השופטת ש' נתניהו. שלושה ערעורים אלה, שהחלטנו לאחד את שמיעתם, מכוונים כנגד החלטות שונות, שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת ת"א 864/80, בו הוכרז המערער, על-פי בקשתו שלו, כפושט-רגל. אבהיר תחילה את הרקע הכללי להליכים שנדונו בתיק הנ"ל. ת"א 864/80 - הכרזת פשיטת-רגל: המערער (להלן - החייב) התחייב להעביר לאחים תייר זכויות שרכש במסעדה מסוימת. התברר כי לא יכול היה לקיים את התחייבויותיו, משום שאותן זכויות שהתחייב להעביר לא היו אותה עת מגובשות עדיין בידיו. האחים תייר תבעוהו לדין וזכו בתביעתם, וערעוריו של החייב נדחו. תובעים אלה הם נושיו העיקריים. ב-1975 פתחו נושים אלה נגד החייב בהליכי הוצאה לפועל. ביום 25.5.78 נערכה לחייב חקירת יכולת, ובעקבותיה החליטה ראש ההוצאה לפועל לחייבו לשלם להם תשלומים חודשיים. ערעורו לבית המשפט המחוזי על חיוב זה נדחה,ובקשתו לרשות ערעור לבית- משפט זה נדחתה אף היא. החייב לא עמד בתשלומים ולא שילם מאומה לנושיו. במקום זאת פנה בבקשה לבית המשפט להכריזו כפושט-רגל. ביום 16.3.80 ניתנה החלטה בת"א 864/80 הנ"ל, בה נענתה בקשתו. הוא הוכרז כפושט-רגל, וכונס הנכסים הרשמי (להלן - הכנ"ר) מונה לכונס נכסיו. מאוחר יותר מונה עו"ד כסיף, בא-כוח הנושים, כנאמן בפשיטת הרגל. המ' 4345/80 - ביטול פשיטת הרגל כבר מההתחלה לא שיתף החייב פעולה עם הכנ"ר, וביום 12.5.80, פחות מחודשיים מיום שהוכרז כפושט-רגל, נאלץ הכנ"ר לפנות בבקשה (בהמ' 4345/80 בתיק הנ"ל) לכפות עליו בקנס או במאסר לציית לדרישתו להגיש דו"ח על מצב העסקים ולהתייצב לחקירה מוקדמת על מצב עסקיו. החייב לא הופיע לישיבה שנקבעה, בה הודיע הכנ"ר כי החקירה המוקדמת התקיימה אך דו"ח מצב העסקים לא הוגש. גם לישיבה נדחית לא הופיע החייב, אף-על-פי שהודע לו, שאם לא יתייצב יוצא נגדו צו הבאה. ביום 26.6.80 החליט כבוד השופט י' חריש לבטל את הכזת פשיטת הרגל בשל ניצולה לרעה על-ידי החייב, שלפי בקשתו ניתנה. המ' 5487/80 - החזרת פשיטת הרגל על כנה וחיוב בתשלומים חודשיים (להלן - החלטת החיוב). התחלה זו של הליכי פשיטת הרגל שתוארה לעיל מאפיינת את המשך התנהגותו של החייב מראשיתה ועד כה. ביום 6.7.80 הגיש החייב בקשה בהמ' 5487/80 הנ"ל לבטל את החלטתו של כבוד השופט חריש בהמ' 4345/80 הנ"ל. גם לדיון בבקשתו זו לא הופיע במועד שנקבע, אף לא במועד נדחה. במועד זה - 14.10.81 - החליטה כבוד השופטת ח' אבנור, הנשיא התורן, להיענות לבקשת החייב, בהיעדרו. היה זה בהסכמת בא-כוח הנושים, אשר קיווה, שבהליכי פשיטת-רגל יצליח לגבות תשלומים מהחייב, אשר עד אז לא שילם כמעט מאומה. החלטה זו מיום 14.10.81 (להלן - החלטת החיוב), המשמשת יסוד לכמה מההחלטות העומדות לערעור