1. לפנינו תביעותיו של מר עווידה זאהר (להלן - התובע), כנגד מעסיקתו לשעבר, תבל אבטחה בע"מ (להלן - הנתבעת), לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי תשלום ביטוח פנסיוני, הפרשי שכר, החזר שכר שנוכה שלא כדין, הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי תשלום תוספת וותק. העובדות הרלוונטיות לענייננו: 2. הנתבעת הינה חברה בע"מ שעיסוקה בעבודות שמירה ואבטחה. 3. התובע, תושב הכפר סאג'ור, עבד אצל הנתבעת מתאריך 7/7/98 ועד לתאריך 27/3/07, עת התפטר מעבודתו בנסיבות שהנן שנויות במחלוקת בין הצדדים. 4. התובע עבד אצל הנתבעת על בסיס שכר שעתי, בתפקיד של מאבטח או שומר במוסדות חינוך. במשך כל תקופת עבודתו בנתבעת עבד התובע כמאבטח או שומר בבית ספר אורט "כרמים" בכרמיאל. באחרית תקופת עבודתו עבור הנתבעת עבד התובע, בנוסף על עבודתו כמאבטח או שומר, גם כמדריך/רכז מניעת אלימות בבית הספר אורט כרמים בכרמיאל. לעתים, עבד התובע גם במקומות נוספים בכרמיאל, למשל, בקניון. 5. לדברי התובע, מספר חודשים לפני שהגיש את תביעתו הראשונה כנגד הנתבעת (תיק עב 1120/07), נודע לו על כך שהנתבעת מקפחת את זכויותיו ואזי הוא פנה לחבר שלו בהסתדרות, אדם בשם "עבאס", אשר בדק את תלושי השכר של התובע והראה לו מהן הזכויות המגיעות לו. או אז, פנה התובע אל הנתבעת בבקשה כי תשלם לו את זכויותיו, שלהן הוא עותר עתה במסגרת תביעתו, אך היא סירבה לעשות כן. (ראה: ש' 2-8 בעמ' 7 לפרוטוקול). 6. בתאריך 12/1/07, שלח התובע אל הנתבעת מכתב, במסגרתו הלין על כך שהנתבעת מבקשת לקזז משכרו, ועל כך שהיא אינה משלמת לו את זכויותיו על פי חוק, כגון: פנסיה, הבראה, ימי חופש וחגים. (ראה: מכתב התובע לנתבעת מיום 12/1/07, אשר צורף כנספח לכתב התביעה). 7. בתאריך 4/2/07, שלח התובע אל הנתבעת מכתב נוסף, בהמשך למכתבו מיום 12/1/07, ובמסגרתו שב והעלה התובע כלפי הנתבעת את טענותיו כי היא אינה משלמת לו את הזכויות המגיעות לו על פי חוק. כמו כן, כותב התובע במכתבו זה, כי הוא נותן לנתבעת 30 ימים לשלם לו את זכויותיו ולהחזירו לעבודה במתכונת הקודמת ומוסיף כי אם הנתבעת לא תעשה כן, הוא יפסיק את עבודתו. (ראה: מכתב התובע לנתבעת מיום 4/2/07, אשר צורף כנספח לכתב התביעה). 8. בתאריך 19/2/07, השיבה ב"כ הנתבעת דאז, עו"ד חיה סגל לתובע במכתב שבו כתבה לו, בשם הנתבעת, כי הנתבעת בודקת את טענותיו כלפיה והיא מבקשת ממנו להמתין עד לברור העניין על ידה, בטרם ינקוט בהליכים להפסקת עבודתו אצלה. 9. כעבור 3 ימים, ביום 22/2/07 שלחה עו"ד חיה סגל לתובע, מכתב נוסף בשם הנתבעת, שבמסגרתו נכתב, כי לאחר בדיקה שנערכה בעניין זכויותיו הוחלט לשלם לו את ההפרשים להם הוא זכאי לגבי דמי הבראה, להתחיל להפריש עבורו כספים לקרן פנסיה החל ממשכורת חודש 2/07 ולהשיב לו במלואם את הכספים שנוכו משכרו מדי חודש בסך 19.90 ₪. כמו כן כתבה ב"כ הנתבעת לתובע במכתב זה מיום 22/2/07, כי הוא אינו יכול לתבוע פדיון חופשה שנתית כל עוד חלים יחסי עבודה בין הצדדים, וכי דרישותיו לתשלום הפרשי נסיעות והפרשי שכר, אינן ברורות ומפורטות ולכן אין באפשרות הנתבעת לבדוק את זכאותו להן והיא מבטיחה לעשות כן לאחר שיגיש לה פירוט של הסכומים להם הוא טוען שהוא זכאי לקבל ממנה. 10. הנתבעת טוענת כי בעקבות דרישות התובע, היא שילמה לתובע, במסגרת תלוש השכר של התובע לחודש 2/07, ובנוסף על שכרו הרגיל, 3,021 ₪ בגין דמי הבראה, 2,035 ₪ בגין "פצוי גמל-ח", כאשר לטענת הנתבעת מדובר בהפרשות לפנסיה בגין שנה אחת, וכן שכר עבודה בסך של 597.68 ₪, שלדברי הנתבעת מהווה החזר כל הסכומים שאותם ניכתה משכר התובע. ובנוסף החלה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני. (ראה: נספח יב' לכתב ההגנה וסעיף 13 לסיכומים מטעם הנתבעת). התובע מכחיש כי הנתבעת העבירה לידיו את הסכומים האמורים המופיעים בתלוש השכר לחודש 2/07 אשר צורף לכתב ההגנה. לדבריו, הוא מעולם לא קיבל את התלוש לידיו וכל שהוא קיבל מהנתבעת בעבור חודש 2/07 הינו סך של 4,850 ₪ בגין שכר עבודה. 11. בתאריך 7/3/07, שלח התובע אל הנתבעת מכתב נוסף ושלישי שבו חזר על טענותיו כלפי הנתבעת והתריע בפניה, כי במידה ולא ישולם לו כל המגיע לו תוך 7 ימים, הוא יתפטר מעבודתו בנתבעת. (ראה: מכתב התובע לנתבעת מיום 7/3/07 אשר צורף כנספח לכתב התביעה). 12. בתאריך 14/3/07 במענה למכתב התובע מיום 7/3/07 שלח מנכ"ל הנתבעת מר יוסי ירימי, בשם הנתבעת, מכתב נוסף אל התובע, ובו נכתב כי מכתב התובע מיום 7/3/07 הועבר לצורך המשך טיפול לידי עו"ד גב' חיה סגל, ב"כ הנתבעת בתקופה דאז. עוד כתבה הנתבעת לתובע במכתב זה כי הוא מוזמן למשרדי הנהלת הנתבעת בנהריה, לבד או עם עורך דין, "לצורך מתן וקבלת הבהרות (דו צדדי) עד שנגיע להבנות." (ראה: נספח ג' לתצהיר איציק יקוטי). 13. ביום 18/3/07, עת עדיין היה מועסק אצל הנתבעת, ובעקבות סירובה להיענות לדרישותיו, הגיש התובע את תביעתו שבנדון, בתיק 1120/07, שבמסגרתה עתר כי נחייב את הנתבעת לשלם לו את זכויותיו לפדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי תשלום ביטוח פנסיוני, הפרשי שכר, החזר שכר שנוכה שלא כדין, הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי תשלום תוספת וותק. 14. בתאריך 27/3/07, שלח מר איציק יקוטי, מנהל סניף כרמיאל בנתבעת, אל התובע מכתב שכותרתו "התרשלות בתפקיד", במכתב זה נאמר כי במהלך תרגולת שנערכה על ידי הנתבעת באותו היום, שמטרתה הייתה לבדוק תפקוד בודקים בקניון כיכר העיר, נכנס אזרח סמוי שנשא עמו מטען דמה דרך השער שבו היה מוצב התובע. עוד נכתב במכתב זה, כי, על אף שהתובע אמר שהוא מכיר את האזרח, התברר שהוא כלל אינו מכיר אותו ומדובר במחדל ורשלנות שבעטיים מתבקש התובע לגשת למשרד בסוף המשמרת, כדי לעבור על תדרוך בודק ביטחוני, הן בעל פה והן בכתב. (ראה: מכתב הנתבעת אל התובע מיום 27/3/07, נספח לתצהיר יקוטי). 15. באותו היום, ה-27/3/07, התפטר התובע מעבודתו. 16. לאחר תום עבודתו בנתבעת, המשיך התובע לעבוד בתפקיד של מדריך מניעה (מניעת אלימות מכל סוג שהוא) בבית ספר אורט כרמים, אך עבר לעבוד עבור רשת "אורט ישראל בע"מ" (להלן -אורט). 17. בתאריך 10/4/07 הגיש התובע את תביעתו הנוספת כנגד הנתבעת בתיק 1291/07, שבמסגרתה עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים. שתי התביעות הנפרדות שהגיש התובע כנגד הנתבעת אוחדו ונשמעו לפנינו במאוחד. כעת הגיעה השעה לפסוק בן. 18. בחודש 11/07, במהלך דיוני ההוכחות בתביעות נשוא פסק דין זה, שילמה הנתבעת לתובע באמצעות תלוש שכר, את הסכומים הבאים: א. סך של 2,578 ₪, בגין פדיון חופשה. ב. סך של 1,543 ₪, בגין דמי חגים. ג. סך של 9,259 ₪, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. מסכומים אלה קיזזה הנתבעת סך של 3,585 ₪, בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות מצד התובע, כך שבסופו של יום שילמה הנתבעת ב-11/07 לתובע בעבור זכויותיו, סך של 9,795 ₪ ברוטו. (ראה: נספח ב' לסיכומי התובע). טענות הצדדים 19. לטענת התובע, כעולה גם מהאמור במכתבים ששלח לנתבעת, לכל אורך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, הפרה הנתבעת את זכויותיו. התובע טוען, כי החל מראשית תקופת עבודתו אצלה, הנתבעת לא שילמה, או שילמה לו בחסר, את התשלומים המגיעים לו בגין חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, הוצאות נסיעה, תוספת וותק, ביטוח פנסיוני, ואף קיזזה משכרו באופן חד צדדי ובניגוד לדין. 20. עוד טוען התובע, כי כעולה גם מהמכתבים שהוא שלח אל הנתבעת בעניין, הוא פנה אל הנתבעת והתריע בפניה בהזדמנויות שונות, בכתב ובעל פה, על אי תשלום זכויותיו ואף התריע בפניה במכתביו, כי באם היא לא תתקן את מחדליה ותשלם לו את זכויותיו, הוא ייאלץ לסיים את עבודתו אצלה. 21. לדברי התובע, הנתבעת לא נקפה אצבע כדי לתקן את מחדליה ולשלם לו את המגיע לו, אלא בחרה לדחות את טענותיו בטענות מטענות שונות, ויתרה מכך, אף התחילה להטיל אימים על התובע בכוונה להכשילו ולהתחמק מתשלום זכויותיו. 