הודעה מוקדמת 60 יום

תביעה אשר נסבה בעיקרה על דרישת התובעת לשיפוי בגין נזקיה הנובעים מהפרת התחייבותה הנטענת של הנתבעת למתן הודעה מוקדמת טרם הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. מבוא - העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: התובעת המנהלת עסק למתן שירותי הובלה ושינוע, התקשרה עם חברת סימונס (ישראל) מערכות שינה בע"מ (להלן:"חברת סימונס") בהסכם מיום 18/3/98 במסגרתו סופקו לחברת סימונס, על ידי התובעת שירותי הובלה. אין חולק כי, בין תניות ההסכם בין התובעת לבין חברת סימונס, נכללה תניה ובהתאם לה ההסכם אינו מוגבל בזמן ברם, הצדדים רשאים להפסיקו בהודעה מוקדמת של 60 יום מראש. אין חולק כי בשנת 2007 רכשה הנתבעת את פעילותה של חברת סימונס . אין חולק כי עובר להעברת פעילותה של חברת סימונס לנתבעת , נערכה בין הצדדים פגישה ביום 16/8/07, לשם הסדרת המשך הפעילות בין הצדדים ובמהלכה הוסכם כי התובעת תמשיך לספק שירותי הובלה לנתבעת . עוד נקבע כי : "2. הפעילות הכוללת בין משכוכית למערכות נוחות 2007 בע"מ תמשיך להתבצע כפי שהתבצעה עד היום מול חב' סימונס מערכות שינה בע"מ וללא כל שינוי . פעילות זו תימשך במתכונת זו עד ל- 31/12/07 ובמהלך תקופה זו יפגשו הצדדים וידונו במהשך פעילות מעבר ל - 31/12/07." (ההדגשה במקור ל.ב.מ.). אין חולק כי הצדדים חתמו על סיכום הפגישה האמור. אין חולק כי לאחר ההסכמה האמורה, המשיכו יחסי העבודה בין הצדדים וכי ביום 11/8/08, נערכה בין הצדדים פגישה, אשר סיכום לה הוצא על ידי התובעת ביום 24/8/08 ובמסגרתו נקבע כי החל מיום 1/9/08 תספק התובעת לנתבעת משאית אחת קבועה אשר תקבל מהנתבעת עבודה קבועה ויום יומית. עוד הוסכם כי ככל שתהיה בקשה למשאית נוספת תימסר על כך הודעה יום לפני כן וכן, הוסכם על תעריפי ההובלה היומיים. לסיכום האמור צורף דף נספח ובו - בלשון הסיכום - :"פרוט המסלולים ותנאי עבודה". אין חולק כי בדף הנספח האמור הובהר מה כוללים המחירים , הוסכם על תנאי התשלום וכן, הוסכם בסעיף 11 כי : "לכל אחד מהצדדים קיימת האופציה לבטל הסכם זה בהודעה של 21 יום מראש בכתב". טענות הצדדים: לטענת התובעת, עת התחייבה הנתבעת להתקשר עמה באותם תנאים בהם התקשרה עמה חברת סימונס, הרי שחלק מהתחייבותה זו הינו התחייבות למתן הודעה מוקדמת בת 60 יום טרם הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. בהתייחס לתנייה בהסכמה מיום 24/8/08 ולפיה ניתן להפסיק את ההסכם בהודעה של 21 יום מראש, טוענת התובעת כי אין בתניה האמורה בכדי לשנות ההסכמה בדבר הודעה מוקדמת בת 60 יום להפסקת ההתקשרות בין הצדדים, הואיל והתניה האמורה חלה רק על שינוי התעריפים כפי שהוסכמו בין הצדדים. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את התחייבותה האמורה עת הפסיקה באופן חד צדדי ובלא מתן כל הודעה מוקדמת את ההתקשרות בין הצדדים. התובעת מוסיפה וטוענת כי תוך הסתמכות על התקשרותה כאמור עם הנתבעת, הושבתו ללא מעש, אמצעים ובכלל זה נהגים ומשאיות אשר יועדו לעבודה עם הנתבעת וזאת, עד למציאת עבודה חלופית, באופן אשר גרם לה לנזקים כלכליים. בנסיבות אלו, לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי בגין מחדלה של הנתבעת ממתן הודעה מוקדמת כאמור, פיצוי המגלם את הנזק אשר נגרם לה כפועל יוצא מכך, דהיינו, את הפסד הכנסותיה הצפויות בתקופת 60 ימי ההודעה המוקדמת. בהקשר זה טוענת התובעת כי ממוצע הכנסותיה בעשרה החודשים בשנת 2008 עד לחודש העבודה המלא האחרון (10/08), עומד על 84,451 ₪ ובמכפלה בשניים הפסדה עומד על סך 168,902 ₪ אותו היא תובעת. בנוסף, לטענת התובעת, קיזזה לה הנתבעת באופן חד צדדי ושלא כדין סך 16,621 ₪ אשר אף הוא נתבע על ידה. הנתבעת מצידה מכחישה תחילה טענת התובעת ולפיה כללה ההתקשרות בין הצדדים התחייבות למתן הודעה מוקדמת בת 60 יום . כך, לטענתה, ההסכם מיום 16/8/07, היה הסכם זמני עד להסדרת התנאים בין הצדדים באופן מסודר. לטענתה, בהמשך להסכם האמור ולאחר פגישה בין הצדדים מיום 11/8/08, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה בדבר תנאי התקשרותם להמשך ובכלל זה - הסכימו על הפחתת מספר המשאיות אשר מספקת התובעת לנתבעת למשאית אחת בלבד, הסכימו על תעריפי התשלום וכן, הסכימו כי ניתן יהיה להפסיק את ההתקשרות בהודעה מוקדמת בת 21 יום. יתרה מכך, לטענת הנתבעת, לא היא היתה זו אשר הפסיקה את ההתקשרות בין הצדדים, אלא שהתובעת עשתה כן באופן חד צדדי. לחילופין ובהשלמה, מכחישה הנתבעת את הנזקים הנטענים על ידי התובעת - בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת ראשית כי הממוצע החודשי אשר ערכה התובעת אינו רלוונטי בנסיבות בהן אין חולק כי הוסכם שמספר המשאיות המסופקות יופחת לאחת ומשכך, לכל היותר נגרם נזק שהבסיס לו הינו מחזור עבודה של משאית אחת. זאת ועוד, לטענתה, התובעת הראתה את מחזור ההכנסות ואולם, הפסדה אינו מגולם במחזור ההכנסות אלא ברווח אשר היה צפוי לה ממחזור זה, דהיינו- מההפרש בין המחזור לבין ההוצאות אשר הוציאה. דא עקא, שהתובעת לא הציגה כל ראיות בדבר הוצאותיה , משכך לא הרימה את הנטל להוכחת נזקה ועל כן ממילא דין תביעתה להידחות. לסיום , טענת התובעת ולפיה קיזזה הנתבעת תשלומים שלא כדין לתובעת, מוכחשת על ידה באשר הנתבעת טוענת כי שילמה לתובעת את כל חובה כלפיה וההפרש הנטען על ידי התובעת נובע משירותים אשר הנתבעת מכחישה קבלתם. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, דין תביעתה של התובעת להדחות. דיון והכרעה - בדיון הוכחות אשר התקיים בפני העידו מטעם התובעת מר יחזקאל שבת והגב' הרוש רינה ומטעם הנתבעת מר יהושוע דן און. טרם אפרוט הראיות בתיק וכנקודת מוצא, אציין את שלמותר לציין והוא כי מושכלות יסוד הינן שעל התובעת חלה החובה להוכיח תביעה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". זאת ועוד, בשיטת המשפט הנהוגה בארץ - שיטת המשפט האדברסרית - התובע הוא זה אשר מנהל את תביעתו ועליו הנטל להביא את כלל הראיות אשר יש בהן להוכיחה ולו לדידו. כך, יפים לענין זה קביעות בית המשפט העליון ברע"א 7818/11 אברהם בבזדה נ' עיריית גבעת שמואל (6/10/13): "הלכה היא תובע שלא הביא נתונים וראיות שניתן היה להביאם, באופן שלא איפשר לבית המשפט להעריך את הפיצוי דין תביעתו להידחות.... כאמור, הנטל להוכיח את התביעה ולהביא ראיות מוטל על התובע, ואין זה מתפקידו של בית המשפט - ובענייננו של הבורר - להשלים את החסר, למצער בשלב זה של ההליך (ראו דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד ס(3) 245, 253-252 (2005)). אכן, לא אחת קורה שהתובע לא הוכיח את תביעתו הגם שיכול היה לעשות זאת (ראו, למשל, ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(4) 17, 24-23 (1993)). מושכל ראשון בשיטתנו האדברסרית הוא שאין לו לבית המשפט אלא את החומר הראייתי שבעלי הדין פרשו לפניו. בהינתן תשתית עובדתית חסרה, אין מנוס מלהתבסס על הקיים ולקבוע אם הובאו די ראיות כדי להרים את נטל השכנוע (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 833-832 (1998)). במצבים שבהם לא הורם נטל השכנוע, אין בית המשפט אמור לפעול מיוזמתו לשם השלמת החסר, כשם שאין בית המשפט אמור להעלות טענות מיוזמתו (ראו והשוו: רע"א 5163/10 ירחיב מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דקל, פסקה 10 (9.12.2012); רע"א 5255/11 עירית הרצליה נ' כרם, פסקה 16 (11.6.2013))." משהאמור נאמר, הנני מוצאת להקדים אחרית לראשית ולקבוע, כבר בשלב זה, כי דין תביעתה של התובעת להידחות, באשר בשאלה המרכזית אשר הועמדה לפתחו של בית המשפט -דהיינו שאלת הפיצוי בגין הפרת ההתחייבות למתן הודעה מוקדמת - כי הנני סבורה שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכחת תביעתה וזאת- לא מיני ולא מקצתי ,לא מראשיתה ולא מאחריתה - ובכלל זה - לא הוכיחה את עצם ההתחייבות לטענתה, לא הוכיחה את הפרת ההתחייבות ולא הוכיחה את נזקה כפועל יוצא ההפרה האמורה. להלן, אפרוט טעמי לקביעתי זו. תוכן ההתחייבות בין הצדדים- שאלה ראשונה העומדת להכרעתי נסבה על תוכן ההתקשרות בין הצדדים ובמיוחד באשר לפרק הזמן הנדרש לשם מתן הודעה מוקדמת בדבר הפסקתה. בהקשר זה, כאמור לטענת התובעת, פרק הזמן להודעה מוקדמת עומד על 60 יום לפי ההסכם עם חברת סימנס משנת 2005 ואילו, לטענת הנתבעת, פרק הזמן עומד על 21 יום בהתאם להסכמה נשוא הפגישה מיום 11/8/08. לאחר ששקלתי הנני מוצאת להעדיף טענתה של הנתבעת ולקבוע כי בהתאם להסכמה בין הצדדים, נדרשה הודעה מוקדמת של 21 יום קודם להפסקת ההתקשרות בין הצדדים. אקדים ואציין כי כאמור התובעת התייחסה להסכמה מיום 11/8/08 ואולם, לטענתה, ההסכמה האמורה אינה חלה על כלל ההתקשרות בין הצדדים אלא רק על שינוי תעריפי התשלום בגין השירות המסופק על ידי התובעת , בשעה שבאשר להתקשרות בכללותה - כך לטענת התובעת- ממשיכה לחול התניה משנת 2005. אין בידי לקבל הטענה האמורה וזאת ממספר טעמים חלופיים ומצטברים. ראשית- עיון במסמך מיום 24/8/08 מעלה כי נקבעו במסגרתו מפורשות תניות הנסבות על כלל מערכת היחסים בין הצדדים ובכלל זה- הוסדר היקף העבודה, והוסדרו תנאי התשלום , הוסדרו המועדים בהם על הנתבעת להודיע על בקשת משאית נוספת, הוסדר מה כלול במסגרת התשלום וכן, נקבע כאמור כי ניתן להפסיק את ההתקשרות בהודעה מוקדמת בת 21 יום - עיננו הרואות- המסמך האמור לא נקב רק בתעריפי התשלום, אלא פירט מעבר לכך את כלל התניות הנדרשות לשם אספקת וקבלת השירות. בנסיבות אלו, הרי שגם מתוך לשונו של המסמך והיקפו, נובעת המסקנה ולפיה, התניה המופיעה בו המסדירה את פרק הזמן להודעה מוקדמת , חלה על כלל ההתקשרות בין הצדדים. בהשלמה לכך - גם לו המסמך האמור מתייחס רק לתעריפים הרי שהפוך והפוך לא ברור מה הרבותא להבחנה בין העדר הסכמה בדבר תעריפים והפסקת ההסכם הנסב עליהם להעדר הסכמה אחרת והפסקת ההסכם הנסבה עליה- שהרי - אם הנתבעת יכולה להודיע על העדר הסכמה לתנאים הכספיים הרי שתוצאה של העדר הסכמה זו הינה הפסקת ההתקשרות בין הצדדים ומשכך, גם לו קיבלתי טענת התובעת ולפיה הוסכם שההודעה המוקדמת הינה לענין שינוי התעריפים הרי שאין כל נפקות לכך שכן כאמור ממילא יש בכך בכדי להוביל להפסקת ההתקשרות. העדר ההגיון בתניה האמורה לו נאמץ פרשנותה המוגבלת של התובעת לפיסקה זו, יש בו בכדי לשלול הפרשנות הניתנת על ידה. אציין כי, העד מטעמה של התובעת, נדרש על ידי לסוגיית הנפקות לפרשנות זו ובעמוד 10 שורות 12-19 השיב על שאלותי בנושא כדלקמן: "לשאלת בית המשפט מה המשמעות של 21 יום מבחינת נוהל העבודה כשרוצים להעלות את המחיר אני משיב שזה אומר שאני צריך להודיע 21 יום מראש ואז לשבת לדון בזה. אם מתווכחים על מחיר או הפסקת עבודה זה שני דברים נפרדים. כשכתוב לבטל הסכם זה הכוונה שאם הסכם זה בטל או שמסכמים מחירון מקובל או שנותנים 60 יום וזהו. אם ההסכם בטל עובדים לפי ההסכם שחתום עד אותו זמן. לשאלת בית המשפט אם ההסכם הזה בטל לפי מה ממשיכים לעבוד 60 יום אני משיב לפי המחיר האחרון שנקבע דהיינו לפי ההסכם. הגיוני שלפי המחיר האחרון שנקבע. ההסכם המקורי היה לפני 20 שנה, אפשר לתמחר את זה לפי מחירים שלפני 20 שנה" התפתלותו של עד התובעת עת נדרש למתן תשובה לתהיות האמורות, יש בה בכדי לחזק את העדר הסבירות של הפרשנות. לאמור יש להוסיף כי גם לו סברתי שקיימת סבירות בפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת לפסקה האמורה, בהינתן שאין חולק שהתובעת היתה זו אשר ניסחה את ההסכמה, הרי שלו קיימות שתי אפשרויות פרשניות חל הכלל ולפיו יש לפרש המסמך בניגוד למנסח- דהיינו, בניגוד לפרשנות הניתנת על ידי התובעת. יתרה מכך, אין חולק כי התובעת מנסה להבנות על ההסכמה מיום 16/8/07- במסגרתה נקבע - בין היתר - כי על ההתקשרות בין הצדדים יחולו ההסכמות נשוא ההסכם עם חברת סימנס. אלא, שעיון בהסכמה האמורה מעלה כי הוסכם בין הצדדים מפורשות שההסכמה האמורה תחול עד ליום 31/12/07. מכך, ניתן ללמוד שניים - ראשית- ממילא ממועד זה ואילך לכאורה לא חלה התניה ובהתאם לה יש ליתן הודעה מוקדמת בת 60 יום שכן תוקף ההסכמה פג ושנית, באמור יש בכדי לחזק את הטענה ולפיה ההסכמה אשר נקבעה בין הצדדים ביום 11/8/08 הינה באשר למכלול היחסים בין הצדדים- אשר נותרו ללא הסדר חוזי מוסכם ממועד סיום ההסכמה הראשונה. כיוון שכך, הרי שבאמור יש גם כן לחזק המסקנה ולפיה הקביעה בהסכמה מיום 11/8/08 ולפיה הצדדים יהיו רשאים להפסיק את ההתקשרות בינהם בהודעה מוקדמת בת 21 יום, כוונה לכלל היחסים בין הצדדים ולא רק לנושא תעריפי התשלום. לאור האמור הנני קובעת כי הסכמת הצדדים היתה שניתן להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים בהודעה מוקדמת בת 21 יום. האם הופרה ההתחייבות על ידי הנתבעת? אקדים ואציין כי אין חולק שההסכמה - כפי שבאה לידי ביטוי במסגרת המסמך מיום 24/8/08 הינה להודעה בכתב. לענין זה העיד מר דן און, מטעמה של הנתבעת בעמוד 18 לפרוטוקול כי : "ש. הודעה של 21 יום נתת? ת. הודיעו לו בעל פה. נכון שכתוב שצריך להודיע בכתב, אבל היה ברור שאין טענה שאם יחזקאל היה רוצה היינו נותנים לו עוד 21 יום. זה לא שינה לנו כלום להעסיק אותו עוד 21 .אם היה אומר שמשהו לא בסדר היינו מטפלים בו גם כן". מן האמור עולה כי אין חולק שלא נמסרה על ידי הנתבעת הודעה בכתב לתובעת. השאלה העולה אם כן , הינה - האם די בכך שהתובעת הוכיחה האמור בכדי שתרים הנטל המוטל עליה להוכחת ההפרה ? מבלי לקבוע מסמרות בנושא, הואיל וכפי שיפורט להלן ממילא לא הרימה התובעת להוכיח הנזק אשר נגרם לה - הנני סבורה כי לא די בכך בנסיבות בהן הוכח- להנחת דעתי- כי התובעת ידעה מזה זמן רב על הפסקת העבודה וכן, בנסיבות בהן הפסקת העבודה בעיתוי בו הופסקה היתה מכח הסכמתה מכללא. ראשית, אציין כי כלל גרסת התובעת בכל הנוגע להפסקת העבודה עימה היתה מעורפלת במסגרת התצהירים מטעמה ונותרה מעורפלת גם לאחר החקירה הראשית . כך, לטענת התובעת, כפי שהובאה במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה: "לפתע וללא הודעה מוקדמת הנתבעת ביום בהיר אחד רכשה משאיות לצורך חלוקה עצמית ולמעשה חתכה את העבודה עם התובעת ללא הודעה מוקדמת כנדרש" (ראה סעיף 11 לתצהיר מר שבת). עיון בגרסה מעלה תהיות ללא פתרון- מי הודיע לתובעת? מתי ? באיזה אופן? למי בתובעת? - שותק המצהיר ולא מפרט. זאת ועוד, העד נחקר באשר למועד בו נמסרה ההודעה והעיד בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 28-29: "ש. מתי היה אותו טלפון? ת. לא זוכר בדיון את התאריך". בנוסף, עת נשאל העד מתי נרכשו משאיות על ידי הנתבעת (משאיות אשר החליפו את השירות אשר סופק על ידי התובעת ) השיב בעמוד 10 שורות 24-25 כי אינו זוכר ואולם כי היה זה בסמוך למועד הפסקת העבודה עם התובעת ומשהובהר לו כי המועדים בהם נרכשו המשאיות היה בחודשים מרץ ואוגוסט 2008 טען - בשינוי גרסה- כי הדבר הוסתר ממנו (ראה עדותו בעמוד 10 שורות 26-30). יתרה מכך, אין חולק כי לכאורה- בהתאם לסיכום הפגישה מיום 11/8/08 הורד באופן משמעותי היקף הפעילות של התובעת משלוש משאיות לאחת. העד מטעם התובעת נשאל על הירידה בהיקף הפעילות והתכחש לה עת העיד כי למרות הסיכום האמור, המשיכה הפעילות בפועל באותו היקף. אין בידי לקבל עדותו זו של עד התובעת משני טעמים - ראשית- לו אמנם היתה כוונה להמשך הפעילות באותה מתכונת מדוע - בניגוד להסכם הקודם- נקבע מפורשות כי תסופק משאית אחת ולא שלוש ושנית - האמור עומד בסתירה לכרטסת הנהלת החשבונות אשר הוגשה על ידי התובעת עצמה, ממנה ניתן ללמוד על ירידה משמעותית בהיקף ההכנסות של התובעת מהשירותים אשר סיפקה לנתבעת בחודשים אוגוסט , ספטמבר, אוקטובר ונובמבר. בנסיבות כפי שפורטו, בהן התובעת ידעה על רכישת משאיות על ידי הנתבעת לשם ביצוע ההובלות בעצמה ובהן היתה הסכמה על צימצום הפעילות, הנני סבורה כי התובעת היתה מודעת לכוונת הנתבעת להפסקת הפעילות עימה אשר בוצעה באופן הדרגתי - בתחילה על ידי הפחתת מספר המשאיות ולאחר מכן באופן מוחלט. האמור מתחזק בנסיבות בהן התובעת לא הראתה כל פנייה אל הנתבעת, בזמן אמת, במחאה על הפסקת הפעילות ו/או בדרישה להמשך הפעילות בתקופת ההודעה המוקדמת. לאור האמור, הנני קובעת כי גם בהינתן שלא ניתנה הודעה בכתב על הפסקת הפעילות, ספק , לאור עקרון תום הלב בקיומם של חוזים, באם הייתי סבורה כי יש לחייב בנסיבות אלו הנתבעת בגין מחדלה ממסירת הודעה בכתב כאמור. כך או כך, אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנושא, בנסיבות בהן , כמפורט להלן, ממילא הנני סבורה כי התובעת לא הוכיחה את נזקה. נזקה של התובעת - ראשית וטרם אפרט מחדליה של התובעת במישור הראייתי בהוכחת נזקה- הנני מוצאת לקבוע כי החישוב, כפי שנערך על ידה, שוגה באופן בסיסי בנסיבות בהן אין חולק כי הוסכם בין הצדדים שהחל מיום 1/9/08 תסופק על ידי התובעת משאית אחת בלבד והוכח (כפי שפורט לעיל) כי היקף הפעילות אמנם ירד לאחר ההסכמה האמורה. כיוון שכך, הרי שממילא היה על התובעת להראות מה היקף הפעילות של משאית אחת ולגזור אותו מתוך מחזור הכנסותיה ולא לערוך ממוצע של 10 החודשים אשר קדמו להפסקת העבודה אשר בחלקם הארי סופקו 3 משאיות. אלא התובעת לא עשתה כן והגישה כאמור לבית המשפט נתונים בדבר מחזורי הכנסותיה לעשרה החודשים אשר קדמו להפסקת ההתקשרות. יתרה מכך, גם לו היה ממש באופן החישוב של מחזורי