לפנינו, התנתה את ביטול ההחלטה המבטלת בתנאים הבאים: א. החייב יגיש דו"ח על מצב עסקיו תוך 60 יום. ב. החייב ישלם 3,000 שקלים לחודש החל מתאריך 1.11.81, ובלבד שההודעה על ההחלטה תימסר לו לפני תאריך זה. גם בערעורים שלפנינו וגם בהמשך ההליכים לפני בית המשפט קמא שיפורטו להלן ראו הצדדים כולם החלטה זו כהחלטה המחזירה את הכרזת פשיטת הרגל על כנה ומכילה חיובים בלתי מותנים, וכך נראה אותה גם אנו. יושם לב, כי על כך יבנה בא-כוח החייב את עיקר טיעונו בערעור בע"א 341/82, כי להחלטת החיוב הזו לא קדמו כל בירור או חקירה בדבר הכנסותיו של החייב לצורך הוראות סעיף 111 של פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (שהוא סעיף 49(2) של פקודת פשיטת הרגל, 1936). המ' 8080/81 - דחיית בקשה לביטול פשיטת הרגל לאחר שהחלטת החיוב הומצאה לחייב, הגיש ביום 13.11.81 בקשה לבטלה (המ' 8080/81). בבקשתו טען, שאין עוד צורך בהליכי פשיטת-רגל, מהטעם, עליו חזר בתצהירו, כי כבר ב-16.3.81 (לאחר החלטת הביטול מ-26.6.80 ולפני החלטת החיוב, המבטלת את הביטול, מיום 14.10.81) הגיע עם בא-כוח הנושים להסכם תשלומים בהוצאה לפועל, לפיו ישלם 5,000 ליות לחודש. הסכם זה אושר, לטענתו, על-ידי ראש ההוצאה לפועל, לאחר שקדמה לו בו ביום חקירת יכולת של החייב. עוד הוסיף ופירט בתצהירו, שהכנסתו אינה עולה על 1,000 שקל לחודש, וטען שאינו יכול לעמוד בתשלומים שבהחלטת החיוב. בישיבה, שהתקיימה ביום 24.12.81, אישר הנאמן, כי אכן הושג הסכם התשלומים בהוצאה לפועל, אך התנגד לבקשת החייב והדגיש, כי ההחלטה על ביטול פשיטת הרגל בהמ' 4345/80 ניתנה ללא שנמסרה לו הודעה על הבקשה ומבלי שהיה נוכח בדיון בה. כבוד השופטת אבנור נתנה החלטתה ביום 24.12.81. היא פירטה את השתלשלות העניינים בנושא הבקשות השונות שכבר נדונו, התייחסה לטענה בדבר הסכם התשלומים שנעשה בהוצאה לפועל וציינה, שהסכום המסכם, 5,000 לירות לחודש, הוא טיפה בים לעומת החוב, המגיע לסכום שלמעלה ממיליון לירות. לכן ממילא, אמרה, רשאים היו הנושים לבקש הכרזת פשיטת-רגל, וכך יוכלו להגיע לנכסים, אשר הינם, לאמיתות הדברים, של החייב, ואשר רק למראית עין טוען הוא שהם של אשתו (הכוונה היא למסעדה, שאליה יהיה עוד צורך לחזור בהמשך הדברים). מטעם זה דחתה את בקשת החייב, וכך נשארו הליכי פשיטת הרגל על כנם, ועמם עומדת בעינה החלטת החיוב מיום 14.10.81. יצוין כי לא הוגש ערעור לא על החלטת החיוב, שביטלה את ביטול פשיטת הרגל והכילה את החיוב בתשלומים החודשיים, ולא על ההחלטה בהמ' 8080/81 הנ"ל, אשר השאירה את החלטת החיוב על כנה. א. ההמרצות נושא הדיון בע"א 341/82 1. המ' 534/82 - מאסר בשל אי-ציות להחלטת החיוב. החייב אמנם לא ערער על ההחלטות הנ"ל, אך