22. לטענת התובע, לאור אי תשלום זכויותיו מצד הנתבעת ולאור והתנהגות הנתבעת כלפיו, הוא נאלץ להתפטר מעבודתו בנתבעת ביום 27/3/07. ודוק, התובע טוען כי הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים מעם הנתבעת, הואיל והוא התפטר מעבודתו בנסיבות שבעטיין לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. לטענתו, יש לראות את התפטרותו כפיטורים לצורך חוק פיצויי פיטורים. 23. לאור טענותיו כלפי הנתבעת, שעיקריהן פורטו לעיל, מבקש התובע כי נחייב את הנתבעת לשלם לו את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך של 34,388 ₪, בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. ב. פדיון חופשה שנתית בסך של 11,299 ₪. ג. דמי הבראה בסך של 8,022 ₪. ד. דמי חגים בסך של 8,915 ₪. ה. פיצוי בגין אי ביצוע ביטוח פנסיוני בסך של 22,534 ₪. ו. החזר ניכויים שלא כדן משכר עבודה בסך של 2,900 ₪. ז. הפרשי שכר בסך של 2,973 ₪. ח. הוצאות נסיעה בסך של 29,749 ₪. יצויין, כי בחישוב הסכומים בתביעותיו לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, להפרשי שכר, ולניכוי שלא כדין משכרו, כלל התובע הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת תביעה. 24. הנתבעת מכחישה את שלל טענות התובע כלפיה. 25. הנתבעת שוללת את טענות התובע באופן גורף. לטענתה, היא שילמה לתובע את כל המגיע לו מרגע שפנה אליה בעניין זכויותיו, כל זאת מבעוד מועד וטרם התפטרותו מהעבודה אצלה ואם נותרו סכומים הם שולמו לתובע בחודש 11/07. כמו כן טוענת הנתבעת, כי היא השיבה לכל פניותיו של התובע וטיפלה בהן כיאות אלא שמכתביו של התובע היו כלליים ובלתי מפורטים ועל כן נבצר מבעדה מלטפל בהן כיאות. 26. עוד טוענת הנתבעת ולחילופין, כי תביעות התובע לא הוכחו ולא פורטו דיין וכי התובע מעלים מבית הדין עובדות ופרטים שיש בהם כדי לאיין לחלוטין את תביעתו, על כל רכיביה. 27. כמו כן, העלתה הנתבעת, בין היתר, טענות התיישנות באשר לחלק מתביעות התובע. 28. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע התנהג שלא בתום לב ביחסיו איתה, עת לאחר שגמלה בלבו ההחלטה להפסיק עבודתו בנתבעת הוא החל להתרשל בביצוע עבודתו שכללה בין היתר ביצוע בדיקת ביקורת לבאי המקום, החל להיעדר תכופות מהעבודה ולהעדר ממנה בשל מחלה כביכול, בכוונה לגרום לנתבעת לפטרו מהעבודה. 29. עוד טוענת הנתבעת, כי הסיבה להתפטרות התובע מעבודתו איננה זו הנטענת על ידו. לדברי הנתבעת, התובע בחר להתפטר מעבודתו מרצון, חרף תשלום זכויותיו ובשל העובדה כי הוא התקבל לעבודה כעובד מן המניין, על ידי "אורט ישראל בע"מ" (להלן - רשת אורט), החל מה-3/07, עוד כאשר היה עובד של הנתבעת. אי לכך, טוענת הנתבעת, כי נסיבות התפטרות התובע אינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים ולחילופין, כי הסכומים הנתבעים על ידי התובע הנם מוגזמים. 30. ולבסוף, טוענת הנתבעת, כי הואיל והתובע התפטר מעבודתו ללא שנתן לה הודעה מוקדמת על כך והואיל והוא עבר לעבור ברשת אורט עוד כאשר היה עובד של הנתבעת, הרי שיש לחייבו לשלם לנתבעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות, בסך של 3,585 ₪. כאמור לעיל, הנתבעת קיזזה סכום זה מהתשלומים ששילמה לתובע בחודש 11/07 ועל כן השאלה בה נותר עלינו להכריע באשר לעניין ההודעה המוקדמת היא, האם הקיזוז האמור בדין נעשה, או שמא זכאי התובע לקבל מעם הנתבעת את הסכום שאותו קיזזה בגין אי מתן הודעה מוקדמת. דיון והכרעה 31. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו ושל מר חאלד אסעד. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יצחק (איציק) יקוטי, מנהל סניף כרמיאל בנתבעת, אשר היה אחראי על התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. המצהירים נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית לפנינו. 32. טרם שנפנה לדון ולהכריע במחלוקות שבין הצדדים, נציין כי בכתבי הטענות, העלתה הנתבעת את הטענה כי התובע לא הוכיח כי חלים עליה הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה. 33. כבר בשלב זה נאמר, כי במקרה זה, לאור מהות פעילותה של הנתבעת אשר עיסוקה בעבודות שמירה או אבטחה, עובדה שעליה אין הנתבעת חלוקה, אין ספק שהוראות צו הרחבה בענף השמירה חלות על הצדדים. 34. כמו כן נזכיר כי על פי הלכת בית הדין הארצי לעבודה צו ההרחבה הכללי בענף השמירה הינו בבחינת דין הנמצא בידיעתו השיפוטית של בית הדין, ואין חובה על מי שנסמך עליו לצרפו לאיזה מכתבי טענותיו. [ראה: עדמ (ארצי) אלירן אסלטי נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום: 29/10/08. לאור ההבהרות דלעיל, נפנה להלן לדון בפלוגתאות שבין הצדדים אחת לאחת, ותחילה לתביעת התובע לפדיון דמי חופשה. התביעה לפדיון חופשה שנתית 35. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פדיון חופשה בסך של 11,299₪. לטענתו, כעולה מסעיף 11 לכתב התביעה, בתקופת עבודתו הוא היה זכאי לקבל 115 ימי חופשה בסך של 13,881 ₪ ומסכום זה יש להוריד סך של 2,582 ₪ ששילמה לו הנתבעת בגין חופשה בחודשים 2/05, 9/0 ו- 10/06. בסיכומיו, לעומת זאת, הגביל התובע את תביעתו ברכיב זה לשלוש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, ועתר כי נחייב את הנתבעת לשלם לו 8,791 ₪ בגין פדיון ימי חופשה, בעבור 57 ימי חופשה להם הוא זכאי לטענתו בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת. 36. מנגד, טוענת הנתבעת, כי תביעת התובע לפדיון ימי חופשה, להידחות. לטענת הנתבעת, הואיל ותביעת התובע הוגשה בזמן שהתובע היה עובד של הנתבעת, הוא אינו זכאי לתמורת חופשה מבלי שיצא אליה בפועל. לחילופין טוענת הנתבעת, כי, במידה ויקבע כי היא נותרה חייבת לתובע כספים בגין חופשה, הרי שעל פי החישוב הנכון, לכל היותר מדובר בסך של 1,595 ₪. עוד טענה הנתבעת בעניין זה, כי ככלל היא מקפידה לנהל פנקס חופשה עבור עובדיה, אך היא לא ראתה צורך להציג פנקס חופשה של התובע לבית הדין מאחר והתובע לא העלה מעולם טענה בדבר אי יציאתו לחופשה בפועל, בחודשים בהם לא שולמה לו תמורת חופשה ובנוסף, מעולם לא העלה טענה כנגד חוקיות תשלומי החופשה ששולמו לו. 37. דין תביעת התובע לפדיון חופשה להתקבל, כפי שזו נוסחה בסיכומים מטעמו, בצרוף חמישה ימי עבודתו בשנת העבודה השוטפת ובניכוי הסכום ששילמה לו הנתבעת בגין חופשה בחודש 11/07. 38. על פי הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית), זוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ודוק, תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) התשי"ז-1957 (להלן - תקנות החופשה), קובעות בדיוק כיצד ינוהל פנקס חופשה. 