הכנסותיה של התובעת, הרי שהנני מקבלת טענת הנתבעת ולפיה, הנתון בדבר מחזורי העסקאות לא די בו, באשר היה על התובעת להראות ולהוכיח את שיעור הרווח שלה מהשירות אשר סיפקה. בהקשר זה, התובעת לא הביאה ולו בתצהיר, כל נתון הנוגע לשיעור הרווח הצפוי מהמחזורים ויתרה מכך, לא הביאה כל ראייה רלוונטית לכך ובכלל זה ראיות הנסבות על הוצאותיה השוטפות או הקבועות אשר יש לקזזן מהמחזורים האמורים. בהקשר זה העיד העד מטעם התובעת בעמוד 12 שורות 16-17: " ש. תאשר שהחישוב שלך מבוסס על אובדן הכנסות ולא רווחים? ת. אובדן הכנסות. זאת אף זאת, התובעת כאמור לא הביאה כל ראיות באשר למועד בו נמסרה הודעת הפסקת העבודה ומשכך, לא ניתן לקבוע מאיזה מועד יש להתחיל ולמנות את מניין הימים וכן לא הביאה כל ראיות באשר למועד בו התחילה מחדש להפעיל את המשאית אשר הקצתה לשם עבודה עם הנתבעת ואף מטעם זה לא הוכיחה נזקה בפועל. כפי שהובהר על ידי בראשית הדברים, הוכחת הנזק הינו חלק מהנטל המוטל על התובע ומשכשלה התובעת מהוכחת נזקה הרי שדין תביעתה לשיפוי בגין נזקיה להדחות. אציין כי שקלתי טענת התובעת ולפיה יש לקבוע הנזק על דרך האומדנא ואולם, לא מצאתי כי יש ממש בבקשתה. לענין זה, כאמור וכמפורט, בשיטת המשפט הנהוגה אין זה תפקידו של בית המשפט - מקום בו כשל התובע מהבאת ראיות- ליטול לעצמו תפקידו של התובע ולכפר על כישלונו זה על דרך האומדנא (ראה רע"א 7818/11 אשר הובא לעיל וכן, ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה(2) 800. האמור חל במיוחד מקום בו ניתן להביא ראיות ומדובר במחדל של התובע אשר אף לו כשלעצמו משקל ראייתי שלילי הפועל כנגד גרסתו (ראה ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (11/9/06). למעלה מן הצורך אציין, בהקשר זה, כי בית המשפט התריע בפני התובעת באשר למחדלה הנובע מכך שפורטו על ידה מחזורי ההכנסות תחת הרווחים וזאת, כבר בדיון הראשון אשר התקיים במעמד הצדדים ואולם, על אף האמור לא פעלה התובעת לתיקון הלקוי במסגרת הראיות מטעמה ולא הוכיחה נזקה כדבעי. בנסיבות אלו הרי שדין תביעתה של התובעת - הנסבה על פיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת - להידחות מהטעם שלא הוכיחה נזקה. טענת הקיזוז : כאמור התובעת טענה כי הנתבעת קיזזה סך 16,621 ₪ מתוך החשבונות השוטפים אשר הוגשו לה על ידי התובעת. בתמיכה לטענותיה אלו העידה התובעת את מנהלת החשבונות שלה ולתצהירה צירפה כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת בתובעת, ריכוז חשבוניות לנתבעת בחלוקה לפי נהגים וריכוז חיובים בחלוקה לחודשים תוך שבמסגרתו נכתב חודש החיוב סכום סך החשבוניות, הסכום אשר שולם וההפרש. הנתבעת מנגד טענה כי שילמה לתובעת את כל התשלומים אשר היה עליה לשלם ובתמיכה לכך, העידה את מנהל הנתבעת מר דן און אשר לתצהירו צורף העתק פירוט הסכומים ששולמו לתובעת על ידי הנתבעת. אפתח