מאידך גיסא, גם לא קיים אחרי החיובים הכלולים בהחלטת החיוב. מאחר שכך פנה הכנ"ר ביום 11.1.82 בבקשה (בהמ' 534/82) לכפות על החייב במאסר את קיום החיובים שבהחלטת החיוב, הן החיוב בהגשת הדו"ח על מצב העסקים והן החיוב בתשלום החודשי. גם לדיון בבקשה זו לא התייצב החייב בתאריך הקבוע (24.3.82), ורק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, התייצב בישיבה נדחית, שהתקיימה ביום 21.4.82. באותו יום גם הוגש תצהיר שלו, בו נאמר, כי אינו יכול לעמוד בתשלומים, שבהם חויב בהחלטת החיוב, ובעצם, כך טען בא-כוחו באותה ישיבה, אינו יכול לשלם אף פרוטה. הנאמן טען, כי: "אחרי חקירה, בהתאם ליכלתו, יקבע התשלום החדשי. צריך לחקור אותו על תצהירו בו הוא טוען שאין לו... בהוצל"פ לא הצלחתי משך שנים רבות לגבות. הוא הבריח נכסים... איננו יכולים לחקור אותו מפני שאין בפנינו דו"ח על מצב העסקים. איך שלא יהיה, החייב צריך אם אינו מסוגל לעמוד בתשלומים, להגיש בקשה לשנוי התשלומים... מבקש לחייבו לשלם לפחות בינתיים סכום כל שהוא. אפילו נתמך סעד משלם סכום מסויים". בא-כוח החייב ביקש אז ארכה של שבוע להגיש את דו"ח מצב העסקים, ולאור התחייבותו להגישו החליטה השופטת אבנור לדחות את המשך הדיון ליום 29.4.82. כרשום בפרוטוקול אותה ישיבה, התחייב החייב להתייצב לישיבה הנדחית על-פי הזמנה שתימסר לעורך-דינו, מר שפרן, אשר הודיע, כי הוא אישית אחראי להתייצבות מרשו. אך משהגיע מועד הישיבה, שוב נדר ממנה החייב. עו"ד שפרן הודיע, כי הדו"ח טרם הוגש לכנ"ר. הנאמן ביקש לאסור את החייב על שאינו ממלא אחרי צו בית המשפט מבלי להגיש בקשה להקטנת הסכום שחויב בתשלומו. בא- כוח החייב הזכיר לבית המשפט, כי הוחלט שהחייב ייחקר על יכולתו (יוזכר כי לא ניתנה החלטה כזו, אם כי הייתה הבנה שכך ייעשה לאחר שיוגש הדו"ח). ביום 29.4.82 נתנה השופטת אבנור החלטה, בה נתנה ביטוי חריף למורת רוחה על התחמקויותיו של החייב ותכסיסי ההשהיה שהוא נוקט. אותה שעה כבר הייתה מונחת לפניה בקשתו הנוספת, שהוגשה יומיים קודם לכך, בהמ' 3646/82 (אף היא נושא הערעור בע"א 341/82) לבטל את שפיטת הרגל מחוסר תועלת לנושים. היא העירה, כי אין להיענות לבקשת הביטול, והחליטה כמבוקש בבקשת הכנ"ר בהמ' 534/82 וציוותה על מעצרו (!) של החייב ל-30 יום בגין אי-תשלום הסכומים שחויב לשלם, אלא אם ישלם בו ביום סך של 12,000 שקל. 2. המ' 3646/82 - בקשה נוספת לביטול פשיטת הרגל. הבקשה לביטול פשיטת הרגל בהמרצה זו, שלא נתמכה כלל בתציר, נדחתה רק בהחלטה שניתנה ביום 16.6.82, לאחר הגשת הערעור בע"א 341/82. ממילא אין היא יכולה להיות נושא לדיון בערעור זה, שאליו צורפה רק ההחלטה שניתנה ב-29.4.82 בהמ' 534/82. החלטה זו הכילה רק איזכור והערה לעניין הבקשה בהמרצה 3646/82, אך לא כללה כל החלטה אופראטיבית ביחס אליה. החלטה כזו ניתנה, כאמור, רק ב-16.6.82. נושא ערעור זה הוא, לכך, רק ההחלטה בהמ' 534/82. לאחר שהשופטת אבנור סירבה לדחות את ביצועה עד לערעור (המ' 3739/82), נתבקש עיכוב ביצוע בבית-משפט זה, ובתיק ב"ש 377/82 הוחלט ביום 12.5.82 לעכב את הביצוע, בתנאי שהחייב ישלם 6,000 שקל עד 18.5.82 ו-6,000 שקל עד 30.5.82, שאחרת יהיה עליו להתייצב למאסר לתקופה של 30 יום. היסוד לחיובו של חייב בתשלומים חודשיים מצוי בהוראות סעיף 111 של פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], לפיו פושט רגל שיש לו הכנסה "... יתן בית המשפט, מפעם לפעם ולבקשת הנאמן, צו שייראה לו צודק, לשלם לנאמן תשלומים אלה או חלקם, על מנת שישתמש בהם בדרך שיורה בית המשפט". על אי-ציות לצו או להוראה של בית המשפט רשאי בית המשפט לצוות על מאסרו של הסרבן. (סעיף 179 של הנוסח החדש - סעיף 93(4) של הפקודה מ-1936). הלכה פסוקה היא, כי לבית המשפט פיקוח בפשיטת-רגל על כל הכנסה של החייב. בידו לקבוע מה ייעשה בה. הוא רשאי להורות, מכוח סעיף 111 הנ"ל, איזה חלק ממנה על החייב להפריש לתשלום חובותיו, והוא רשאי אף להורות, שהסכום, שיישאר בידי החייב למחייתו, יעלה או יפחת מהסכום, הפטור מעיקול בהוצאה לפועל, הכול בהתאם לנסיבות המקרה ותוך איזון בין צורכי החייב לבין האינטרס של הנושים. ראה: ע"א 673/69 [1], בעמ' 628-630; ע"א 560/73 [2], בעמ' 360. עוד נפסק, כי קביעת הסכום, שאותו יש לחייב את פושט הרגל להפריש מהכנסתו לטובת הנושים, מסורה כולה לאומד דעתו של בית המשפט (ע"א 328/71 [3], בעמ' 272). אך גם אם די באומד דעתו של בית המשפט ללא צורך בראיות חותכות, ברורות ומדויקות בדבר גובה הכנסותיו של החייב ושיעור צורכי מחייתו, בסיס כלשהו חייב להיות לפני בית המשפט, שעל-פיו יוכל לדעת, כי אכן יש לחייב הכנסה כלשהי, ועל-פיו יוכל לעשות את אומדנתו. צודק בא-כוח החייב בטענתו, כי החלטת החיוב מיום 14.10.81 ניתנה מבלי שהחייב נחקר על יכולתו ומבלי שהיה בפני בית המשפט נתון כלשהו לא בדבר עצם העובדה שיש לו הכנסה, לא בדבר גובה הכנסתו ולא בדבר שיעור צרכיו. גם חקירתו בהוצאה לפועל, שקדמה להסכם התשלומים שנעשה שם ביולי 1981, לא הייתה לפני בית המשפט. עברו רק חודשים ספורים מאז הוסכם על 5,000 לירות ועד החלטת החיוב, שהעלתה את שיעור התשלומים פי שישה, ל- 3,000 שקל לחודש, מבלי לברר, ולו גם בצורה כללית ביותר, אם יש לחייב הכנסה, שממנה יוכל להפריש סכום זה. אמת נכון הדבר, שהחייב השתמט והתחמק ממילוי חובותיו, לא הגיש דו"ח על מצב העסקים שיכול היה לשמש בסיס לחקירתו, אף לא התייצב בבית המשפט לחקירה, כפי שהתחייב