39. יתרה מכך, הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר עובד מוכיח את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו על פי דין. [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה 253] 40. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, שחופשה חייבת להינתן לעובד על ידי המעביד בע'. נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה, להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית. אין להתחשב בסכומים שמתיימר המעביד לשלם לעובד כפדיון חופשה במהלך תקופת העסקתו. [ראה: עדמ (ארצי) אלירן אסלטי נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, והאסמכתאות שם]. 41. באשר לתקופת ההתיישנות להגשת תביעה לפדיון ימי חופשה, נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי עובד יכול לצבור לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת עבודה שוטפת. צבירת ימי החופשה תיספר שלוש שנים אחורה ממועד סיום יחסי העובד ומעביד. [ראה: עע 500/06 תימור גנדלמן - אילת השחר בטחון (1993) בע"מ, ניתן ביום 18/3/08 והאסמכתאות שם]. מן הכלל אל הפרט. 42. בענייננו, כאמור, הנתבעת לא הציגה לפנינו פנקס חופשה של התובע ומשכך לא הוכיחה, ואף לא החלה להוכיח, כי התובע יצא לחופשה בפועל בשלוש שנות עבודתו האחרונות אצלה. טענת הנתבעת, כי היא לא הציגה לפנינו פנקס חופשה של התובע, משום שהתובע לא העלה טענות בדבר אי יציאתו לחופשה או כנגד חוקיות התשלומים ששולמו לו על ידה בגין חופשה, אינה יכולה להתקבל ומוטב לה שכלל לא הייתה נטענת. 43. כפי שפורט לעיל, חובת המעביד לנהל פנקס חופשה ולוודא שהעובד יוצא בפועל לימי חופשה אינה תלויה בהסכמה מצד העובד, או ברצונו. תכלית חוק חופשה שנתית הנו כי עובדים יזכו לימי חופשה בפועל ולא שימירו חופשה זו בכסף. מכאן, שהסכומים ששילמה הנתבעת לתובע במהלך תקופת עבודתו בגין חופשה, לא יכולים לבוא בחשבון בבואנו לקבוע את זכאותו של התובע לפדיון חופשה. 44. באשר לטענת הנתבעת, כי הואיל ותביעת התובע הוגשה בזמן שהתובע היה עובד של הנתבעת, הוא אינו זכאי לתמורת חופשה מבלי שיצא אליה בפועל, הרי שהיא אינה רלוונטית עוד בענייננו, משאין חולק בין הצדדים כי היום התובע כבר אינו עובד של הנתבעת ואינו יכול לקבל ממנה ימי חופשה בע'. 45. באשר לחישוב הזכאות - התובע עבד אצל הנתבעת תקופה של שמונה שנים ותשעה חודשים, וכאמור, הנו זכאי לפדיון חופשה עבור שלוש שנות עבודתו האחרונות אצל הנתבעת, קרי, שנות עבודתו השישית, השביעית והשמינית וכן בעבור חודשי עבודתו בשנת העבודה השוטפת בשנת 2007 בה עבד שלושה חודשים. 46. על פי סעיף י' לצו ההרחבה בענף השמירה, החל בענייננו, בתום השנים השישית, השביעית והשמינית לעבודה זכאי היה התובע לקבל 19 ימי חופשה בשכר עבור כל שנה. מכאן שהתובע, זכאי לקבל 57 ימים בגין פדיון חופשה (19 ימים X 3 שנים). 47. בנוסף, זכאי התובע לקבל 5 ימי חופשה, בגין שלושת החודשים בהם עבד אצל הנתבעת בשנת 2007, היא שנת העבודה השוטפת, שהייתה השנה התשיעית לעבודתו אצלה. 48. משכך, זכאי התובע לקבל מהנתבעת סך של 9,563 ₪, בגין פדיון חופשה על פי החישוב כדלהלן: 62 ימים X 154.24 ₪ ליום (על פי שכר מינימום למשרה מלאה) = 9,562.88 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 2,578 ₪, שאין חולק בין הצדדים כי הוא שולם לתובע בגין פדיון חופשה, בחודש 11/07. 49. אי לכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע יתרת פדיון ימי חופשה, בסך של 6,984.88 ₪ ברוטו. התביעה לדמי הבראה 50. ברכיב זה לתביעתו, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום יתרת דמי הבראה בסך של 8,022₪, על פי חישוב של 48 ימי הבראה עבור 7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, בניכוי הסכומים ששילמה לו הנתבעת במהלך שנות עבודתו, בגין הבראה. 51. הנתבעת מנגד, טוענת, כי תביעת התובע לדמי הבראה, מעבר לשתי שנות עבודתו האחרונות התיישנה. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אף אם תדחה טענתה בדבר התיישנות התביעה לדמי הבראה לתקופה של שנתיים, הרי שהיא נותרה חייבת לתובע סך של 1,273 ₪, לכל היותר. 52. בכל הנוגע למחלוקת בין הצדדים באשר לתקופת ההתיישנות של תביעת התובע לדמי הבראה, הדין הוא עם התובע. 53. הואיל והתובע הגיש את תביעתו לדמי הבראה ביום 18/3/07, קרי, עת שעדיין היה מועסק כעובד אצל הנתבעת, הרי שעל פי ההלכה, הוא יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת התיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. יפים לענייננו דברי בית הדין הארצי ב-עע (ארצי) 99/06 מרכז קהילתי אזורי רמת גולן - חנה יפהר, אשר ניתן ביום 24/6/07 וכן האסמכתאות שם: "במקרה שלפנינו התביעה הוגשה תוך כדי קיומם של יחסי עובד ומעביד. בהקשר זה נפסק כי : "יש להבחין בין הוראה בדבר תקופת התיישנות לבין הוראה הקובעת מגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת צו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת התיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את היקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה אין הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. לפיכך, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת התיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר תום קשר העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד" (עב (אזורי ת"א) 300315/99 פואד ח'יר - עמישב שירותים בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 22.9.2005, וראו לעניין זה גם ע"ע (ארצי) 1423/04 עדנה קסטליו - יהודית ציטרינבאום, טרם פורסם, ניתן ביום 7.4.2005, סעיף 24 לפסק דינה של השופטת ארד). 54. לאור האמור, ומשנטענה על ידי הנתבעת טענת התיישנות, יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה לתובע עבור 7 שנים, בניכוי הסכומים ששילמה לתובע בגין הבראה במהלך תקופה זו. 55. באשר לכמות ימי ההבראה להם זכאי התובע מעם הנתבעת בשנים הללו, הרי שבהתאם לסעיף יז לצו ההרחבה בענף השמירה, זכאי התובע לקבל מעם הנתבעת בעבור 7 שנות עבודתו האחרונות אצלה 45 ימי הבראה. (5 ימי הבראה בשנה עבור השנים השנייה והשלישית לעבודתו ו-7 ימי הבראה בכל שנה עבור כל שנה משנות עבודתו הרביעית ועד השמינית) 56. באשר לשיעור דמי ההבראה להם זכאי התובע. הנתבעת טוענת כי בחישוב שיעור דמי ההבראה להם זכאי התובע יש לקחת בחשבון כי לאורך שנות עבודתו אצלה עבד התובע במשרה חלקית שנעה בין 72% ל-88%. דא עקא, שעיון בתלושי השכר של התובע מעלה, כי לאורך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת, הוא עבד למעלה מ-186 שעות בחודש, עובדה שיש בה כדי לאיין את טענת הנתבעת, כי התובע עבד עבורה בהיקף משרה חלקי. 57. אי לכך, על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 13,631 ₪ בעבור עבודתו אצלה תקופה 27/3/00-27/3/07, ע"פ החישוב כדלהלן: דמי הבראה בסך של 1,410 ₪ עבור התקופה 27/3/00-27/3/01, (ע"פ החישוב 5 ימים X 282 ₪) + דמי הבראה בסך של 1,425 ₪ עבור התקופה 27/3/01-27/3/02 (ע"פ החישוב 5 ימים X 285 ₪) + דמי הבראה בסך של 2,124.5 ₪ עבור התקופה 27/3/02-27/3/03 (ע"פ החישוב - 7 ימים X 303.5 ₪), + דמי הבראה בסך של 2,142 ₪ עבור התקופה 27/3/03-27/3/04 (ע"פ החישוב - 7 ימים X 306 ₪), + דמי הבראה בסך של 2,142 ₪ עבור התקופה 27/3/04-27/3/05 (ע"פ החישוב - 7 ימים X 306 ₪). + דמי הבראה בסך של 2,187.5 ₪ עבור התקופה 27/3/05-27/3/06 (ע"פ החישוב - 7 ימים X 312.5 ₪) + דמי הבראה בסך של 2,200.3 ₪ עבור התקופה 27/3/06-27/3/07 (ע"פ החישוב - 7 ימים X 314.3 ₪). בסך הכול צריכה הנתבעת לשלם לתובע סך של 13,631 ₪, עבור 45 ימי הבראה. 58. מסכום זה יש לנכות את הסכומים ששילמה הנתבעת לתובע במהלך תקופת עבודתו בעבור דמי הבראה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 1,128 ₪ בגין דמי הבראה בחודש 10/00, סך של 1,368 ₪ בחודש 12/01, סך של 993 ₪ בחודש 12/03, סך של 993 ₪ בחודש 10/04 וסך של 1,191 ₪ בחודש 1/06, ובסה"כ 5,673 ₪. 59. הנתבעת טוענת כי בנוסף היא שילמה לתובע סך של 3,021 ₪ בתלוש השכר של התובע לחודש 2/07, אלא שהתובע מכחיש טענה זו וטוען, מנגד, כי הוא מעולם לא קיבל לידיו את הסכום המדובר. 60. הנטל מוטל על הנתבעת להוכיח, שהיא שילמה לתובע בפועל את הסך של 3,021 ₪, כפי שמופיע בתלוש השכר של חודש 2/07, והנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הביאה ראיה כלשהי, ממנה ניתן ללמוד על התשלום של סכום זה בפועל. משום כך, בנושא זה, מעדיפים אנו לקבל את גירסתו של התובע, לפיה הוא לא קיבל מהנתבעת את הסך של 3,021 ₪, כפי שצויין בתלוש שכר של חודש 2/07. 61. לאור כל האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,958 ₪ בגין דמי הבראה (5,673 ₪ - 13,631 ₪ =7,958 ₪). התביעה לדמי חגים 62. בגין רכיב זה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 8,915 ₪ בעבור דמי חגים בגין תקופת עבודתו בנתבעת. הנתבעת מנגד, טוענת כי התובע קיבל ממנה את כל המגיע לו בגין דמי חגים ומוסיפה וטוענת, כי התובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה, כך למשל, לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי החג. 63. את זכאותו של המערער שהוא עובד בענף השמירה והאבטחה לתשלום עבור ימי חג, יש לבחון בשים לב להוראותיהם של ההסכם הקיבוצי ושל צו ההרחבה בענף השמירה. ההסכם הקיבוצי המיוחד בענף השמירה, שהוראותיו הורחבו בצו ההרחבה, מיטיב עם העובדים לעומת הוראותיו של צו ההרחבה הכללי בעניין דמי חגים, בכך שאינו מתנה את הזכאות לדמי חגים בתנאים, בין כאלו הקשורים באי היעדרות העובד בסמוך לחג, ובין בתנאים אחרים. [ראה: עדמ (ארצי) אלירן אסלטי נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום 29/10/08]. 64. הנה כי כן, לאור הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה, ובניגוד לטענת הנתבעת, זכאותו התובע שלפנינו לתשלום בגין דמי חגים אינה מותנית בהוכחה של עבודה יום לפני ויום אחרי החג. 65. בהתאם להוראותיהם של הסכמים אלה, ובשים לב לתקופת ההתיישנות, זכאי המערער לתשלום עבור 10 ימי חג בכל אחת מ-7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת ובסך הכול לתשלום עבור 70 ימי חג ב-7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת בסך של 10,796.8 ₪ על פי החישוב כדלהלן: 70 (ימי חג) X 154.24 ₪ (ליום חג, ע"פ שכר מינימום למשרה מלאה) = 10,796.8 ₪. 66. מסכום זה יש לנכות סך של 4,545.6 ₪ ששילמה הנתבעת לתובע בגין דמי חגים במהלך 7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, כעולה מתלושי השכר שצרפה הנתבעת ומסעיף 31 לכתב ההגנה. (ראה: נספח ט' לתצהיר איציק יקוטי). ויודגש בהקשר זה, שבניכוי הסכומים ששולמו לתובע בגין חגים לא נלקח בחשבון הסכום ששולם לו בגין חגים קודם לתקופת ההתיישנות. בנוסף, יש לנכות מהסכום שיפסק לטובת התובע ברכיב תביעתו זה, סך של 1,543 ₪ שאין חולק בין הצדדים כי הוא שולם לתובע בגין דמי חגים בחודש 11/07. 67. לאור האמור לעיל, ולסיכום תביעת התובע ברכיב זה, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,709 ₪ בגין דמי חגים. ( 1,543 ₪ - 4,545 ₪ - 10,796.8 ₪ =4,708.8 ₪). התביעה לפיצוי בגין אי תשלום ביטוח פנסיוני 68. בנוגע לרכיב זה לתביעת התובע, אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת לא ביטחה את המערער בקרן הפנסיה "מבטחים", לאורך שנות עבודתו אצלה, בניגוד לחובתה על פי צו ההרחבה בענף השמירה. הנתבעת עצמה הודתה בכך ואף שילמה לתובע בחודש 11/07 סך של 9,259 ₪ פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. לפיכך, השאלה היחידה שנותרה במחלוקת בנוגע לרכיב זה, הנה, האם התשלום האמור שהעבירה הנתבעת לרשות התובע בחודש 11/07 מכסה את כל חובה של הנתבעת לתובע בגין העובדה שלא ביטחה אותו בביטוח פנסיוני. 69. בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסית יסוד, החל על כל העובדים בישראל המבוטחים בקרן פנסית יסוד ומעבידיהם (י"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411), תשלומי המעסיק לקרן הפנסיה הוגדלו לשיעור של 6%. לפיכך, מכוח צווי ההרחבה להגדלת תשלומי המעסיק לפנסיה מקיפה ולפנסיה יסוד תשלומי מעסיק בענף השמירה בגין תגמולים עומדים על 6% מהשכר, ולא על 5%, כפי שנקבע במקור בסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה. [ראה: ע"ע (ארצי) 420/06 קוגן נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום: 6/5/07.] 70. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בשיעור של 6% משכרו עבור 7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת בגין אי תשלום ביטוח פנסיוני, בסך של 14,885 ₪. (שהם 6% משכר העבודה של התובע ל-7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת). מסכום זה יש לקזז, כאמור, סך של 9,259 ₪ ששילמה הנתבעת לתובע בגין רכיב זה ב-11/07. 71. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע יתרה בסך של 5,626 ₪, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. (9,259 ₪ - 14,885 ₪ = 5,626 ₪). התביעה לתשלום הפרשי שכר (גמול בגין העסקה בשעות נוספות) 72. לטענת התובע, בתקופת עבודתו אצל הנתבעת, הוא עבד לעתים מכסת שעות העולה על 186 לחודש, ובגינן שולם לו שכר רגיל בלבד, בניגוד לחוק. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על 2,973 ₪, לפי חישוב של שעות נוספות חודשיות מעבר ל186 שעותX 25%. לציין שהתובע כינה את תביעתו ברכיב זה תביעה להפרשי שכר ומדובר בתביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות. 73. הנתבעת אינה מכחישה את עובדת עבודתו של התובע בשעות נוספות אך טוענת כי התובע לא הוכיח את מספר השעות שבהן עבד בכל יום ושבוע. לדידה, החישוב שערך התובע בדבר זכאותו לשעות נוספות אינו יכול להתקבל, הואיל והוא נעשה כחישוב חודשי ולא יומי או שבועי. 74. תביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, לגביה נקבע כי אין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר-ראוי, אלא שעל התובע גמול שעות נוספות להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב [ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28]. 75. ואולם בצד פסיקה זו וכבר בראשית דרכו של בית הדין לעבודה נקבע חריג לכלל זה, והוא הזכאות לגמול שעות נוספות כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה [ראה: דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט שותפות, פד"ע ח 343]. 76. בפסיקה מאוחרת יותר נקבע: "כללו של דבר: ככל שהעובד הוכיח כי עבד במתכונת עבודה קבועה שכללה שעות נוספות, די בכך שהעובד הוכיח מתכונת עבודה כללית, ואין הוא חייב בהוכחה מדויקת של שעות עבודתו. נטל ההוכחה להוכחת ימי היעדרות מעבודה, כגון חופשה ומילואים, מוטל על המעביד." [ראה: ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ואח' (פסה"ד מיום 12/11/08)]. 77. בנוסף, מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה החלים על התובע גמול שעות נוספות. בעניין זרצקי [עע 1351/04 מראט זרצקי - ש.א.ש. שירותי אבטחה ושמירה; 6.4.2006) קבע בית הדין הארצי כי - יש להגמיש את נטל הראייה החל על עובד עת הוא טוען לגמול שעות נוספות. לא מעטים המקרים, בהם קשה הוכחה מדויקת של השעות הנוספות. על בית הדין להשתכנע כי הטוען לשעות נוספות אכן עבד בהן גם אם יקרה והוא לא יוכל להראות בדיוק את השעות. 78. בעניין חנן אלדד [עע 175/03 עמישב שירותים בע"מ - חנן אלדד; 30.11.04] קבע בית הדין הארצי כי ניתן לחייב מעביד לשלם שכר בגין עבודה בימי מנוחה על דרך האומדנא. 79. לא למותר לציין בהקשר זה, כי ביום 24/6/08 התקבל בכנסת תיקון לחוק הגנת השכר אשר בין היתר, מעביר את נטל ההוכחה, במקרים בהן טוען עובד כי עבד בשעות נוספות משכם העובד אל שכם המעביד, ככל שמדובר במספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות שבועיות או שישים שעות נוספות חודשיות. אמנם התיקון לחוק חל רק לגבי תביעות שהוגשו לאחר ה-1/1/09 ואינו חל בענייננו, אולם אין ספק שהוא חוקק על רקע מגמת הפסיקה להעביר את נטל הראייה בתביעות כגון זו מהעובד אל המעביד. 80. בענייננו, כאמור, הנתבעת כלל לא הייתה חלוקה על כך שלעתים עבד התובע בשעות נוספות כמו גם כי חישוב שכרו בשעות הללו נעשה שלא על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. בבקשתה כי נדחה את תביעת התובע ברכיב זה, הטילה הנתבעת את כל יהבה על הטיעון שהתובע לא פירט כראוי את השעות הנוספות שבהן עבד וכי בחוק שעות עבודה ומנוחה, אין התייחסות לתחום שעות חודשי או למניין שעות נוספות חודשיות. בניגוד לקבוע בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הנתבעת לא צרפה פנקס בדבר שעות העבודה של התובע. 81. מנגד, צירף התובע טבלה המפרטת את מספר השעות הנוספות שבהן עבד בחודשים שבהם עבד שעות נוספות ולא קיבל גמול בגינן. (ראה: סעיף 15 לסיכומי התובע). התובע ביסס את הטבלה על תלושי השכר, כאשר עבור כל שעה שהיא נוספת על 186 שעות חודשיות, תבע את ההפרש של 25%, כגמול בגין עבודה בשעות נוספות. 82. אכן ייתכנו חודשים, בהם ישנם 22 או 23 ימי עבודה רגילים ואזי, יכול להיות מצב שבחודש מסוים, העובד יעבוד מעבר ל-186 שעות רגילות באותו חודש. כך לדוגמה, אם בחודש דצמבר, העובד עבד 23 ימי עבודה של 8 שעות בכל יום, זאת למעט ימי שישי ובנוסף, באותו חודש, אם הוא עובד את כל ארבעת ימי השישי, כאשר בכל יום שישי הוא עובד לא יותר מ-3 שעות, אזי יוצא שאותו עובד, עבד בחודש מסוים לא יותר מ-8 שעות ביום ולא יותר מ-43 שעות שבועיות ועדיין, מספר השעות הרגילות המקסימליות באותו חודש הוא 196 שעות רגילות ולא 186 שעות רגילות. לפי דוגמה זו, עובד לא יכול לעבוד יותר מ-196 שעות רגילות בכל חודש שהוא. 83. עיון בתלושי השכר מלמד, כי היו חודשים בהם עבד התובע 224 שעות ו-239 שעות, ו-234 שעות, כשכולן שולמו לו כשעות רגילות ללא גמול עבור עבודה בשעות נוספות (ראה לדוגמה חודשים 1/00, 5/05, 7/05). 84. אין שום אפשרות המתקבלת על הדעת, שעובד יעבוד בחודש 5/05 - 239 שעות רגילות. כפי שציינו, לכל היותר, ייתכנו 196 שעות רגילות בחודש מסוים וכל היתר הן שעות נוספות. לכן, מצד אחד חישוביו של ב"כ התובע לעניין התשלום בגין שעות נוספות אינם מדוייקים, אך מאידך, מתלושי השכר עצמם, ניתן לראות, כי היו חודשים שהתובע עבד הרבה מעבר למשרה מלאה ולא שולם לו הגמול בגין עבודתו בשעות נוספות. משום כך, על כל שעה שהיא מעבר ל-196 שעות רגילות בחודש, שעבד התובע, יש להוסיף לכל הפחות 25% כגמול עבודה בשעות נוספות. 85. לפי חישוב זה, על הנתבעת לשלם לתובע עבור עבודתו בשעות נוספות, את הסכומים הבאים: -בגין 28 שעות נוספות בחודש 1/00, סך של 125.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 16 שעות נוספות בחודש 2/00, סך של 71 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 10 שעות נוספות בחודש 9/00, סך של 45 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 3 שעות נוספות בחודש 12/00, סך של 13.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 43 שעות נוספות בחודש 1/01, סך של 192 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 37 שעות נוספות בחודש 1/02, סך של 165 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.02 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 5 שעות נוספות בחודש 12/02, סך של 22.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.03 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 17 שעות נוספות בחודש 1/04, סך של 76 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין שעה נוספת אחת בחודש 3/04, סך של 4.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 19 שעות נוספות בחודש 8/04, סך של 85 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 14 שעות נוספות בחודש 3/05, סך של 63 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 43 שעות נוספות בחודש 5/05, סך של 192 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 3 שעות נוספות בחודש 6/05, סך של 13.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 38 שעות נוספות בחודש 7/05, סך של 170 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 15 שעות נוספות בחודש 4/06, סך של 67 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.06 ועד ליום התשלום המלא בפועל. התביעה להחזר שכר שנוכה שלא כדין 86. התובע עתר לחיוב הנתבעת בהחזר סכומים הנעים בין 19 ל-19.90 ₪ משכרו בגין "סל רווחה" בסך כולל של 2,100 ₪. הנתבעת אינה חולקת על כך שהיא ניכתה משכר התובע, לאורך תקופת עבודתו, סכומים בגין "סל רווחה", אך טוענת כי כל הסכומים שנוכו משכר התובע הוחזרו לו בתלוש חודש 2/07. לדבריה, "סל רווחה" היא קרן שמשמשת את הנתבעת לצורך חלוקת שי לחגים. (ראה: דברי ב"כ הנתבעת, ע ' 28 לפרוטוקול, ש': 32). 87. כפי שפורט לעיל במסגרת פסק דין זה, דחינו את טענת הנתבעת כי היא שילמה לתובע במסגרת תלוש חודש 2/07 סכומים מעבר לשכר עבודתו. 88. אי לכך, ולאור הודאת הנתבעת, אין לנו אלא לקבל את תביעת התובע ברכיב זה ולקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,100 ₪ בגין סכומים אותם ניכתה משכרו במהלך השנים. התביעה להוצאות נסיעה 89. בזמנים הרלוונטיים לתביעתו, התגורר התובע בכפר סאג'ור המרוחק כ-5 ק"מ ממקום העבודה. לדבריו, הוא נהג להגיע לעבודה ולחזור ממנה לביתו באמצעות תחבורה ציבורית, כאשר הנתבעת שילמה לו הוצאות נסיעה רק באופן חלקי מאוד. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה ע"ס של 29,749 ₪. הנתבעת כופרת בזכאות התובע לתשלום יתרת הוצאות הנסיעה הנתבעת על ידו. לטענתה, לא פירט את תביעתו די והנו מתעלם מכך שבמהלך תקופת עבודתו עבד במקומות שונים ולא לקח בחשבון בתביעתו את התעריף המקסימאלי להחזר הוצאות נסיעה. 90. צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית, כאשר תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבעה בצו ומתעדכנת מעת לעת (סעיפים 2-3 לצו). כן קובע סעיף 4 לצו, כי: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה". 91. דין תביעת התובע ברכיב זה להתקבל. 92. באשר לדרך הגעתו לעבודה העיד התובע: "לגבי הנסיעות, אם הייתי מגיע בטרמפים אז הייתי מתעכב בעבודה ומקבל קנס. לכן לא הגעתי בטרמפים והייתי מגיע לעבודה באוטובוס." (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול, ש' 23-24). 93. ואילו מעדותו לפנינו של מר איציק יקוטי, העד מטעם הנתבעת, אשר שימש כזכור כמנהל סניף כרמיאל בנתבעת וכאחראי על התובע במסגרת העבודה, עולה, כי בניגוד לטענת הנתבעת בכתבי הטענות, הוא מאשר שהתובע עבד בתפקיד שומר בבית ספר אורט כרמים בכרמיאל במשך 7 שנים טרם שעזב עבודתו בנתבעת ועבר לעבוד באופן ישיר עבור רשת אורט. (ראה: עדות מר יקוטי, ע' 16 לפרוטוקול, ש' 18-20). הנה כי כן, העד היחידי מטעם הנתבעת הודה בעדותו לפנינו כי התובע צריך היה לנסוע לבית הספר אורט כרמים בכרמיאל, מדי יום, ב-7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת. 94. לסיכומיו צירף התובע טבלאות של חברת אגד שמהן, ולאור העובדה שהתובע מתגורר בכפר סאג'ור, ניתן ללמוד שכדי להגיע לעבודה בנתבעת וחזור ממנה לביתו, צריך היה התובע לנסוע מסאג'ור לכרמיאל, כאשר כרטיס נסיעה הלוך ושוב עולה 7.60 ₪, ובתוך כרמיאל צריך היה לנסוע מהתחנה המרכזית לבית הספר כרמים, כאשר כרטיס חופשי-חודשי עולה 142 ₪. (ראה: נספחים ג'1 ו-ג'2 לסיכומי התובע). 95. עיון בתלושי שכרו של התובע, מעלה כי הנתבעת שילמה לו בגין נסיעות סכומים נמוכים באופן משמעותי מהסכומים שהוא נדרש להוציא מכיסו כדי להגיע לעבודתו ולשוב ממנה. 96. אי לכך, על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרשים בין הסכומים שהוציא בעבור נסיעות לעבודה ב-7 שנות עבודתו האחרונות, לבין הסכומים שהיא שילמה לו בשל הוצאות נסיעה בתקופה זו, כפי שאלה מפורטים בטבלאות המופיעות בסעיף י' לסיכומי התובע. 97. עם זאת, בחישוב הסכומים ברכיב זה התעלם התובע מקיומה של תקרת סכום השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה, המעודכנת מעת לעת על ידי שר המסחר והתעשייה, ועלינו לקחת בחשבון פרמטרים אלה בבואנו לחשב את זכות התובע ברכיב זה. בשנת 2000 עמדה תקרת סכום ההשתתפות של המעביד בהוצאות נסיעת העובד לעבודה, עבור יום עבודה, ע"ס 18.31 ₪, ב-2001, ע"ס 18.67 ₪ ליום, במחצית הראשונה של שנת 2002 ע"ס 19.05 ₪ ובמחצית השנייה של שנה זו ע"ס 20 ₪, ב-2003 ע"ס 20.76₪, במחצית הראשונה של שנת 2004 ע"ס 20.76 ש"ח ובמחצית השנייה של שנה זו ע"ס 21.14 ₪. גם בשנים 2005, 2006 ו-2006, עמדה תקרת השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה של העובד על 21.14 ₪ ליום. 98. כמו כן לקחנו בחשבון בחישוב זכאותו של התובע לתשלום יתרת דמי נסיעה על ידי הנתבעת, את תקופת ההתיישנות של התביעה העומדת על 7 שנים מתום תקופת עבודתו. 99. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 27,507 ₪ בגין יתרת הוצאות נסיעה של התובע במהלך 7 שנות עבודתו האחרונות בנתבעת. (סכום זה אנו פוסקים לאחר שכבר ניכינו ולקחנו בחשבון, בחישובו, את הסכומים אותם שילמה הנתבעת לתובע, בגין נסיעות). התביעה לפיצוי בגין אי תשלום תוספת וותק. 100. התובע טוען כי הוא זכאי לקבל מעם הנתבעת פיצוי על אי תשלום תוספת וותק שאותה הייתה חייבת לשלם לו במהלך שנות עבודתו. ברכיב זה לכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו ע"ס של 8,500 ₪. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא קיבל תוספת וותק במשך שנות עבודתו וטענה כי עלינו לדחות את תביעת התובע לתוספת וותק, הואיל ותביעתו ברכיב זה הנה כללית ובלתי מפורטת. 101. ביום 12/7/1972 נחתם "הסכם עבודה קיבוצי כללי בין ההסתדרות לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל". סעיף טו להסכם הקיבוצי הכללי קובע כדלקמן: "טו. תוספת ותק צד ב' ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור התעריף ליום לכל שנת עבודה עד למכסימום של 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור התעריף לחודש בעד כל שנת עבודה עד למכסימום לאחר 10 שנים עבודה". ביום 23/12/1973 נחתם צו הרחבה בענף השמירה, המרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי, החל מיום 31/12/1973 (להלן: "צו ההרחבה"; נספח ב' לכתב התביעה). סעיף טו לצו ההרחבה קובע כדלקמן: "טו. תוספת ותק המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות לכל יום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 14.80 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 2.12 בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 21.20 לירות, לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי, חישוב שנות הוותק הוא מיום 1 בינואר 1959 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך האמור". 102. ניתן לראות, כי צו הרחבה בענף השמירה מבחין בין "עובד שמירה" ל"עובד אבטחה", כאשר כל אחד מהם זכאי לתעריף שונה ולחישוב שונה של תוספת וותק הנקובה עדיין בלירות. אין זה ברור מטענותיו של ב"כ התובע, האם מדובר בעובד שמירה, או שמא בעובד אבטחה. לא הובאו לפנינו ראיות לעניין זה ויש צדק בטענת ב"כ הנתבעת, שאם המדובר בעובד שמירה, הרי שלא הוכחו מספר הימים אותם עבד התובע בפועל, במהלך 7 שנות עבודתו האחרונות. בגין תוספת וותק מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 8,500 ₪ לפי חישוב של 1,000 ₪ לשנה. זוהי תביעה כללית וכוללנית מדי, מבלי שהונח לפנינו הבסיס לחישוב ומבלי שהוכח, האם מדובר בעובד שמירה או בעובד אבטחה. כך שאין זה ברור, כיצד בוצע חישוב רכיב זה. על כן, התביעה לתוספת וותק - נדחית. התביעה לפיצויי פיטורים 103. ברכיב זה העמיד התובע את תביעתו ע"ס של 34,388 ₪. לטענת התובע, נסיבות התפטרותו מהעבודה אצל הנתבעת מזכות אותו בפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו אצלה. הנתבעת טוענת מנגד כי התובע אינו זכאי לקבל פיצויי פיטורים מעמה, הואיל והוא בחר לסיים את עבודתו אצלה מרצון וכדי לעבור לעבוד בעבודה אחרת, ומכיוון שהוא לא נתן סיפק בידה למלא אחר דרישותיו טרם שהתפטר. הנתבעת, חלוקה על התובע, גם בנוגע לחישוב פיצויי הפיטורים אותו ערך. 104. ככלל, התפטרות מן העבודה אינה מזכה בפיצויי פיטורים. החריגים לכלל זה מנויים בסעיפים שונים לחוק פיצויי פיטורים. 105. אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, אשר קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים." 106. זאת ועוד, הכלל הוא כי נטל השכנוע להוכחת התמלאות כל התנאים המזכים בפיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על שכמו של העובד [ראה: דב"ע נו/269-3 דר' איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה, דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית - בתיה מינטל, וכן דב"ע לה/16-3 זיסו יוזיפוף-יעקב חנוני פד"ע ז 3]. 