנה החלטת בית הדין הובא עניינו של המבקש בפני בית הדין פעמים נוספות הן ביוזמתו והן במסגרת הביקורת שמקיים בית הדין בעניינו של המבקש מדי 30 יום. לטענת המשיב, במסגרת דיונים אלו ניתנו החלטות עדכניות המורות על המשך החזקתו של המבקש במשמורת. 13. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובשאר המסמכים שהונחו בפני, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. הלכה ידועה היא כי במקרים שבהם לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: עניין חניון חיפה). במקרה שבפנינו, השאלה המרכזית שעולה בבקשה היא שאלה יישומית - האם יש לראות במבקש מי שמשתף פעולה עם הליכי הרחקתו מישראל. שאלה זו נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, ואינה מהווה טעם למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". למעלה מן הצורך אבהיר, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים אינו קובע ממצא עובדתי חדש בנוגע לשאלה זו, אלא רק מגיע למסקנה משפטית שונה מזו שאליה הגיע בית הדין, בהסתמך על המסכת העובדתית שהובאה בפניו. 14. באשר לטענתו הנוספת של המבקש בדבר הסתמכותו של בית המשפט קמא על טעם שונה מזה של בית הדין, חשוב לחזור ולהזכיר כי ערכאת הערעור אינה מוגבלת לנימוקי הערעור שהועלו בפניה ואף אינה כבולה לנימוקיה של הערכאה הראשונה (ראו: תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443, 462; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 815-814 (מהדורה שביעית, 1995)). 15. אשר על כן, דין הבקשה להדחות. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 3,000 שקל. משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצר