1. זו בקשת נתבעים בתביעה לנזקי גוף להחזר האגרה ששילמו בסך 3,018 ש"ח ביום 21.5.91, על יסוד סעיף 6 ב' לתקנות בימ"ש (אגרות) התשמ"ח 1987, (להלן: "התקנות הישנות") שלשונה "לא יזקק בימ"ש להגנתו של נתבע בתביעה כאמור אלא אם כן שילם אותה אגרה שהיתה חלה על התובע אלמלא הוראות קנת משנה א'". במילים "בתביעה כאמור" הכוונה היא, לסעיף 6 א' שלשונו: "בתביעה לפצויים בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לתשלום תכוף לפי חוק פצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975, יהיה התובע פטור מתשלום אגרה". 2. הבקשה הוגשה לאור החלטתו של עמיתי כב' השופט י. בצלאל בת.א. 1089/89 המרצה 1616/91 (פורסמה בפסקים מחוזיים תשנ"ב כרך ראשון עמ' 33) בה קבע שהתקנה היא חסרת תוקף בהיותה חקיקת משנה החורגת מסמכות ומסבירות. לפיכך מבקשים המבקשים כאמור שאני אורה על החזרת הסכום ששילמו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. 3. יצויין כי התביעה שמדובר בה היא של תלמיד תיכון שנורה ברשלנות ע"י חברו הנתבע הראשון, מתוך רובה שקיבל מחברו הנתבע השני כאשר הרובה שייך להורים של הנתבע השני (הלא הם הנתבעים השלישי והרביעי), שהחזיקוהו ללא רישוי. 4. בשל אופיה של הבקשה ביקשתי שהיועץ המשפטי יצורף כמשיב ע"מ שיטען את טענותיו, ועמדתו כפי שהוגשה לי בכתב היא שיש לדחות את הבקשה, שכן, החלטת כב' השופט בצלאל מחייבת רק בתיק בו ניתנה. היועץ המשפטי סבור בניגוד להחלטת כב' השופט בצלאל שהתקנה היתה תקפה. לחלופין טען הוא כי אם אקבל את הבקשה כי אז עלי להטיל את חובת התשלום של האגרה על התובע. 5. גם עו"ד אבו-ורדה שטען למשיב-התובע התנגד לבקשה. טענתו היא שביהמ"ש אינו מוסמך כלל להורות על החזר אגרה ששולמה, כאשר היו תקנות שחייבו את תשלומן. כמו כן התנגד כמובן עו"ד אבו-ורדה לעמדה החלופית של היועץ המשפטי לפיה יחוייב מרשו בתשלום האגרה אם תתקבל בקשת הנתבעים להחזר הסכום ששילמו. 6. בטרם אדון בטענות הצדדים, אביא להלן את עיקריה של החלטת כב' השופט בצלאל: א. על יסוד דברי כב' השופט ד. לוין בע.א. 154/83 שופר סל נ. אגוד ערים פד"י ל"ז (4) עמ' 403. תמיד נדרשת זיקה בין החיוב באגרה לבין קבלת שרות הניתן בגינה. ב. הנתבע אינו מקבל שרות מביהמ"ש, שכן, ההתדינות נכפית עליו. לפיכך הטלת התשלום על הנתבע אינו יכול להיות חיוב בתשלום אגרה. ג. התקנות הותקנו ע"י שר המשפטים מכוח סעיף 83 לחוק בתי המשפט המסמיך אותו להסדיר בתקנות את האגרות שיש לשלם בבתי המשפט והואיל וכאמור הטלת התשלום על הנתבע אינו יכול להחשב כקביעת תשלום אגרה, לכן יש בחיוב משום חריגה מסמכות. ד. גם אם לא היתה התקנה בטלה מחמת חריגה