107. כמו כן, נקבע בפסיקה, שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק [דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן/10-3 חיים כהן - הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ 421]. 108. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים "מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/2-3 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153, 157; דב"ע מב/132-3 להבים בע"מ ואח' - פרנסה משה, פד"ע יד 264, 269]. אי לכך נפסק, כדלקמן: "יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה" [ראה: דב"ע לה/41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514]. במילים אחרות, מעבר להוכחת קיומה של הרעה מוחשית או קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. 109. ככלל, ניתן לומר שנסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה החלים ומשפיעים על עובד בודד. [ראה: ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם - אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ נ' חיים אברהם לא פורסם]. בנוסף, נקבע בפסיקה, כי "אין עובד חייב לעבוד בתנאים הירודים מאלה הקבועים בחוזה העבודה" [ראה: דב"ע לב/39-3 ישעיהו גני נ' שבתאי גני פד"ע ד 216, דב"ע לח/4-3 מערכות מידע מ.ב.ד. בע"מ נ' אהרון אבידן פד"ע י 309]. כן נקבע כי גובה השכר הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי עובד ומעביד, והפחתת השכר היא אולי ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלה; ומשנעשה הדבר באופן חד-צדדי על ידי המעביד, אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. [תב"ע (ת"א) לד/858-3 חיה פריצקר נ' רנה ומשה פרוינד פד"ע ז כו]. 110. בנוסף, נקבע כי אי תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהם לא ניתן לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו. [עע 24/99 יוסף עטרי נ' ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ פורסם בעבודה ארצי לג(96), 24)]. ומן הכלל אל הפרט. 111. בענייננו דומה שאין צורך להכביר מלים באשר לזכותו של התובע לקבל פיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו מהעבודה. לאור הכרעותינו, אשר הובאו לעיל, באשר לתביעות התובע מהנתבעת, נראה שזכות התובע לפיצוי פיטורים בנסיבות התפטרותו היא מובנת מאליה. 112. התמונה העולה מיחס הנתבעת כלפי התובע לאורך תקופת עבודתו אצלה היא עגומה למדי. 113. כפי שקבענו לעיל במסגרת פסק דין זה, קיבלנו במלואה את גרסת התובע לפיה, לאורך כל תקופת עבודתו אצלה הפרה הנתבעת ברגל גסה את זכויותיו, עת היא נמנעה מלשלם לו, או שילמה לו בחסר, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, דמי חגים והוצאות נסיעה, לא נתנה לו ימי חופשה כחוק, לא ביטחה אותו בביטוח פנסיוני וניכתה משכרו בניגוד לדין, כל זאת תוך שהיא מנצלת את תמימותו של התובע ואת חוסר ידיעתו באשר לזכויות המגיעות לו. 114. התנהגות מקפחת זו של הנתבעת כלפי התובע נמשכה שנים ארוכות עד אשר גילה התובע שהנתבעת מקפחת את זכויותיו באופן בוטה והחליט לפנות אליה כדי שתעניק לו את המגיע לו, קיפוח בוטה זה היווה את הסיבה להתפטרותו של התובע. וכדבריו בעדותו לפנינו: "הסיבה האמיתית שהפסקתי לעבוד, אני משיב שפניתי להסתדרות לבדוק אחרי שהחבר'ה שלי תבעו את החברה ואמרו שיש הרבה מחדלים פניתי לחבר שלי בהסתדרות ואז הראה לי מהתלושים שלי שהם לא שילמו לי את כל הדברים. לשאלת בית הדין מתי זה היה, אני משיב שזה היה לפני שהגשתי את התביעה..לא זוכר בדיוק מתי זה היה. בזמן האחרון, לפני התביעה בכמה חודשים. (ש' 2-6, עמ' 7 לפרוטוקול). 115. לא זו אף זו, הוכח לפנינו כי טרם שהתפטר מעבודתו נתן התובע לנתבעת את האפשרות לתקן את המעוות ולשלם לו את המגיע לו ואף התריע על כוונתו להתפטר מהעבודה במידה והיא לא תעשה כן. הנתבעת אמנם ביקשה לטעון, כי לאחר שפנה אליה התובע בעניין זכויותיו היא מיד החלה לטפל בכך, והתובע לא נתן לה הזדמנות אמיתית ומספקת לתקן את המחדלים ביחסי העבודה. דא עקא, שאין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת. 116. הוכח לפנינו כדבעי, כי לאחר פנייתו של התובע אליה, במקום לשלם לתובע את המגיע בחרה הנתבעת לשלם לו סכומים חלקיים בלבד בעבור זכויותיו ולא לשלם לו דבר באשר לזכויות אחרות, תוך שהיא מעלה טענות מטענות שונות באשר לכך שדרישות התובע אינן מובנות ומפורטות, במקום לבדוק בעצמה, כפי שמטיל עליה הדין, מהם הסכומים המגיעים לתובע ולשלמם במלואם. 117. יתרה מכך, גם לאחר שהגיש התובע את תביעותיו כנגדה, בחרה הנתבעת לפנות ולנהל כנגדו הליך משפטי ארוך ומתיש, במקום לשלם לו את המגיע לו. גם כאשר הסכימה הנתבעת לשלם לתובע, סוף-סוף, כשמונה חודשים לאחר שהגיש את תביעתו הראשונה כנגדה, סכומים מסוימים בגין דמי חגים, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, עדיין מדובר היה בתשלום בחסר רב שלא היה בו כדי לפצות את התובע על הפגיעה בזכויותיו. 118. לאור כל האמור לעיל, ולאורה של ההלכה הקובעת באופן שאינו משתמע לשני פנים, כאמור, כי אי תשלום זכויות סוציאליות מהווה נסיבות שבעטיין לא ניתן לדרוש מתובע שימשיך בעבודתו, כמובן מונח זה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, אין לנו אלא לקבל את תביעת התובע לפיצויי פיטורים. 119. למעלה מן הדרוש, נציין כי לדידנו, בעובדה שהתובע החל לעבוד מיד לאחר סיום התפטרותו מהנתבעת באותו תפקיד, עבור רשת אורט, אין במקרה זה כדי לפגוע בזכותו לפיצויי פיטורים. כאמור, השתכנענו שהתובע בחר לסיים את עבודתו אצל הנתבעת בשל הקיפוח החריף בזכויותיו ולא בשל רצונו לעבור ולעבוד ברשת אורט. לאחר שהחליט התובע להתפטר מעבודתו בנתבעת, בשל אי תשלום זכויותיו, זכאי היה למצוא עבודה חדשה, וזכאי היה "לקפוץ על ההזדמנות" ולהמשיך לעבוד באותו תפקיד מקום בעבור אורט ישראל בע"מ. 120. לציין, כי התובע העלה בהקשר זה, ולחילופין, את הטענה שהוא זכאי לפיצויי פיטורים גם מכוח ההלכה הקובעת, שבענף השמירה זכאי עובד לפיצויי פיטורים בעת חילופי מעבידים, אלא שהתובע נפל לכלל טעות בהעלותו טענה זו, שכן ההלכה אינה נוגעת למקרים שבהם בחר עובד להתפטר מיוזמתו מהעבודה, אלא למקרים בהם הוחלפו מעבידים ללא קשר לרצון העובד. בין כך ובין כך, אנו מקבלים, כאמור, את תביעת התובע לפיצויי פיטורים מעם הנתבעת. 121. אך בכך לא סגי, סיבה נוספת ונפרדת אשר בעטייה מוצאים אנו את התובע זכאי לפיצויי פיטורים, לבד מהסיבה שהנתבעת קיפחה את זכויותיו באופן בוטה, היא התנהגות הנתבעת כלפיו לאחר שהחל לפנות אליה בעניין זכויותיו. מתברר, כי לאחר שהתובע החל לפנות אל הנתבעת שתשלם לו את זכויותיו, ניסתה הנתבעת באופן מכוון ומניפולטיבי, להכשילו מלבצע את עבודתו. כפי הנראה, כדי להימנע מתשלום זכויותיו, ולגרום לסיום עבודתו אצלה. 122. העיד על כך מר חאלד אסעד - קרוב משפחתו של התובע, שסיפר כי קצין הביטחון, אחראי המשמרת של הנתבעת, מר ג'מאל זידאן, שלח אותו עם שקית שחורה וביקש ממנו להיכנס ללא בדיקה לקניון בו שמר התובע, דרך עמדת התובע, ולעבור עם השקית בכוונה. כדברי מר אסעד בעדותו לפנינו: "הוא (הקב"ט ג'מאל, א.