ואציין כי בהבדל בין טענת קיזוז הנטענת על ידי התובעת לבין הטענה הנטענת על ידי הנתבעת ולפיה כלל לא סופקה העבודה כרוכה גם שאלת נטל ההוכחה- שכן לו מדובר בטענת קיזוז הרי שמדובר בטענת הודאה והדחה באשר הנתבעת למעשה מודה בקבלת שירות ואולם, טוענת לקיזוז כנגדו ומשכך, נטל ההוכחה עובר לנתבעת ואולם, אילו מדובר בטענה ולפיה השירות כלל לא התקבל- אין הודאה ומשכך, אין היפוך נטל. מן האמור עולה כי הקביעה האם מדובר בטענת קיזוז אם לאו, אינה סמטנית אלא בעלת השלכות ראיתיות הנסבות על נטל ההוכחה ומשכך, עצם הקביעה האם מדובר בטענת קיזוז אם לאו אינה תלויה ב"הבל פיו" של צד זה או אחר אלא, טעונה בירור מהותי. בהינתן שמדובר בטענה אשר בה טמונה טענת הודאה והדחה, הרי שהמסגרת לבחון האם אמנם מדובר בטענת קיזוז לגופם של דברים, הינה כתבי הטענות - דהיינו, יש לבחון האם במסגרת כתב ההגנה הודתה הנתבעת בקבלת השירות ברם, העלתה טענות כנגד החובה לשלמו. עיון בכתב ההגנה מטעם הנתבעת מעלה כי הנתבעת כפרה, כבר במסגרת כתב ההגנה, בעצם קבלת השירות נשוא התשלום המבוקש . במאמר מוסגר אציין כבר בשלב זה כי הנתבעת הוסיפה וטענה כי שילמה תשלום בסך של 912,342.77 ₪ וכי תשלום זה מכסה את כלל השירותים אשר סופקו לה . בהקשר זה, הנתבעת צירפה מסמך התומך בטענה זו אשר הוריתי על הוצאתו מתצהיר העד מטעמה משהתברר כי העד אינו יודע מידיעתו האישית את הנתונים המופיעים בו. יחד עם זאת, הנני סבורה כי אין בהוצאת המסמך מהתצהיר בכדי להעלות או להוריד בסוגיה בפני באשר ממילא, עיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת מעלה כי התובעת מודה בתשלום סך זה על ידי הנתבעת ואולם, טוענת כי מלבד סכום זה חבה לה הנתבעת תשלום נוסף בסך של 16,621 ₪ אשר קוזז על ידה. בנסיבות אלו, הרי שהנטל נשאר לפתחה של התובעת להוכיח כי הנתבעת אמנם קיבלה את השירות האמור. הנני סבורה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה . כך, התובעת הגישה - בהקשר להפרש זה - תצהיר מנהלת החשבונות מטעמה אשר (בניגוד לטענת התובעת בסיכומים) נחקרה בדבר תצהירה . לתצהיר צורפה כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת בתובעת בה ניתן לראות יתרת חובה. אין חולק כי מנהלת החשבונות לא סיפקה את השירות בעצמה אלא, לכל היותר, הנפיקה את החשבוניות בגינו. כך, בעמוד 13 שורות 14-15 היא מעידה : "יש לי את הכרטסת לי שאני יודעת שהחשבוניות שיצאו לא שולמו במלואן" - דהיינו, בעדותה אין משום ראייה בדבר עצם העבודה אלא בדבר הוצאת החשבוניות בלבד. לאור האמור הרי שהתובעת לא הציגה כל ראייה בדבר ביצוע השירותים נשוא התשלום המבוקש וזאת, על אף שהנתבעת כפרה בקבלת השירות האמור ומשכך, בהינתן שהנטל על התובעת להוכיח טענתה זו - הרי שלא הרימה הנטל המוטל עליה. סוף דבר - התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. הודעה מוקדמת