1.לפניי בקשה לקביעת מקום השיפוט בו תתברר התובענה בתמ"ש 08-09-5624 (משפחה - חיפה) (להלן: התובענה), בהתאם להוראות סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947 (להלן: דבר המלך במועצה). הבקשה היא כי אורה על כך שהסמכות לדיון בתובענה תהא מסורה לבית הדין השרעי בחיפה. הרקע הצריך לעניינה של בקשה זו הינו רב שנים ומפותל, ואנו נציגו אך בתמצית המתחייבת לצורך ההכרעה בבקשה. תמצית הרקע העובדתי 2.המבקש הינו מוסלמי אשר נשא את המשיבה לאישה בשנת 1994. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים - בני 11.5, 13 ו-14.5 (להלן ביחד: הקטינים או הילדים). עובר לנישואיה השתייכה המשיבה לעדה הנוצרית, אך המירה את דתה לאיסלאם קודם הנישואין למבקש. בשנת 2001 התגרשו הצדדים, במסגרת הליך שהתנהל בפני בית הדין השרעי בחיפה. לאחר הגירושין החלו מתנהלים בין הצדדים הליכים שעניינם במשמורת הילדים. כפי העולה מן החומר שלפניי, תחילה (בשנת 2001), הוענקה המשמורת בילדים למשיבה. בשנת 2005 הגישה המשיבה לבית הדין השרעי בקשה לשינוי בהסדרי המשמורת שנקבעו. המבקש מצידו הגיש תביעה לבית הדין השרעי להעברת המשמורת לידיו. בית הדין השרעי הורה על העברת המשמורת של הילדים לידי המבקש. ערעור שהוגש על-ידי המשיבה לבית הדין השרעי לערעורים נדחה, ובעקבות זאת פנתה המשיבה לבית משפט זה במסגרת בג"ץ 1129/06 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים (טרם פורסם, 5.6.2006), וביקשה להביא לביטולה של החלטת בית הדין השרעי לערעורים. עתירתה התקבלה, ובית משפט זה הורה לבית הדין השרעי לערוך דיון חוזר בשאלת המשמורת בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסק דינו בהיבטים שעניינם עקרון טובת הילד והסדרי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 וחוק שיווי זכויות האשה, התשי"א - 1981. בעקבות זאת, נדונה שאלת המשמורת פעם נוספת בפני בית הדין השרעי, וזה שב וקבע כי משמורת הילדים תיוותר אצל אביהם, המבקש. המשיבה ערערה על החלטה זו לבית הדין השרעי לערעורים, אשר החליט ביום 10.9.2007 - ובהסכמת הצדדים - כי הקטינים יהיו במשמורת משותפת של הצדדים, בתנאים שנקבעו בפסק הדין. 3.בחודש מרץ 2008, המירה המשיבה את דתה ושבה להיות בת לעדה הנוצרית. 4.ביום 10.9.2008 פנתה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתובענה למשמורת, חינוך ושאר ענייני אפוטרופסות הילדים - היא התובענה נשוא ההליך שלפניי (תמ"ש 08-09-5624). לשיטתה, תובענה זו הוגשה לאחר שהמבקש לא קיים את תנאי ההסדר שגובש בהסכמה בפני בית הדין השרעי לערעורים. בין היתר ביקשה המשיבה במסגרת התובענה כי משמורת הילדים תועבר אליה ולחלופין כי ייאכף הסדר המשמורת שגובש בפני בית הדין השרעי לערעורים. 5.במסגרת כתב ההגנה שהוגש בתובענה זו מטעמו, העלה המבקש טענתו לפיה בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בתובענה, וכי זו נתונה לבית הדין השרעי. כן הוצגה בפני בית המשפט עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית הסמכות. ביום 27.1.2009 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בשאלת הסמכות לדון בתובענה, בה קבע בית המשפט, בין היתר בשים לב לקביעות פסק הדין בבג"ץ 304/86 ברק נ' בית הדין השרעי, פ"ד מא(2) 745 (1987) (להלן: עניין ברק) ובדומה לעמדה שהציג היועץ המשפטי לממשלה, כי בשל כך שבמועד הגשת התביעה הייתה כבר המשיבה בת לעדה הנוצרית, אין עוד לבית הדין השרעי סמכות לדון בעניינה, ומכאן כי הסמכות לדון בתובענה נתונה לו. מן החומר שלפניי עולה כי המבקש לא השיג על ההחלטה בשאלת הסמכות בהתאם להליכים הקבועים בדין מייד לאחר קבלתה, וההליכים בתובענה המשיכו להתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה. ביום 22.7.2009, ולאחר קבלת חוות דעת שונות בעניין משמורת הילדים, החליט בית המשפט לענייני משפחה - במעמד צד אחד - על הענקת משמורת זמנית למשיבה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, והשיג על ההחלטה שהתקבלה - הן בהיבט הסמכות, הן בהיבט הנוגע לאופן קבלת ההחלטה והן לגופם של דברים (רמ"ש 09-08-11196). בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור באופן חלקי ובהיבט אחד בלבד, בקובעו כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע דיון דחוף ולשמוע את טענות הצדדים בעניין המשמורת, למצער בסמוך לאחר קבלת ההחלטה על הענקת המשמורת הזמנית במעמד צד אחד. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי לקיים דיון בשאלת המשמורת במעמד הצדדים בתוך שבעה ימים. ואכן, מן החומר שלפניי עולה כי דיון כאמור נקבע, אך מטעמים שונים עד למועד כתיבת שורות אלו טרם התקבלה ההחלטה הסופית בסוגיית המשמורת, ומאז מצויים הקטינים במשמורת זמנית אצל המשיבה. בחודש אוקטובר 2010 הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה לקבלת משמורת קבועה על ילדיה. ביום 26.10.2010 הוגשה הבקשה שלפניי. 6.המבקש טוען בבקשתו כי הסמכות לדון בתביעת המשמורת נתונה לבית הדין השרעי מכח עקרון הסמכות הנמשכת, שכן סוגיית משמורתם של הקטינים נדונה והוכרעה בעבר על-ידי בית הדין הדתי ולפיכך מן הראוי כי עניין זה ימשיך להתברר בפניו. לשיטתו, המשיבה המירה דתה אך על מנת לעקוף את החלטת בית הדין השרעי ולמנוע ממנו להמשיך ולדון בעניין משמורתם של הקטינים, תוך הגשת תביעה עצמאית לכאורה בעניין חינוך הילדים, ולמהלך זה אין לתת יד. לצורך תמיכה בטענתו זו הביא המבקש התייחסויות מפי המשיבה, כפי שעלו במסגרת ההליכים בפני בית הדין השרעי, המעידות לשיטתו על כך ששמרה על זיקתה לאיסלאם. המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטות בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בציינה כי במועד הגשת התובענה לא הייתה עוד בת לדת המוסלמית, ומכאן כי לבית הדין השרעי לא נתונה עוד סמכות לדון בעניינים הנוגעים לה. עוד הדגישה המשיבה כי כיוון שעסקינן בתביעת משמורת, היא אינה בגדר העניינים הקבועים בסעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: פקודת ההמרה), ואף בשל כך אין התביעה מצויה עוד בסמכות בית הדין השרעי. המשיבה אף הפנתה לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 78/03 כץ נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נז(2) 875 (2003), בציינה כי על פי פסק הדין הנ"ל יש לראות בתביעת המשמורת תביעה עצמאית של הקטינים שאינם כבולים בהסכמי הוריהם, ולפיכך רשאים הם לפנות לבית המשפט לענייני משפחה - לו נתונה הסמכות לדון בעניינם. לצד זאת, טענה המשיבה כי דין הבקשה להדחות בשל שיהוי וחוסר תום לב בהם היא לוקה. דיון 7.לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים ואת השתלשלות העניינים הארוכה הצריכה לענייננו, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות וכי מן הראוי שהתובענה נשוא הבקשה תמשיך להתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה. 8.ראשית יצוין כי כפי שפורט לעיל, החלטת בית המשפט לענייני משפחה בשאלת הסמכות לדון בתביעת המשיבה התקבלה עוד בחודש ינואר 2009, אך המבקש לא ראה להשיג עליה בדרכים המקובלות בדין בסמוך לאחר קבלתה. רק בחלוף כמחצית השנה ממועד קבלתה, ובמסגרת בקשת רשות ערעור שתקפה החלטה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה, מצא המבקש להעלות טענותיו בסוגיית הסמכות. כאמור, בקשת רשות הערעור התקבלה בהיבט אחד בלבד (שאינו נוגע לשאלת הסמכות), והדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה. אף בשלב זה לא עמד המבקש על טענת הסמכות, והמשיך לנהל את ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה. במצב דברים זה, ספק בעיני אם ראוי לאפשר לו לפנות היום - בחלוף כשנתיים מאז הוגשה התובענה - ולבקש את העברתה לבית משפט אחר מטעמי סמכות עניינית תוך השענות על ההליך המעוגן בסימן 55 לדבר המלך במועצה, וזאת הן משיקולי יעילות שיפוטית והן משיקולים הנוגעים לטובת הקטינים שעניינם החל כבר להתברר בפני בית המשפט למשפחה לפני זמן. אפשר ודי בכך על מנת להביא לדחיית הבקשה על הסף (והשוו, בשינויים המחויבים, ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן, נ(5) 820, 829 וכן ראו מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי - גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות ביניים" משפטים כט 139 (1998)). עם זאת, בנסיבות העניין איני נדרשת להכריע האם התנהלות דיונית זו מקימה לבדה עילה לדחיית הבקשה על הסף, שכן ממילא באתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להדחות אף לגופם של דברים. 