וצווה לעשות בהמ' 534/82, שעליה סב ערעור זה, אך בכך אין לשנות מן העובדה, שלא היה לפני בית המשפט מאומה שיכול היה לשמש בסיס לכך שיש לו הכנסה כלשהי ולאומדנה, כמה עליו להפריש מהכנסה זו. גם כל מורת הרוח שעוררה התנהגותו של החייב, ובצדק, אין בכך להצדיק הטלת חיוב בלתי בדוק ובלתי מבוסס. החיוב אינו נועד להענישו על התנהגותו אלא למצוא איזון נכון בין צרכיו לבין האינטרס של הנושים. דבר זה לא נעשה על-ידי בית המשפט. טרם נקבע החיוב, חובה הייתה לכפות את הופעתו של החייב בבית המשפט בצו הבאה, אם היה צורך בכך, כדי לאפשר חקירתו, כפי שאמר בית המשפט לעשות בהמ' 534/82 הנ"ל. אם אי-הגשת דו"ח מצב העסקים לכנ"ר מנעה יכולת חקירה יעילה, אפשר וצריך היה לכפות עליו במאסר את הגשת הדו"ח מכוח הוראות סעיף 179 של הנוסח החדש (סעיף 93(4) של הפקודה מ-1936). החלטת החיוב נגועה לכן, לדעתי, בכך שניתנה ללא שהיה לפני בית המשפט כל בסיס שהוא, ולוא הכללי ביותר, להסיק, שיש לחייב הכנסה ולאמוד מה שיעור ממנה על החייב להפריש לנושים. אך דעתי היא, שהחייב אינו יכול להיבנות מכך בערעור זה. חיובו הוטל בהחלטת החיוב שבהמ' 5487/80. החלטה זו עומדת בעינה ובמלוא תוקפה. לא הוגש עליה ערעור, והיא הושארה על כנה בהחלטה בהמ' 8080/81 הנ"ל, שגם עליה לא הוגש ערעור. ההחלטה בהמ' 534/82, שרק היא נושא הערעור לפנינו, היא החלטה לאכוף במאסר ציות להחלטת החיוב הנ"ל ומושתתת עליה. כל עוד זו עומדת בעינה ולא בוטלה, היא מחויבת, ויש לאכוף על החייב לציית לה. אכן, החיוב בתשלומים יכול להיבחן מחדש, אך לשם כך יש לבקש עיון חוזר לשם ביטולה או שינויה של החלטת החיוב, כהוראת סעיף 181 של הנוסח החדש (סעיף 94(1) של הפקודה מ-1936) ואין מקומה של בחינה מחודשת זו בדיון בבקשה לאכוף ציות להחלטה קיימת ושרירה. בקשה כזו לעיון מחודש יש לה מקום רק אם חל שינוי במצב או התבררה עובדה חדשה, שלא הובאה לידיעת בית המשפט בעת הדיון המקורי, ש"אחרת יהא בפניה משום שימוש לרעה בהליך משפטי" (ע"א 673/69 [1] הנ"ל, בעמ' 627). אך גם עיון מחודש לא ביקש החייב. הוא רק הגיש תצהיר בהמ' 534/82 עצמה, בה חזר וטען, שאין ביכולתו לשלם מאומה לנושיו. עתה קובל בא- כוחו על כך, שמרשו לא נחקר על תצהירו, אף-על-פי שלא הופיע להיחקר, כפי שציווה עליו. בקשה "לשנות ולבטל" את החלטת החיוב הוגשה רק ביום 22.8.82, יותר מעשרה חודשים אחרי החלטת החיוב, בהמ' 5506/82, והיא נדונה ונדחתה רק לאחר הגשת ערעור זה. החלטה זו הינה נושא לערעור בע"א 818/82, שבו אדון להלן. בערעור הנוכחי על החלטה המושתתת על החלטת החיוב, שהינה קיימת ותקפה, לא הוגש עליה ערעור ולא התבקשו שינויה או ביטולה עד להגשת הערעור, אין לחייב מענה להחלטת החיוב. הייתי דוחה לכן את הערעור בע"א 341/82, ואם כי נימוקי הוא פרוצדוראלי, נחה דעתי, מהדברים שיובהרו להלן, כי לא נגרם בכך כל עיוות דין לחייב. בעיקרי הטיעון שלו הודיע בא-כוח הכנ"ר, שלבקשתו ניתנה ההחלטה, שעליה סב ערעור זה, כי הוא מסכים לביטול הוראת המאסר, ובלבד שהחייב ישלם את התשלומים שהוטלו עליו. אפנה עתה להתפתחות הנוספת בהליכי פשיטת הרגל ולהחלטות, שהן נושא שני הערעורים הנוספים שלפנינו. ב. ע"א 818/82 1. המ' 5506/82 - בקשת החייב לשנות ולבטל את החלטת החיוב. בקשה זו הוגשה, כאמור, יותר מעשרה חודשים לאחר החלטת החיוב. הטעם שניתן על-ידי החייב לבקשתו הוא, שהחלטת החיוב ניתנה בהיעדרו, מבלי שנחקר על יכולתו הכספית, והוא אינו יכול לשלם מאומה. ההחלטה בבקשה זו ניתנה ביחד עם הבקשה בהמ' 6582/82. 2. המ' 6589/82 - בקשת הנאמן למסירת המסעדה, לצוות במאסר על קיום החיוב הכספי ולהגדילו. בקשה זו הוגשה ביום 20.10.82. בתצהיר התומך בבקשה ציין הנאמן, כי החייב השמיט את המסעדה בזדון מדו"ח הנכסים (כך התבשרנו שסוף סוף, באיחור רב, הוגש הדו"ח לכנ"ר), וכי החייב מפיק מהמסעדה הכנסה נכבדה, אותה הוא מעלים מהנאמן ומהנושים. הוא אינו מקיים אחרי צו התשלומים, אינו משלם מאומה ולא הגיש אפילו דו"ח חודשי אחד על הכנסותיו, כחובתו על-פי החוק. בתצהירו הנגדי חזר החייב על שלו: אין לו כל הכנסה ואינו מסוגל לשלם מאומה. ואשר למסעדה, אמר בתצהיר, כי אין לו "כל שותפות ושום זכות בעסקה". אשתו היא שמימנה אותה, והוא רק טיפל בענייניה. בינתיים הורעו היחסים ביניהם, משנודע לאישה כי הציג עצמו כשותפה. בהחלטתה מיום 29.12.82 דנה השופטת אבנור בשתי ההמרצות הנ"ל. החלטה זו היא נושא ע"א 818/82. בקשת החייב בהמ' 5506/82 נדחתה. אין לה לא בסיס פרוצדוראלי ולא בסיס ענייני, נאמר בהחלטה. השופטת אבנור ראתה בה בקשה לבטל את החלטת החיוב מ-14.10.81 "שכבר היו דיונים בעטיה והחייב אף הגיש בגינה ערעור לביה"מ העליון", מה גם שהבקשה הוגשה 10 חודשים לאחר אותה החלטה, ולא נתבקש בה שינויה של החלטת החיוב "עקב מצב מסוים" אלא ביטולה. הפגם שביסוד החלטת החיוב, שניתנה ללא שהובררו הכנסתו של החייב ויכולתו, נשאר בעינו. השופטת המכובדת נתפסה לטעות בסברה, כי על החלטה זו הוגש ערעור לבית-משפט זה, אך צדקה בראותה בבקשה בקשת ביטול ולא בקשת שינוי. התצהיר מראה, כי מאומה לא התחדש וכי החייב עדיין חוזר על פזמונו הקבוע - אין ביכולתו לשלם מאומה, יכולתו לא נחקרה, ולפיכך יש לבטל את ההחלטה. בקשה לעיון חוזר ניתן להגיש, כאמור, רק אם התחדש דבר, ואף זאת יש לעשות בכל הזריזות (ראה: ע"א 38/49 [1]). כאן, כאמור, לא התחדש מאומה, והדרך לתקוף את ההחלטה הייתה בדרך ערעור, וזה לא הוגש. לא היה מקום, לכן, מהטעם הדיוני