ק.) ביקש ממני שאלך לשער איפה שהתובע שומר ושאבדוק אם הוא בודק אותי כשאני עובר עם שקית. ש. חוץ מזה הוא לא אמר לך שום דבר? ת. הוא אמר לי לעשות את זה בכוונה." (ראה: בעמ' 26 לפרוטוקול, ש' 28-32). 123. על השימוש שביקשה הנתבעת לעשות בקיומו של אותו אירוע כנגד התובע, ניתן ללמוד מסעיף 16 לתצהיר איציק יקוטי, שם נכתב: "הריני להצהיר כי במועד הרלוונטי להפטרות התובע זלזל התובע בעבודתו, הפר משמעת באופן תדיר, הרבה להיעדר מהעבודה, ובאחד המקרים אף נצפה התובע לא מבצע בדיקה של אחד ממבקרי המקום בו שמר, כשבידו של מבקר זה תיק שחור, שאמור היה להדליק נורה אדומה אצל התובע, אך התובע כאמור לא ביצע בדיקה כמתחייב. 124. דברים דומים ניתן ללמוד גם ממכתב מיום 1/4/07 שכתב ב"כ הנתבעת לתובע, בשם ובו נאמר, בין היתר: "בסמוך למועד התפטרותך מהעבודה נהגת ברשלנות חמורה בעת לא ביצעת בדיקה של מי ממבקרי המקום בו שמרת, ובעת שנשאלת אודות כך השבת כי האיש שלא נבדק הינו מכר שלך, אך בבירור שנעשה נמצא כי לא אמרת אמת." (ראה: נספח ח'1 לתצהיר איציק יקוטי). 125. דא עקא, שמעדותו של אותו מבקר, הלא הוא מר חאלד אסעד, מתברר שלא מיני ולא מקצתי - מתברר שלא רק שהתובע ואסעד מכירים, הם אפילו קרובי משפחה. (ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול, ש' 1-2). 126. הנה כי כן, מתברר כי לאחר שהתובע החל לפנות אל הנתבעת בעניינו ולדרוש ממנה כי תשלם לו את זכויותיו, החליטה הנתבעת, בדרך מניפולטיבית, להפילו בפח ושלחה אליו את אותו חאלד אסעד - קרוב משפחתו, עם שקית שחורה שבתוכה חפץ כלשהו כדי שיעבור דרך עמדת התובע וינסה להכשילו בעבודתו כמאבטח או שומר בקניון. מיד לאחר מכן ניסתה הנתבעת לעשות שימוש באותו אירוע כדי להראות שהתובע זלזל בעבודתו. קשה לראות, כיצד טוענת הנתבעת, שהתובע זלזל בעבודתו עת שלא בדק את השקית שאחז קרוב משפחתו בעת כניסתו לקניון, כלום ניתן לראות בכך רשלנות חמורה? ניתן לראות, כי מכתבה של הנתבעת מיום 1.4.07, לפיו כביכול, ביצעה הנתבעת בירור של המקרה ומבירור זה היא למדה, שהתובע לא הכיר את מר חאלד אסעד שנכנס עם השקית השחורה לקניון, שונה לחלוטין מהעובדות האמיתיות שאירעו בפועל, שכן אותו חאלד אסעד העיד לפנינו ובמהלך הדיון הוכח, כי הוא קרוב משפחתו של התובע. 127. אמנם בדיקת ערנות של מאבטחים ו/או שומרים, על רקע המציאות הביטחונית שבה אנו חיים, הנה פעולה חשובה ורצויה, אך לדידנו, לאור עדותו של אסעד, לאור העיתוי שבו נשלח עם השקית אל התובע, ולאור השימוש שביקשה הנתבעת לעשות בביקורת זו כלפי התובע כעולה מתצהיר איציק יקוטי ומהמכתב ששלחה לתובע, נהיר למדי שבמקרה זה לא ביקשה הנתבעת לפקח אחר טיב עבודתו של התובע, אלא להפילו בפח, עקב טרוניותיו כלפיה באשר לאי תשלום זכויותיו. התובע נתן הסבר משכנע לכך שלא בדק את מר חאלד אסעד בעת כניסתו לקניון, שהרי בכל זאת מדובר בקרוב משפחה ואם לאחר אירוע זה, כשסיפר לממונים עליו בעבודתו, שמדובר בקרוב משפחה, עדיין העלילה עליו הנתבעת באופן מניפולטיבי את טענת הרשלנות, הרי שמכל זאת ניתן ללמוד על התנהלות הנתבעת, שבהתנהגותה אילצה את התפטרותו המתבקשת של התובע, שיש לראות בה כפיטורים. גם משום כך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. 128. באשר לשיעור פיצויי הפיטורים אותם זכאי התובע לקבל בנסיבות מקרה זה, עיון בתלושי השכר של התובע ל-12 חודשי עבודתו המלאים האחרונים בנתבעת, קרי, לתקופה 3/06-2/07, מעלה כי שכרו הממוצע של התובע בתקופה זו עמד ע"ס של 3,372 ₪. (ראה: תלושי השכר אשר של התובע צורפו כנספח ט' לתצהיר איציק יקוטי). 129. אי לכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 29,505 ₪, לפי החישוב כדלהלן: 3,372 ₪ (שכר קובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים) X 105 (חודשי עבודה בנתבעת) 12 החזר ניכוי בגין הודעה מוקדמת 130. ביום 4.2.07 שלח התובע אל הנתבעת מכתב, במסגרתו הלין על כך שזכויותיו אינן משולמות לו ובמכתב זה, רשם התובע "ברחל בתך הקטנה", שאם תוך 30 ימים לא תשולמנה לו זכויותיו ובמידה ולא יוחזר לעבודה במתכונת הקודמת, הוא יפסיק עבודתו. ביום 7.3.07 שלח התובע מכתב נוסף לנתבעת, והתריע שוב, שאם זכויותיו לא תשולמנה תוך 7 ימים, הוא יתפטר מעבודתו. בכך למעשה, נתן התובע לנתבעת הודעה מוקדמת בטרם התפטרותו, והיא לא היתה זכאית לנכות משכרו סך של 3,585 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, כפי שעשתה כך בתלוש שכר של חודש 11/07. משכך, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,585 ₪ בגין קיזוז סכום ההודעה המוקדמת. סוף דבר 131. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. החזר בגין קיזוז דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,585 ₪ ברוטו. ב. פיצויי פיטורים בסך של 29,505 ₪ נטו. ג. החזר בגין ניכויים משכר עבודה בסך של 2,100 ₪ ברוטו. ד. תשלום יתרת הוצאות נסיעה בסך של 27,507 ₪ ברוטו. ה. דמי הבראה בסך של 7,958 ₪ ברוטו. ו. פדיון חופשה שנתית בסך של 6,985 ₪ ברוטו. ז. דמי חגים בסך של 4,709 ₪ ברוטו. ח. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 5,626 ₪ ברוטו. ט. תשלום של הפרשי שכר בגין גמול עבודה בשעות נוספות, לפי הפירוט: -בגין 28 שעות נוספות בחודש 1/00, סך של 125.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 16 שעות נוספות בחודש 2/00, סך של 71 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 10 שעות נוספות בחודש 9/00, סך של 45 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 3 שעות נוספות בחודש 12/00, סך של 13.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 43 שעות נוספות בחודש 1/01, סך של 192 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 37 שעות נוספות בחודש 1/02, סך של 165 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.02 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 5 שעות נוספות בחודש 12/02, סך של 22.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.03 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 17 שעות נוספות בחודש 1/04, סך של 76 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין שעה נוספת אחת בחודש 3/04, סך של 4.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 19 שעות נוספות בחודש 8/04, סך של 85 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 14 שעות נוספות בחודש 3/05, סך של 63 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 43 שעות נוספות בחודש 5/05, סך של 192 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 3 שעות נוספות בחודש 6/05, סך של 13.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 38 שעות נוספות בחודש 7/05, סך של 170 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. -בגין 15 שעות נוספות בחודש 4/06, סך של 67 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.06 ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנסיבותיו של מקרה זה לא מצאנו לנכון לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר, ייתכן שבכך עשינו חסד עם הנתבעת. י. כמו כן, תשא הנתבעת בשכר טרחת עורך דינו של התובע, בסך של 7,500 ₪ + מע"מ. על הנתבעת לשלם את כל הסכומים הנ"ל לתובע תוך 30 יום. פנסיה