9.נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפנינו מצויה בגדרי הוראות דבר המלך במועצה, הקובע בסימן 52 שלו את סמכות השיפוט של בתי הדין המוסלמיים, כדלקמן: בתי דין מוסלמים דתיים 52. לבתי הדין המוסלמים הדתיים יהא שיפוט ייחודי בענין המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראלים... [ההדגשה הוספה - ד.ב.]. המשיבה המירה את דתה בחודש מרץ 2008, ומאז היא אינה משתייכת עוד לדת האיסלאם. תובענתה לבית המשפט לענייני משפחה הוגשה בחודש ספטמבר 2008, ולפיכך במועד זה - הוא המועד הקובע לצורך ענייננו - נשללה סמכותו של בית הדין השרעי מלדון בעניינה, ולפיכך חלה הוראת סימן 47 לדבר המלך במועצה, המקנה סמכות שיורית בענייני מעמד אישי לבית המשפט האזרחי, הוא בית המשפט לענייני משפחה (וראו גם עניין ברק). המבקש עצמו אינו חולק על העובדה כי המשיבה המירה את דתה, אך לשיטתו מדובר במהלך פיקטיבי שנועד להפקיע את סמכותו של בית הדין השרעי ובכל מקרה, גם אם יש לראות את המשיבה כמי שהמירה את דתה, עדיין נתונה לשיטתו לבית הדין השרעי סמכות נמשכת לדון בסוגיית משמורתם של הקטינים מתוקף החלטות קודמות שהתקבלו בעניין זה. בכל הנוגע לסוגיית הסמכות הנמשכת, הרי שבלי להכריע בכל היבטיה של סוגיה זו, מצאתי כי נוכח הוראות פקודת ההמרה אף דין טענתו זו של המבקש להידחות. בחינת הוראות פקודת ההמרה מלמדת כי לכאורה היה המחוקק המנדטורי מודע לאפשרות כי פרטים עלולים לעשות שימוש בהליך המרת הדת לצורך התחמקות מהתחייבויות קודמות שנטלו על עצמם בסוגיות שונות, ואף ראה למנוע התחמקות כאמור בהיבטים מסוימים, כעולה מסעיף 4(2) לפקודה הקובע כי "למרות כל המרת עדה, יוסיף השיפוט בעניני נישואין, גירושין ומזונות להיות ביד אותו בית משפט ששפט בעניינים אלה לפני ההמרה, אלא אם כן נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת" [ההדגשה הוספה - ד.ב.]. מכאן, שבעניינים שאינם כלולים בסעיף - ובכלל זה סוגיית משמורת הילדים - לא חל הכלל המותיר את הסמכות בידי בית הדין הדתי בו נדון העניין קודם להמרה, והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי בהתאם לסמכותו השיורית (וראו גם החלטתי בבש"א 1335/10 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 14.3.2010)). מעבר לכך יצוין, כי לכאורה פסק הדין המוסכם שניתן על-ידי בית הדין השרעי לערעורים בעניין המשמורת בשנת 2007 הביא סוגיה זו לכדי סיום, ולפיכך תביעתה של המשיבה לשינוי הסדרי המשמורת מהווה הליך חדש שיש לבוחנו בשים לב להשתייכותם הדתית של הצדדים במועד הגשתו, וממילא אין בסיס לטענת הסמכות הנמשכת עליה נשען המבקש. כמו כן, אף אם נראה את תביעתה של המשיבה כתביעה לאכיפת פסק הדין המוסכם שניתן על-ידי בית הדין השרעי לערעורים, הרי שכפי שכבר נקבע בעבר, ממילא אין הכלל בדבר סמכות נמשכת חל על תביעה לאכיפת הסכם, ואף בשל כך דין טענה זו להדחות (וראו ע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 837-838 (1998)). על כל אלה אוסיף ואציין כי בנסיבות העניין אף מהותו של ההליך מצדיקה לשיטתי כי הוא יתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה. כפי שקבע השופט זילברג במסגרת ע"א 86/63 חסן אל צפדי נ' ברוך בנימין והיועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1419, 1429 (1963), בנסיבות העניין שלפנינו יש לראות בילדיהם של הצדדים כמי ששתי דתות שונות "תובעות" אותם לעצמן. במצב דברים זה, אני סבורה כי מן הראוי שערכאה אזרחית היא אשר תבחן את עקרון טובת הילד לגוף הסכסוך (והשוו: בש"א 1421/97 ד"ר מחמוד אבו ראס טיבי נ' אלינה אבו ראס טיבי, פ"ד נג(1) 823, 830 (1999)). 10.נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שבמועד הגשת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה לא היו עוד המבקש והמשיבה בני אותה דת, אני מורה בזאת מכח הסמכות הנתונה לי בהתאם להוראות סימן 55 לדבר המלך במועצה, כי התביעה בתמ"ש 08-09-5624 תמשיך להתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות. מקום שיפוטבית הדין השרעי (מוסלמי)