להיענות לבקשה זו. יתרה מזאת, תוך הדיון בהמ' 6589/82, שהתקיים בו בזמן, התרשם בית המשפט מתצהירו של הנאמן, כי יש לחייב הכנסה של ממש מהמסעדה, אותה העלים מהנאמן ומהנושים, ומשנתגלתה, טען, כי היא של אשתו, שאתה הוא מסוכסך, ולא שלו. בשל הכנסה זו ביקש הנאמן בהמ' 6589/82 לצוות על הגדלת התשלומים החודשיים ועל מאסרו של החייב בשל הפרת החלטת החיוב. בקשת בא-כוח החייב לחקור את הנאמן על תצהירו נדחתה. נכונים בעיניי דבריה של השופטת המלומדת, כי לא הנאמן הוא העומד לחקירה אלא החייב. הנאמן פעל ופנה לבית המשפט על סמך מידע שקיבל מאחרים. די היה בכך לצורך אותה אומדנה שרשאי בית המשפט לעשות בדבר הסכומים שעל החייב להפריש מהכנסתו. אם רצה החייב לסתור זאת, היה עליו לתת הסבר ולהעמיד עצמו לחקירה. אך החייב, כדרכו, לא הופיע ביום הדיון, והפעם, להבדיל מהמצב בעת מתן החלטת החיוב, היו לבית המשפט אחיזה ויסוד למסקנה, כי אכן יש לו הכנסה של ממש, די הצורך כדי לבסס אומדנה. עם זאת החליטה השופטת אבנור שלא להגדיל את התשלומים החודשיים אלא רק להצמידם ליום ההחלטה וכן ציוותה על מאסרו של החייב, שבינתיים הצטברו לחובתו 10 תשלומים של 3,000 שקל, לתקופה של שלושה חודשים, אלא אם ישלם את הסכום שהצטבר עד יום 15.1.83. גם מהטעם המהותי לא היה לכן יסוד לבקשה. אשר למסירת החזקה במסעדה לנאמן, נאמר באותה החלטה, כי הנאמן אינו זקוק אמנם לצו מיוחד לשם כך, אך כיוון שהדבר התבקש, ניתן צו כבקשתו, עם הוראה לנאמן לפעול בניהול המסעדה כפי שימצא לנכון, ויוכל לסגרה או להמשיך לנהל אותה וידווח לבית המשפט. לבקשת החייב החליט השופט י' מלץ לעכב את ביצוע ההחלטה עד יום 24.4.83, ובב"ש 330/81 דחה כבוד השופט ברק בקשה לעיכוב נוסף עד למתן פסק-דין בערעור. יחד עם זאת החליט לדחות את ביצוע המאסר בלבד, אם החייב ישלם עד 24.4.83 סך של 3,000 שקל וימשיך לשלם סכום זה מדי חודש. לעניין המסעדה נמנע מלצוות דבר. לא מצאתי טעות בהחלטה בהמ' 6589/82, שמצדיקה קבלת הערעור. די היה בנתונים, שהביא הנאמן לפני בית המשפט, כדי להצדיקה. החייב, שבידו היה להזים נתונים אלה על-ידי התייצבותו להיחקר, לא הופיע. בינתיים הגישו אשתו ובנותיו של החייב בקשה (המ' 2072/83) להורות על עיכוב תפישת המסעדה בטענה, שהן, ולא החייב, הינן בעלות הזכויות בה. נחה דעתי, מתוך החומר שבתיק זה שהובא לידיעתנו במהלך הדיון, כי היה די לפני בית המשפט המחוזי להצדיק ההחלטה בהמ' 6589/82. בעיקר אפנה לעדות החייב לפני ראש ההוצאה לפועל בחקירת היכולת מיום 25.5.78, בה הודה, כי על-פי החוזה הוא המחזיק במסעדה והמקום עדיין שלו ובידיו, ואילו אשתו עובדת במשק בית. בירור השאלה למי שייכות הזכויות במסעדה לא אצלנו מקומו. די היה לכאורה