1. במוקד המחלוקת בין הצדדים, השאלה האם הפר הבנק חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי שהעניק למערערת (להלן: החברה) לפרעון מיידי. רקע 2. המערערת היא חברה פרטית אשר ניהלה את פעילותה בבנק, ובמסגרת זו קיבלה אשראי בסך של 3 מליון דולר לשם מימון עסקיה בשוק ההון - עליהם היה מופקד מנהלהּ, מר דן לוי (להלן: מר לוי) - בעוד תיק ניירות הערך שלה שימש כבטוחה. בין הצדדים נערך הסכם אשראי שקבע בין היתר כי החברה תשמור על יחס כיסוי של 125% בין שווי תיק ניירות הערך לבין גובה האשראי שהבנק העניק לה. בשנת 2008 ירד יחס הכיסוי מזה שנקבע בהסכם, ובעקבות זאת פנה הבנק אל החברה. הצדדים חלוקים באשר לתוכן השיחות ביניהם בעת ההיא ובאשר למועדיהן. החריגה ביחס הכיסוי נותרה בעינה, וביום 15.6.2008 התקיימה פגישה בין נציגי הבנק לבין מר לוי, ובה התבקש מר לוי לפתור את נושא החריגה (להלן: הפגישה הראשונה). לאחר מכן עלתה אפשרות כי דירת המגורים של מר לוי תשמש כבטוחה נוספת לאשראי, אולם בסופו של דבר נדחתה אפשרות זו על-ידי הבנק. ביום 26.6.2008, לאחר הידברות שתוכנה גם הוא היה שנוי במחלוקת, הודיע הבנק למר לוי על החלטתו להעמיד את האשראי שהעניק לחברה לפרעון, תוך מתן אפשרות לחברה להמשיך ולמכור את ניירות הערך בעצמה, ובלבד שתפרע מדי יום לפחות 2 מיליון ₪ מסך יתרת החובה. 3. ביום 1.7.2008 התקיימה פגישה נוספת בין מר לוי לבין נציגי הבנק (להלן: הפגישה הנוספת), במסגרתה נמסרה לו הודעה כתובה המורה כדלקמן: "בנסיבות אלו הרינו להודיעך כי מסגרות האשראי בחשבונך מבוטלות החל מיום 5.7.2008 והינך נדרש לכסות את מלוא יתרת החובה בחשבון העומדת היום על סך 10,584,362 ₪ (לא כולל ריבית מיום 1.4.2008)...". הבנק הוסיף וציין בהודעתו-זו למר לוי, כי "הינך נדרש לממש את תיק ני"ע שבחשבון ולהקטין יתרת החובה בגין הפעילות בני"ע בסך 2,000,000 ₪ בכל יום. אם לא תעשה כן לאלתר, נממש ללא כל התראה נוספת את הביטחונות שבידינו..." (נספח יט' למוצג מס' 1 מטעם החברה). מר לוי קבל על החלטת הבנק והעלה את טענותיו במכתב מיום 2.7.2008, והבנק מצדו השיבוֹ במכתב מיום 9.7.2008. מכל מקום, החברה פעלה כפי שהורה לה הבנק ומכרה את תיק ניירות הערך שלה החל מיום 1.7.2008. אחר הדברים האלה נותרה בחשבון החברה יתרת חובה בסך של 67,000$, וזו כוסתה באמצעות הלוואה שהעניק הבנק לחברה. 4. החברה הגישה תביעה נגד הבנק, בטענה כי הפר את חובותיו כלפיה וגרם לה לנזק כספי. לשיטתה, הבנק לא היה רשאי להעמיד את האשראי לפרעון מיידי הואיל והחברה העמידה לרשותו מכלול בטחונות; ומכל מקום, הבנק לא העניק לה התראה בת 10 ימים בטרם הפרעון, כפי שהיה עליו לעשות. אילו היה הבנק נותן לחברה התראה מעין זו, היה מר לוי ממשיך במגמת הקניה והמכירה שבה החל, ושווי תיק ניירות הערך היה גדל בסך של 1,010,377$, הוא הנזק שבגינו תבעה החברה את הבנק. 5. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. ראשית מיפה בית המשפט את טענות החברה, וציין כי זו יצאה מנקודת הנחה לפיה הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי שניתן לה, אולם היה עליו ליתן לה התראה מוקדמת שהיה בכוחה למנוע את הנזק מושא התביעה. על כן החליט בית המשפט כי אין צורך לדון בטענות החברה הסותרות את ההנחה לפיה הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי, והתייחס אליהן בקצרה בבחינת למעלה מן הצורך. לגופו של עניין אימץ בית המשפט המחוזי את גרסתו העובדתית של הבנק. נפסק, כי הבנק פנה אל החברה בטרם התקיימה הפגישה הראשונה, והחברה הייתה מודעת לחריגה ביחס הכיסוי. גם אם במסגרת זו לא ציין הבנק באופן מפורש כי קיים סיכון שיעמיד את האשראי שניתן לחברה לפרעון מיידי, צריך היה מר לוי להבין כי אין מדובר בפניות מטעם הבנק על דרך הסתם, וכי אם החריגה לא תתוקן, יפעל הבנק כדי להגן על זכויותיו. מאחר ונושא החריגה לא נפתר, הודיע הבנק למר לוי בשיחת טלפון מיום 26.6.2008 - שתוכנה היה נתון בתחילה במחלוקת, אולם בסופו של דבר הודה מר לוי בדברים שנאמרו בה - כי החליט על העמדת האשראי לפרעון מיידי. הודעה משמעותית שכזו, כך נפסק, ראוי שתינתן בכתב, אולם כאשר אינה ניתנת כך, כבענייננו, נושא הבנק בנטל להוכיח את כל פרטיה של ההודעה. בנידון דנן, הבנק אכן עמד בנטל לנוכח הודאתו האמורה של מר לוי. 6. בשלב הבא בחן בית המשפט המחוזי מהי התקופה הנדרשת למן מתן הודעה על הפסקת אשראי - בענייננו, יום 26.6.2008 - ועד להפסקתו בפועל. בית המשפט פסק כי בהסכם האשראי שהצדדים קיבלו על עצמם, נקבע ככלל כי על הבנק ליתן הודעה מוקדמת בת 10 ימים, ונקבע גם כחריג לכלל, כי ניתן להודיע על הפסקה מיידית של האשראי כאשר לדעת הבנק מתקיים סיכון באשר ליכולתו לגבות את האשראי מן הלקוח. בית המשפט המשיך ובדק האם נסיבות העניין הצדיקו ביטול מיידי של האשראי, והשיב בחיוב, מן הטעם שמר לוי לא השכיל לתקן את הירידה ביחס הכיסוי במשך כשלושה חודשים חרף פניותיו של הבנק; באותה תקופה סבל שוק ההון מירידות של ממש ובשל כך נוצרו סיכונים מיוחדים לשווי התיק; האשראי שימש להשקעה רק בניירות ערך, בעוד שתיק ניירות הערך שימש כבטוחה העיקרית לאשראי. בנסיבות העניין, כך נפסק, התנהלותו של הבנק כלפי הלקוח הייתה סבירה. זאת ועוד, קבע בית המשפט, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בפועל לא הפסיק הבנק את האשראי באופן מיידי, אלא, כאמור, הודיע על הפסקת האשראי בעל-פה ביום 26.6.2008, בכתב ביום 1.7.2008, והפסיק את האשראי בפועל החל מיום 5.7.2008. בנסיבות אלה טען הבנק כי נתן התראה מוקדמת בת 10 ימים קלנדריים, ובית המשפט קיבל את הטענה לפיה הדרישה היא אכן ל-10 ימים קלנדריים, וכי אין צורך ב-10 ימי עסקים. לבסוף נדרש בית המשפט המחוזי לטענות נוספות של החברה, אשר לא עמדו במוקד טיעוניה, כאמור, ודחה אותן. בנוגע לנזק שתבעה החברה פסק בית המשפט המחוזי כי לנוכח מסקנתו לפיה לא הפר הבנק את חובותיו כלפי החברה, אין מקום לבחון את נושא הנזק, אולם ציין למעלה מן הצורך כי הנחות המוצא העובדתיות שציינה החברה בהקשר הזה הן בעייתיות, וספק אם עלה בידה להוכיחן. החברה לא השלימה עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והגישה את הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים 7. בערעורה שבה החברה וטוענת כי הבנק הפר את חובותיו כלפיה, גרם לה נזק, וכי עליו לפצותה בגינו. לדידה, הערעור איננו חותר תחת ממצאי עובדה ומהימנות, אלא עוסק במסקנה המשפטית שגזר בית המשפט המחוזי מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת. באשר להחלטה על העמדת האשראי לפרעון מיידי לגופה קובלת החברה על כך שהבנק דחה על הסף את האפשרות לקבל בטוחה נוספת, מבלי לנהל דיון או לקיים משא ומתן; ועל כך שנקט כלפיה בצעד דרסטי בדמות העמדת האשראי לפרעון מיידי, חלף נקיטת אמצעים מידתיים יותר. בנוגע לאופן העמדת האשראי לפרעון טוענת החברה כי הבנק הפר את חובתו למתן התראה מוקדמת בת 10 ימי מסחר בכתב; את חובתו למתן התראה מוקדמת בכתב בת 10 ימי מסחר בטרם מימוש משכון מופקד; את חובתו למתן ארכה בכתב בת 10 ימי מסחר בטרם הפעלת שינוי מדיניות באשר להמשך מתן האשראי; ואת חובות הזהירות, הנאמנות ותום הלב שהוא חב כלפי לקוחותיו, והחברה ביניהם. בהקשר הזה טוענת החברה כי שגה בית המשפט המחוזי בפוסקו כי פניותיו של הבנק והתנהלותו בחודשים שקדמו להפסקת האשראי מהווים תחליף למתן התראה מוקדמת מספקת; ועוד שגה באשר לא החיל את הכלל המורה על מתן 10 ימי התראה מוקדמת, ובחר להפעיל את החריג לכלל בדבר הפסקת אשראי באופן מיידי. לעניין הנזק טוענת החברה כי פעולותיו של מר לוי בזמן אמת מלמדות על כך שבתום 10 ימי המסחר שהבנק נדרש להעניק לחברה, שווי תיק ניירות הערך היה עולה לסך של 1,010,377$ מעל התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת התיק, הוא הפיצוי שהבנק נדרש ליתן לה. עוד טוענת החברה לנזקים חלופיים, בהתאם להכרעות השונות שעשויות להתקבל על-ידי בית המשפט. 8. הבנק מנגד סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לדידו, מדובר בפסק דין ראוי וצודק שניתן בסופו של הליך ממושך ויסודי, לאחר שבית המשפט בחן את הראיות לעומקן, בדק ושקל באופן מקיף את המכלול שהובא לפניו, והחברה לא השכילה להצביע על טעם המצדיק לשנות מפסק הדין. החברה מבקשת לערער על ממצאי עובדה ומהימנות שיצאו מלפני בית המשפט המחוזי, ולפי ההלכה הפסוקה ערכאת הערעור תתערב בכגון דא בנסיבות חריגות בלבד, ואֵלו אינן מתקיימות בערעור דנן; טענותיה של החברה באשר להתראה המוקדמת שהיה על הבנק ליתן לה אינן מבוססות על הנסיבות הפרטניות של העניין, ואין בטענות טעם אמיתי כלשהו להצדקת התערבות במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה החלטת הבנק סבירה, והתקבלה באופן מקצועי; נסיונה של החברה לסמוך את טענותיה בהקשר הזה על סעיפים חוזיים והוראות דין שונות, טענות אשר נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי נדונו לכישלון גם בערכאה זו. לבסוף טוען הבנק כי גם בטענות החברה על אודות הנזק שנגרם לה אין כל ממש, ודינן להידחות. דיון והכרעה 9. בטרם נדון בטענות החברה לגופן, נסמן את גבולות הגיזרה של ערעורה. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, עילת התביעה ממנה נגזר סכום הנזק שאותו תובעת החברה, מבוססת על אופן העמדת האשראי לפרעון מיידי, ולא על עצם ההחלטה האמורה. אשר על כן, אכן אין מקום לדון בטענות הנוגעות להחלטה על העמדת האשראי לפרעון מיידי לגופה, משום שאינן קשורות לעילת התביעה ולנזק הנובע ממנה. החברה אמנם טענה בסיכומי התשובה שהגישה לבית משפט זה כי לא זנחה טענה כלשהי מטענותיה, אולם בסיכומים שהגישה לבית המשפט המחוזי ציינה ב'רחל בתך הקטנה', כי "במצב דברים זה, בית המשפט הנכבד פטור מלהכריע בשאלה הרחבה יותר - האם הבנק היה רשאי כלל להורות על הפסקת מתן האשראי. יחד עם זאת, ולמען הזהירות בלבד, יצוין כי לאור... לבנק לא היתה כל הצדקה להורות על העמדת האשראי לפרעון מיידי. ואולם כאמור, לצורך ההכרעה בתביעה הנוכחית, די כאמור בכך שהיה על הבנק ליתן התראה מוקדמת בת 10 ימים כאמור, על מנת לקבל את התביעה במלואה" (סעיף 54 לסיכומי המערערת בבית המשפט המחוזי; ההדגשות במקור - נ' ס'). מטעמים אלה, נעבור לדון בטענות החברה על אודות אופן העמדת האשראי לפרעון מיידי, מבלי להתייחס בהרחבה להחלטה על העמדת האשראי לפרעון מיידי לגופה. מתן אשראי 10. השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו היא האם הבנק הפר חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי לפרעון מיידי; ובפרט - האם חלה עליו חובת הודעה מוקדמת בטרם העמדת האשראי לפרעון, ואם כן, האם עמד בחובתו-זו. 11. החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח" (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 ואילך (18.2.2010) (להלן: עניין בנק לאומי); רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פסקה 14 (30.8.2012) (להלן: עניין בנק המזרחי); רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות, פסקה 6 (11.11.2004)). בנק רשאי להימנע ממתן אשראי ללקוח, או מהמשך מתן אשראי, במטרה להבטיח בין היתר את החזר כספו: "לא ניתן להפריז בחשיבות הקיימת מבחינת אינטרס הציבור בשמירה על שיקול הדעת הנתון לבנק להחליט האם ומתי לפעול למימוש הבטוחות שניתנו לו על-ידי הלקוח ובשמירה על הקשר הכלכלי-הרציונאלי שבין יכולת החזר האשראי של הלקוח על-פי מכלול נתוניו ובין תנאי הסכם המסגרת והיקף הבטוחות שידרוש הבנק. כל אלה הינם שיקולים כבדי משקל המשליכים על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה" (ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס, פסקה 19 (16.1.2014) (להלן: עניין אלבס); ראה גם עניין בנק לאומי, בפסקה 17). 12. אולם, לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, משנחתם הסכם אשראי על הבנק לכבדו ולהעניק ללקוח את האשראי המוסכם לתקופה הקצובה. זכותו של הבנק להפסיק או להקטין את האשראי והשיקולים המנחים אותו בהקשר הזה נדונו בעניין בנק לאומי, שם ביקש היועץ המשפטי לממשלה לבטל ולשנות כמה מתנאי החוזה האחיד של בנק לאומי לפתיחת חשבון עובר ושב. במסגרת הסעיף בחוזה העוסק בביטול או בהפחתת אשראי הוסיף בנק לאומי את המילים: "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק". בית משפט זה אישר את קביעתו של בית הדין לחוזים אחידים בדבר הקיפוח הגלום במילים הללו, הורה על ביטול התוספת, ופסק כי: "תוספת המילים החותמת את הסיפא לסעיף 1.2 - "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק" - נושאת בחובה אלמנט ברור של "חזקת הקיפוח" על פי סעיף 4(2) לחוק. באמירה זו נשמט למעשה האיזון הלגיטימי שבין חובת הבנק להעמיד את מסגרת האשראי המוסכמת ללקוח לבין זכותו של הבנק לבטל או להפחית המסגרת עם קרות אחת ההתרחשויות הנקובות שם דלעיל. כמו כן, יש בתוספת מילים זו כדי להפוך את נטלי הראיה הגלומים באיזונו הראוי של הסעיף כולו, ובכך להקים את חזקת הקיפוח שבסעיף 4(7) לחוק. לאמור, על הבנק לכבד את התחיבותו למסגרת האשראי, אלא אם כן התרחשה אחת ההתרחשויות המזכות אותו בביטולה או בהפחתתה. נטל הראיה להתרחשות שכזו מוטל, מטבע הדברים, על הבנק. קביעה שכזו תוביל לתוצאה הרצויה והמתבקשת, לפיה לא ינקוט הבנק בצעדי הביטול או ההפחתה של מסגרת האשראי, אלא לאחר בדיקה וחקירה ראויים כי אכן התקיימו הנסיבות המצדיקות זאת. "שיקול דעתו של הבנק", בתור שכזה, אין בו די לכך ויש בו כדי קיפוח של הלקוחות" (פסקה 18). 13. בית משפט זה המשיך לצעוד במגמה זו בעניין אלבס, שם נדונה השאלה האם ניתן להטיל עיקול זמני על מסגרת אשראי בלתי מנוצלת של חייב. בפסק הדין נסקרה הפסיקה וצויינו הכללים המשפטיים המסדירים את סוגיית מתן האשראי, ומסקנת הדברים באה לידי ביטוי כך: "נוכח הוראות אלה ונוכח פסק דינו של בית משפט זה בעניין בנק לאומי אשר הוסיף אף הוא נדבכים לעיצוב החובות החלות על תאגיד בנקאי בהתקשרו עם לקוח בהסכם מסגרת אשראי, יש לקוות כי עברו מן העולם הסכמים בנוסח אשר נדון בעניין אלתית בין הבנק ללקוחו, בהם הוקנתה אומנם ללקוח הזכות לפנות לבנק מפעם לפעם ולבקש אשראי אך הבנק רשאי היה על-פי ההסכם שלא ליתן או לחדש את האשראי ולהפסיקו 'בכל עת בלא לתת הסבר ללקוחות' (עניין אלתית, בעמ' 676). משכך עברה מן העולם גם ההתייחסות אל זכותו של הלקוח לקבל אשראי כאל זכות שטרם נולדה המותנית לחלוטין בשיקול דעתו של הבנק והמוגדרת כציפייה או כסיכוי בלתי ודאי ולא יותר לקבלת הכסף..." (עניין אלבס, בפסקה 15). ואכן פסקנו שם (מפי השופטת א' חיות), כי "זכות הנתונה ללקוח לקבל אשראי בסכום נתון מאת תאגיד בנקאי בהתאם להסכם מסגרת אשראי שנקשר ביניהם, היא בעיני זכות קיימת ולא זכות עתידית במובן זה שעניין לנו בזכות מוגדרת ומגובשת שהלקוח יכול לממשה בכל עת, בהתאם לתנאי ההסכם" (שם). ברוח זו פסקו גם ערכאות דיוניות שונות, וקבעו כי בנק איננו רשאי להפסיק את האשראי כפי חפצוֹ בלא סיבה מוצדקת, וכי זכותו לביטול אשראי כפופה לחובת תום הלב ולקיום ההסכם בדרך מקובלת (גלעד נרקיס פרקים בדיני בנקאות כרך א' 112-106 (2011) (להלן: נרקיס); פש"ר (ת"א) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת (1989), עמודים 39-38 (14.2.2007); ה"פ (חי') 32831/96 עיסמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 6 (9.8.1998); ת"א 803/88 אלקטרו בסיס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, עמוד 3 (14.7.1988)). 14. בענייננו, נראה כי מכלול הנסיבות אכן הצדיק את ביטול האשראי. סעיף 6(ג) להסכם מסגרת האשראי איננו מפרט את העילות שבגינן רשאי הבנק להפסיק את האשראי, וכאמור שיקול דעתו הבלעדי של הבנק איננו מספיק בהקשר הזה, אלא נדרש כי תתקיים אחת ההתרחשויות המצדיקות את הפסקת האשראי (ראו עניין בנק לאומי, בפסקה 18). כאמור, "הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח..." (ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd נ' בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ, פסקה 30 (20.7.2011) (להלן: עניין בנק אינווסטק)), ונראה על פני הדברים כי נסיבות שכאלו אכן התקיימו בענייננו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, החברה הפרה את הסכם האשראי בכך שיחס הכיסוי ירד אל מתחת לסף שעליו התחייבה, והיא לא השכילה לפתור את החריגה במשך שלושה חודשים חרף פניות הבנק. זאת ועוד, ניירות הערך של החברה שימשו כבטוחה העיקרית לאשראי, והיו אלה ימי משבר בשוק ההון כך שהבטוחה הייתה נתונה בסיכון מיוחד. נסיבות אלה מצדיקות לכאורה את החלטת הבנק על העמדת האשראי לפרעון. מכל מקום, החברה זנחה את טענותיה באשר לעצם ההחלטה על העמדת האשראי לפרעון, טוב עשתה, ועל כן אינני רואה צורך להרחיב בסוגיה זו (באשר לשיקולים השונים שבנק מביא בחשבון במתן אשראי או בהפסקתו ראו למשל ת"א (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 28-27 (26.3.2007)). החובה ליתן הודעה מוקדמת 15. כאמור, הערעור שלפנינו מתמקד באופן העמדת האשראי לפרעון מיידי, ובפרט בסוגיית ההודעה המוקדמת על הפסקת האשראי. דומני כי הייתה לבנק חובה שכזו והוא לא עמד בה. אנמק. 16. ההוראה הבסיסית והממוקדת בנושא הפסקת אשראי מצויה בהסכם מסגרת האשראי עליו חתומים בעלי-הדין. סעיף 6(ג) להסכם מייסד את הכלל, ולפיו: "הבנק רשאי להקטין או להפסיק את מתן האשראי - כולו או מקצתו - בהודעה מוקדמת של 10 ימים לפחות". סעיף 6(ד) להסכם ממשיך וקובע את החריג לכלל, לאמוֹר: "הבנק רשאי להקטין או להפסיק באופן מיידי את מסגרת האשראי ללא הודעה מוקדמת, במקרים שבהם לדעת הבנק התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי" (נספח ב' למוצג מס' 1 מטעם החברה; ההדגשות במקור - נ' ס'). 17. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ישנם עוד מקורות לחובת ההודעה המוקדמת, אולם הם כלליים יותר, ומכל מקום אינם מוסיפים נדבך מהותי להסדר האמור. כך, סעיף 3 ל"הסכם ותנאי עסק כלליים" אשר עליו חתומים בעלי-הדין, וסעיף 4 ל"תנאים כלליים לפעילות באשראי (לקוח עסקי)" (סעיפים אלו דומים, נצטט להלן את סעיף 4; נספח א' למוצג מס' 1 מטעם החברה) הסעיפים הללו קובעים כי: "הבנק יהיה רשאי בכל עת ומדי פעם בפעם, בלי לתת ללקוח כל נימוק לכך, לדחות מתן אשראי כלשהו, כולו או מקצתו, או לעכבו, או להקטינו או להפסיקו, הכל לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק וכפי שימצא לנכון, ובכפוף לתנאיו של כל אשראי ואשראי (להלן בכתב זה: "הפסקת אשראי"). תהיה החלטת הבנק כרוכה בהפחתת או הפסקת אשראי, כי אז יודיע על כך הבנק ללקוח 10 ימים לפחות לפני ההפחתה, אלא אם כן נתקבלה ההחלטה בנסיבות שלדעת הבנק יש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי, אם בשל שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח, ואם בשל היווצרותם של תנאים אחרים שלדעת הבנק יחייבו הקטנה מיידית של מסגרת האשראי". בנוסף להסכמים בין הצדדים, ביקשה החברה להסתמך על סעיפי חוק כלליים המייסדים לטענתה חובה על מתן הודעה מוקדמת. ברם, אותיר לעת מצוא את הדיון במעמדן ובפרשנותן של ההוראות האמורות, מכיוון שכפי שיפורט להלן, ממילא סבורני כי הבנק לא עמד בחובת ההודעה המוקדמת הקבועה בהסכם האשראי עם החברה. 18. אם כן, לפי פשוטו של מקרא, על דרך הכלל, הבנק רשאי להקטין או להפסיק את מתן האשראי תוך מסירת הודעה מוקדמת של 10 ימים לפחות, אך הכלל ההסכמי איננו מפרט מהן הנסיבות אשר יצדיקו התנהגות שכזו מצדו של הבנק, לבד ממצבים שבהם לדעת הבנק קיים סיכון ביכולתו לגבות את האשראי, שאז הוא רשאי להקטינו או להפסיקו באופן מיידי. בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות העניין דנן ובא למסקנה כי הן הצדיקו ביטול מיידי של מסגרת האשראי. זאת, לאור הירידה ביחס הכיסוי שנותרה בעינה במשך שלושה חודשים על אף פניות הבנק למר לוי, לנוכח המשבר בשוק ההון, ובשים לב לעובדה שתיק ניירות הערך שימש כבטוחה העיקרית לאשראי. 19. דעתי-שלי שונה קמעא. לטעמי, בשים לב לנוסחם של הסעיפים ולפסיקתו של בית משפט זה, אין ניתן לקוראם כפשוטם, אלא כך: את החריג לכלל, המתיר הפסקה מיידית של האשראי, יש לקרוא יחד עם דרישת המיידיות. כלומר, באותה סיבה המצדיקה את הפסקת האשראי צריך להתקיים יסוד של דחיפות, שיצדיק בתורו ביטול מיידי של מסגרת האשראי, ללא מתן הודעה מוקדמת. 20. הפרשנות האמורה מתחייבת מקריאת שני תתי-הסעיף כמכלול. תת-הסעיף הראשון קובע כי הבנק רשאי להקטין או להפסיק את האשראי תוך מתן הודעה מוקדמת, אך אינו מציין באילו נסיבות רשאי הבנק לפעול כך. כאמור, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, בנק נדרש להצביע על סיבה מוצדקת על מנת להורות על הפסקת אשראי, ואין די בשיקול דעתו הבלעדי. המדרג בין שני תתי-הסעיפים מלמד כי לשם הפסקת האשראי בלא מתן הודעה מוקדמת אין די באותה סיבה מוצדקת, אלא יש להצביע על "דבר מה נוסף". אותו "דבר מה נוסף" נלמד מלשון סעיף 6(ד) והוא, לעמדתי, יסוד המיידיות. הסיבה המוצדקת בגינה הבנק מפסיק את האשראי צריכה לכלול מידה של דחיפות, באופן שמכלול הנסיבות שנוצרו אינו מותיר שהות ליתן הודעה מוקדמת, ויש צורך להורות על הפסקת האשראי באופן מיידי. 21. מדרג שכזה בין שני תתי-הסעיפים נדרש גם מפני שאם נאמר שבכל מצב שבו קיימת סיבה מוצדקת להפסיק את האשראי רשאי הבנק לבצע זאת באופן מיידי ללא מתן הודעה מוקדמת, נרוקן מתוכן של ממש את חובת ההודעה המוקדמת. מטרתה של חובה זו מלכתחילה היא ליתן שהות קצרה לחייבים שיש הצדקה להפסיק את האשראי שניתן להם (לפרשנות ברוח זו ראו ת"א (י-ם) 2178/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סאסי 2000 פיתוח ובניה (1994) בע"מ, פסקאות 30-29 (13.7.2003) (להלן: עניין בנק דיסקונט); ראו גם מיכל רובינשטיין ובעז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית" ספר שמגר כרך ג' 819, 832-831 (2003); יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד (תשנ"ח-תש"ס) 449, 471-468). הגיונה של חובת ההודעה המוקדמת בצדה, ונדמה שאין צורך להכביר מילים על אודות חשיבותה. הודעה שכזו נצרכת על מנת להעניק ללקוח - שאמנם ישנה הצדקה להפסיק את האשראי שהוענק לו - שהות קצרה, גם אם לא מספקת לכל דבר ועניין, לשם התארגנות. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, העמדת אשראי לפרעון עלולה לגרום לעיתים נזק רב ללקוח. כך למשל, כאשר מדובר בבעל עסק אשר עושה שימוש שוטף באשראי לקיום היומיומי של עסקו. בנסיבות שכאלה הפסקת האשראי עלולה למוטט את עסקו (ראו בהקשר הזה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בת"א (מרכז) 1596-08-07 פ.א. ברקאי חברה לבנין וייזום בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, עמוד 9 (25.4.2010)). מתן הודעה מוקדמת עשוי להקטין את הנזקים המתרגשים לבוא, ולעיתים יש בו כדי להביא לתיקון ההפרה, לכיסוי החריגה, או למציאת חלופות נוספות בדרכים שונות (אם כי יש להניח שהודעה מוקדמת דוגמת זו שבענייננו תינתן כאשר היחסים החוזיים מגיעים אל "נקודת הקצה" כך שהיא נדרשת לשם התארגנות חירום של החייב ומזעור נזקים). 22. פרשנות סעיפי ההסכם בדרך האמורה מתיישבת גם עם פסיקתו של בית משפט זה בעניין בנק לאומי, אשר דן בסוגיית ההודעה המוקדמת, וביטל את קביעתו של בית הדין לחוזים אחידים, לפיה כאשר יודיע הבנק ללקוח על החלטתו לבטל או להפחית את האשראי, יחול לעניין מועד ההודעה כלל 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, מכיוון שכלל זה בוטל טרם מתן פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים. חלף זאת קבע בית המשפט כי ניתן יהיה לוותר על מתן הודעה מוקדמת במצבים בהם נדרשת הפסקת האשראי באופן מיידי. בלשונו: "במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מידיים של מסגרת האשראי, אין צורך לתת הודעה מוקדמת, אלא על הבנק ליתן ללקוח הודעה בד בבד עם הביטול או ההפחתה" (שם, בפסקה 20; ההדגשה הוספה - נ' ס'). 23. גישה שכזו כלפי הסכם האשראי, לפיה יש להעדיף פרשנות המאפשרת ללקוח להתכונן לקראת הפסקת האשראי כאשר לא קיים סיכון מיידי לכספו של הבנק, מתיישבת גם עם חובת הבנק לקיים את ההסכם בתום-לב, עם חובת הזהירות המוטלת על הבנק, ועם חובת האמון הייחודית שהיא מנת חלקו (ריקרדו בן-אוליאל, דיני בנקאות חלק כללי 99-86 (1996); לחובת תום הלב במתן אשראי ראה נרקיס, 112-106). כידוע, חובת האמון המוטלת על הבנקים הוכרה בפסיקה זה מכבר: "לגישתי, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית והמקום החשוב שהבנקים תופסים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופיינת כמערכת יחסים רגילה של מלווה-לווה... לכן יש כיום להינתק, לדעתי, מתפיסתו של המשפט המקובל כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה ואף בארצות-הברית, ולומר, כפי שנאמר לא אחת בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון, ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית" (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 594 (1994)). יש שהגדירו חובה זו כמחייבת את הבנק להתייחס לאינטרס הלקוח כאינטרס המכריע, ולהעדיפו, גם על פני האינטרס שלו-עצמו (עניין בנק המזרחי, פסקה 12 והאסמכתאות שם; רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית - המודל הישראלי" משפט ועסקים יא (2010) 393, 409-401; ראה גם נרקיס, 193-185, 207-196). 24. מובן כי חובת האמון אינה מוחלטת, וכי ישומה בהיקף מלא עלול להביא לשיתוק פעילותם של הבנקים (ראה עניין בנק המזרחי, בפסקה 13), אולם סבורני כי יש הצדקה ליישמה בענייננו. כפי שאבהיר להלן, בנסיבות העניין דנן, לא הייתה מניעה ולא הוּכח סיכון ממשי מבחינת הבנק ליתן לחברה התראה מוקדמת ולהמתין עשרה ימים עד לפרעון האשראי. תמיכה בגישה זו ניתן למצוא בדבריו של השופט מלצר בעניין בנק אינווסטק, אשר הובאו שם אמנם למעלה מן הצורך, ולפיהם: "יש לזכור עוד שבענייננו, אין מדובר במצב שבו בנק העמיד אשראי, שנוצל על-ידי הלקוח, ואז מבקש הבנק לפתע להעמיד את מלוא האשראי לפרעון. מהלך כזה פגיעתו בלקוח עלולה להיות ניכרת, ולא מן הנמנע שנוכח חובות הזהירות והאמון של הבנק כלפי לקוחו יימצא בנסיבות מסוימות, שאין זה המקום לפרטן, כי על הבנק לבצע מהלך שכזה באורח זהיר ומידתי במיוחד, לרבות מבחינת עיתוי המהלך, הכל - בהתאם לרקע העניין הפרטני" (שם, בפסקה 30, ההדגשה במקור - נ' ס'; ראו גם רובינשטיין ואוקון, 832-831). 25. נחזור ונציין בקצרה את השתלשלות העניינים העובדתית למן ההתראה הראשונה שנתן הבנק לחברה ועד להפסקת האשראי, כפי שנקבעה בבית המשפט המחוזי, וניווכח כי אין מדובר בנסיבות המקיימות סיכון מיידי ליכולת גביית האשראי המצדיקות ביטול מיידי של מסגרת האשראי. מאז חודש מרץ 2008 פנה הבנק אל החברה והסב את תשומת ליבה לחריגה ביחס הכיסוי בין האשראי לבין הבטחונות. נושא החריגה לא נפתר, וביום 15.6.2008 נערכה הפגישה הראשונה בין נציגי הבנק לבין מר לוי, במסגרתה התבקש מר לוי להביא להפסקת החריגה. לאחר מכן עלתה האפשרות כי דירת המגורים של מר לוי תשמש כבטוחה נוספת לאשראי. ביום 26.6.2008 הודיע הבנק למר לוי בשיחת טלפון כי החליט להעמיד את האשראי שהעניק לחברה לפרעון מיידי, תוך שאיפשר לה למכור את ניירות הערך בעצמה, בתנאי שתפרע בכל יום לפחות 2 מיליון ₪ מסך יתרת החובה. ביום 1.7.2008 התקיימה פגישה נוספת בין מר לוי לבין נציגי הבנק, במסגרתה נמסרה לו הודעה כתובה המורה על הפסקת האשראי. 26. סבורני כי נסיבות אלה אינן מצביעות על סיכון מיידי לגביית האשראי, ומשכך אינן מצדיקות אי-מתן הודעה מוקדמת בטרם הפרעון. ראשית, מצבו של שוק ניירות הערך והסיכון שנשקף בעקבותיו לתיק של החברה הלך ונמשך בכל התקופה הסובבת את מתן ההודעה על הפסקת האשראי, והבנק לא טען כי ארעו נסיבות מיוחדות או כי התקיים סיכון חריג בתכוף להודעה על ביטול מסגרת האשראי, בשונה מזה שהתקיים במהלך כל התקופה. נראה אפוא כי ניתן היה להמתין עשרה ימים לצורך מתן הודעה מוקדמת. ודוק. הזמן שחלף בין ההתראות שנתן הבנק לחברה לבין מועד הפסקת האשראי בפועל מהווה נסיבה מבין כמה נסיבות שיש בהן כדי להצדיק את ביטול מסגרת האשראי כשלעצמה. אולם בהתייחס לאופן העמדת האשראי לפרעון, נסיבה זו פועלת לחובת הבנק בבואו לנמק מדוע התרחש סיכון מיידי באופן שלא היה באפשרותו להעניק לחברה הודעה מוקדמת. לשון אחר, יחס הכיסוי היה נמוך במשך כשלושה חודשים, במהלכם, ככל הנראה, לא היה סיכון מיידי שהצדיק פרעון ללא הודעה מוקדמת, והבנק לא הצביע על נסיבה חדשה שהתרחשה בסוף חודש יוני אשר יצרה סיכון מיידי לגביית האשראי, בשונה מן התקופה שקדמה לה. 27. בנוסף למצבו של שוק ניירות הערך והסיכון שנשקף בעקבותיו לתיק ניירות הערך של החברה, מצב אשר הלך ונמשך בכל התקופה הסובבת את מתן ההודעה על הפסקת האשראי, גם יחס הכיסוי הנמוך התקיים במשך כל התקופה האמורה, באופן המלמד על העדר סיכון מיידי לגביית האשראי, אשר יכול להצדיק אי-מתן הודעה מוקדמת. בחוות הדעת מטעם הבנק מאת מר יוסי בהיר (מוצג ז' למוצגי הבנק) נטען כי כבר מחודש מרץ 2008 ירד יחס הכיסוי אל מתחת לשיעור של 100%, כך שלמשל ביום 18.3.2008 עמד יחס הכיסוי על כ-95% (פסקה 21 לחוות הדעת); כי ביום 15.6.2008 עמד יחס הכיסוי על 99.37% (פסקה 30 לחוות הדעת); וביום 26.6.2008 עמד יחס הכיסוי על 97.88% (פסקה 39 לחוות הדעת). אם כן, יחס הכיסוי היה נמוך מ-100% חליפות כבר מאז חודש מרץ 2008, ומשכך גם השינויים ביחס הכיסוי מצביעים על כך שלא התרחש סיכון מיוחד עובר להפסקת האשראי שהיה בו כדי להצדיק אי-מתן הודעה מוקדמת כאמור. 28. נסיבה נוספת המצביעה על המסקנה לפיה לא הייתה דחיפות מיוחדת שמנעה מתן הודעה מוקדמת, היא העובדה שהבנק לא הגביל את מר לוי באשר לאופן פעילותו בשוק ניירות הערך במשך שלושת החודשים שקדמו למתן ההודעה המוקדמת, באופן שהיה בו כדי ללמד על סכנה מיידית שנעשתה כלפיה היערכות, או שנעשו פעולות הגנה מפניה. חיזוק למסקנה לפיה לא התרחש סיכון מיידי בתקופה שבתכוף למתן ההודעה על פרעון מיידי ניתן למצוא באופן התנהלות הבנק סמוך למתן ההודעה. כזכור, לאחר תקופה שבה הייתה חריגה מיחס הכיסוי, קיימו הצדדים פגישה ביום 15.6.2008. הבנק המתין בין פגישה זו לבין ההודעה על הפסקת האשראי עשרה ימים, אשר במהלכם לא הטיל מגבלות על החברה, אלא נטל לעצמו שהות, ואז הודיע על הפסקת האשראי. לאחר אותה פגישה גם עלתה האפשרות כי מר לוי יוסיף בטוחה לאשראי - בדמות משכנתא - עובדה המלמדת על היתכנות לפתרון הסוגיה, ומכל מקום, על עניין שאין דחיפות מיוחדת לגביו. אם כן, יסוד המיידיות לא התקיים בענייננו באופן שהצדיק שלא ליתן הודעה מוקדמת כפי שמורה ההסכם בין הצדדים, ונראה כי בנסיבות, יכול היה הבנק להמתין עשרה ימים בטרם הורה על פרעון מיידי של האשראי. האם הבנק עמד בחובת ההודעה המוקדמת 29. לאחר שבאנו לכלל דעה כי היה על הבנק להעניק לחברה 10 ימים על דרך של הודעה מוקדמת, נותר לבדוק האם עמד הבנק בחובתו-זו. כזכור, בית המשפט המחוזי פסק כי הבנק לא נדרש ליתן הודעה מוקדמת, אולם גם אילו הייתה מוטלת עליו חובה שכזו, כי אז הודיע הבנק לחברה על החלטתו בדבר הפסקת האשראי בשיחה מיום 26.6.2008, ומאז מתן הודעה זו היה עליו להמתין 10 ימים קלנדריים. וביתר פירוט, בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתו של הבנק באשר לשיחת הטלפון שהתקיימה ביום 26.6.2008 בין מר לוי לבין נציגת הבנק, גב' הרשקוביץ, לפיה באותה שיחה מסרה האחרונה למר לוי כי הבנק החליט להפסיק את מסגרת האשראי שהוקצתה לחברה, ולאפשר לו למכור את ניירות הערך בעצמו, כך שבכל יום יפרע לפחות 2,000,000 ₪ מסך יתרת החובה של החברה. בית המשפט קבע כי שיחה זו מהווה הודעה על העמדת האשראי