לפני השופטת אבנור כדי להצדיק החלטתה, אינני מוצאת מקום להתערב בה. מתברר, כי בינתיים החליט השופט מלץ בהמ' 2073/82 הנ"ל, כי הנאמן לא ימכור את המסעדה אלא יהיה רשאי להשכירה ויפקיד את הפדיון בידי הכנ"ר תוך הצמדת ערכו, עד מתן פסק-דין סופי שיקבע את הזכויות במסעדה. אין ממש גם בערעור זה. ג. ע"א 289/83 - ערעור זה הוא על החלטתו של השופט מלץ בהמ' 3112/83 - בקשת החייב לעכב מאסרו. הבקשה בהמרצה זו הינה לעכב את מאסרו של החייב, שצווה בהמ' 6589/82 הנ"ל, עד למתן החלטה בבקשתו בהמ' 311/82 לבטל את הליכי פשיטת הרגל מחוסר יעילות כלשהי לנושים, באין לחייב כל רכוש וכל סיכוי להשגת כספים. בקשת עיכוב עד לבירור ערעור זה (ב"ש 480/83) נדחתה ביום 24.5.83. גם השופט מלץ, כשופטת אבנור, התרשם, כי כל פניותיו של החייב מגמתן התחמקות מתשלום הסכומים שהוטלו עליו. אף כי נמנע מלחוות דעה בדבר סיכויי הבקשה לביטול פשיטת הרגל, הביע את החשש, שכל כולה לא נועדה אלא להוות תשתית לבקשת העיכוב שבאה לפניו ולא ראה בה עילה סיבה לעכב את המאסר, לאחר שכבוד השופט ברק לא נענה לבקשת עיכוב עד לבירור הערעור בע"א 818/82. שותפה מלאה אני למסקנתו של השופט מלץ. התכסיס כה שקוף הוא, עד כי ילד יבחין בו. כזכור, החייב הוא שפנה בבקשה להכריזו כפושט רגל, לאחר שחויב בתשלומים בהוצאה לפועל. משבקשתו נענתה, עשה בה שימוש לרעה ולא שיתף פעולה, כמוטל עליו כחוק, עם הכנ"ר, שלבקשתו בוטלה פשיטת הרגל. בכך נחשף שוב להליכי ההוצאה לפועל והשיג הסכם תשלומים, שגם אותו לא קיים אלא ביקש להימלט שוב מהוצאה לפועל לפשיטת רגל, ובקשתו נענתה, בתנאים, בהמ' 5487/80. כל אותה עת, החל מ-1975 ועד סוף 1981, הצליח לתמרן בין הוצאה לפועל לבין פשיטת רגל מבלי לשלם לנושיו כמעט מאומה. עתה כאשר נתהדקה הרצועה בפשיטת הרגל ונסגרה עליו על-ידי צו המאסר, שוב ניסה לחמוק מפשיטת רגל להוצאה לפועל. זאת אין לאפשר לו. משמגיש החייב בקשה לקבלת נכסים, אין עניין פשיטת הרגל נתון עוד לשליטתו, ולא הוא שיוכל לבחור, אם יישאר פושט רגל אם לאו. הנימוק לבקשת החיב היה, שאין תועלת בפשיטת הרגל, כי אין לו מה לשלם. נימוק זה אינו משכנע לצורך בקשת העיכוב. הנאמן הבהיר, כי מטרתו היא להניח ידו על המסעדה והכנסותיה, אשר החייב טוען שאינה שלו. דווקא הליכי פשיטת-רגל יכולים להיות יעילים להבטיח את הנושים, אם אמנם יתברר כי החייב העביר זכויות בה לאשתו בדרך של מעשה פשיטת רגל. גם ערעור זה דינו, לדעתי, להידחות. מציעה אני, לכן, לחבריי לדחות את כל שלושת הערעורים ולחייב את המערער לשלם את הוצאות המשיבים עבור כל הערעורים בסך 15,000 שקל לכל משיב. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. אי קיום צו בית משפטצוויםפשיטת רגל