לפרעון מיידי, וכי ניתן להסתמך עליה על אף שניתנה בעל-פה. על כן נקבע, כי "ככול שיש למנות תקופת זמן ממועד ההודעה עד למועד העמדת האשראי לפרעון, יש למנותה מיום 26.6.2008 ואילך" (פסקה 35 לפסק הדין). בהמשך, ביום 1.7.2008, התקיימה פגישה בין מר לוי לבין נציגי הבנק, במסגרתה מסר הבנק למר לוי הודעה כתובה, לפיה: "מסגרות האשראי בחשבונך מבוטלות החל מיום 5.7.2008 והינך נדרש לכסות את מלוא יתרת החובה בחשבון העומדת היום על סך 10,584,362 ₪ (לא כולל ריבית מיום 1.4.2008)". בהמשך הוסיף הבנק וציין כי: "הינך נדרש לממש את תיק ני"ע שבחשבון ולהקטין את יתרת החובה בגין הפעילות בני"ע בסך 2,000,000 ₪ בכל יום. אם לא תעשה כן לאלתר, נממש ללא כל התראה נוספת לאלתר את הביטחונות שבידינו". 30. האם הודעותיו האמורות של הבנק כמוֹתן כהודעה מוקדמת? שאלה זו נותרה ככל הנראה ללא מענה חד-משמעי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, לאמור: "מבלי לקבוע מסמרות ביחס לשאלת מהות ההודעה מיום 26.6.2008 (האם היתה זו הודעה על הפסקה מיידית של האשראי, או הודעה בה ניתן פרק זמן של 10 ימים לתובעת), אני סבורה כי התנהלותו של הבנק היתה סבירה" (פסקה 56 לפסק הדין). לטעמי, לאור תוכנן, הודעות אלה אינן באות בגדר הודעה מוקדמת, ועל כן הבנק לא יצא ידי חובתו. בשיחת הטלפון ובהודעה הכתובה הודיע הבנק לחברה כי עליה לפעול באופן מיידי למכירת ניירות הערך והתווה את הדרך שבה עליה לפסוע - מכירת ניירות הערך תוך הקטנת החוב בסך של 2,000,000 ₪ בכל יום. הבנק לא העניק לחברה עשרה ימים על מנת שתוכל להתכונן להפסקת האשראי, אלא דרש ממנה לממש לאלתר את תיק ניירות הערך שלה. אמנם מדובר במימוש הדרגתי, אולם הוא נדרש להיות מיידי, שאם לא כן, הבנק היה מממש את ניירות הערך בעצמו ללא התראה נוספת, כפי שעולה ממכתבו מיום 1.7.2008. במצב דברים זה, אין מדובר ב הודעה מוקדמת. עסקינן בהודעה על פרעון מיידי אשר אינה מקיימת את הרציונאלים העומדים בבסיס הדרישה למתן הודעה מוקדמת, ועל כן לדידי, לא ניתן למנות את 10 הימים הנדרשים מאז ניתנו כל אחת מן ההודעות הללו. 31. לסוף חלק זה אציין כי מפסק הדין של בית המשפט המחוזי משתמע כי אחת הנסיבות שבעטיין הוחלט כי בפועל הבנק לא הפסיק את האשראי באופן מיידי, וכי התנהל בסבירות באופן שבו העמיד את האשראי לפרעון, הייתה ההתראות המוקדמות שנתן הבנק לחברה בשלושת החודשים הראשונים בדבר חריגתה מיחס הכיסוי (ראו פסקה 56 לפסק הדין). בהקשר הזה אציין בקצרה, כי כאמור, התנהלותו-זו של הבנק עשויה לבוא במניין השיקולים באשר לבחינת ההחלטה בדבר הפסקת האשראי, אולם אין בה כדי לספק את דרישת ההודעה המוקדמת. בהודעה שכזאת נדרש השולח להצביע על ההפרה, לקצוב זמן לתיקונה, ולציין מה תהיה הסנקציה במידה והמצב יעמוד בעינו (השוו: עניין בנק דיסקונט, בפסקאות 40-25). ההתראות והשיחות שקיים הבנק עם החברה אינן שקולות למתן הודעה מוקדמת בדבר ביטול האשראי - באשר הבנק לא ציין מה תהיה נפקות ההפרה - ועשויות להיות נפקויות רבות: מתיקון ההפרה, עובר להגבלות על החברה, ועד לביטול מסגרת האשראי, ובהתאם גם היערכותו של הלקוח לכל אחת מהן היא שונה; ובאשר הבנק לא קצב זמן לתיקונה. סיכום 32. על יסוד האמור לעיל, סבורני כי דין הערעור להתקבל במובן זה שיוחלט כי הבנק לא מילא אחר חובת ההודעה המוקדמת המצויינת בהסכם, תנאי בלעדיו איִן להפסקת מתן האשראי. בשלב הבא יש לבדוק את נפקותה של הפרה זו של ההסכם, ולבחון את טענות החברה על אודות הנזק שנגרם לה. בית המשפט המחוזי לא נדרש לבחינת הנזק מאחר ובא למסקנה כי הבנק לא הפר את חובותיו כלפי החברה, אולם ציין כי ספק אם החברה הוכיחה את הנחות המוצא העובדתיות אשר עליהן הסתמכה בהקשר הזה. מאחר ועמדתי באשר להפרה שונה, אין מנוס מלהשיב את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בשאלת הנזק בהתבסס על פסק דיננו זה, וכך אציע לחבריי לעשות. דומה כי מכלול החומר בהקשר הזה כבר מונח לפני בית המשפט המחוזי, ועל כן נראה שאין צורך בהשלמת טיעון, ומכל מקום בית המשפט המחוזי יעשה כחוכמתו. במסגרת זו יש לבחון בין היתר את טענתו של מר לוי על אודות פעולות הקניה והמכירה בהן היה נוקט בפרק הזמן של ההתראה המוקדמת, על רקע פעולותיו בעבר; ותיבחנה מנגד גם טענות הבנק באשר להגבלות על הפעולות הללו - לגיטימיות על פני הדברים - שהיה הבנק זכאי להטיל על מר לוי בפרק הזמן האמור. עוד אציע כי הוצאות כוללות יפסקו בסיום המשפט בבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. הודעה מוקדמת