מסמכות, היא צריכה להפסל מחוסר סבירות ולכך ניתנו מספר נימוקים שרק את חלקם אביא להלן. 1) לפי תקנה 9 אגרה שלא שולמה דינה כחוק פסוק לטובת המדינה. מכאן שדי בהגשת תביעה נגד נתבע בגין נזקי גוף ע"מ שיווצר חוב פסוק לטובת המדינה ללא כל דיון ובאופן אוטומאטי מבלי שניתנה לצד נגדו "ניתן פסה"ד" הזדמנות לטעון טענה כלשהו כנגד החיוב. דבר זה נוגד את הצדק הטבעי ואינו מתקבל על הדעת. 2) גובה הסכום שעל הנתבע לשלם כחוב פסוק כאמור נקבע לפי שרירות ליבו של התובע אשר ברצותו מגדיל את סכום התביעה ללא כל הצדקה. בכך יש לא רק חוסר צדק אלא גם עידוד של תובעים לנפח תביעות. 3) התקנות מפלות בין נתבעים שכן, הן קובעות (לפי ס' 6 (ג)) שאם היו מספר נתבעים תשולם האגרה ע"י הראשון מבין מגישי כתב ההגנה. 7. רק למען הסדר אזכיר כאן שב-1.3.92 נכנסו לתוקף התקנות החדשות (קובץ תקנות 5423 עמ' 820) שהותקנו כנראה בעקבות החלטתו של כב' השופט בצלאל ולפיהן אין עוד מצב בו הנתבע צריך לשלם אגרה בתביעות לנזקי גוף. 8. עוד אציין, כי על החלטת כב' השופט בצלאל לא הוגש בזמנו ערעור. 9. עו"ד אשכנזי שיצגה לפני את היועץ המשפטי טענה שאין זה נכון לומר כפי שקובע כב' השופט בצלאל שהנתבע אינו מקבל שרות תמורת האגרה שהוא משלם. השרות איננו קבלת התביעה המוגשת ע"י מזכירות ביהמ"ש. השרות הוא בשמיעת טיעוני הצדדים, ופסיקה בהם ושרות זה ניתן ע"י ביהמ"ש הן לתובע והן לנתבע. בפסה"ד של כב' השופט ד. לוין (ע.א. 154/83) עליו תמך כב' השופט בצלאל יתדותיו, נאמר - "שתשלום אגרה יכול שיהיה כפוי על המשלם ויכול שיהא מרצון, הדבר תלוי באופיה של כל אגרה ספציפית". מכאן שאין לומר שהתשלום שהוטל לפי תקנה 6 ב' אינו בגדר "אגרה" ולכן נופלת הטענה שהתקנה הותקנה תוך חריגה מסמכות. 10.אשר לנימוק חוסר הסבירות טוענת עו"ד אשכנזי שהלך המחשבה של כב' השופט בצלאל הושפע מהמקרה הספציפי שהיה בפניו בו הנתבע היה אדם פרטי, בעוד שלעיני מתקין התקנה עמדו חברות הבטוח שהן בד"כ הנתבעות בתביעות לנזקי גוף ולגביהן ודאי שאין לומר שהתקנה לוקה בחוסר סבירות ובחוסר צדק. כאשר חקיקת המשנה צודקת בד"כ ורק בודדים נפגעים ממנה אין לפסול אותה מחוסר סבירות, ראה מינצר נ. הוועד המרכזי, לשכת עורכי הדין פד"י ל"ו חלק שני עמ' ראשון (בעמ' 8-7). 11.דעתי היא שלא זו בלבד שבפני עיניו של מתקין תקנה 6 עמדו חברות הבטוח ושזה היה המניע לנוסח התקנה שהתקין, אלא, שהתקנה היתה מיועדת מלכתחילה אך ורק לתובעים ונתבעים בתביעות לנזקי גוף לפי חוק פצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, אלא שפסיק קטן שהוטל במקום שלא היה צריך להטילו, הוא שבלבל את היוצרות. לדעתי יש לקרוא את סעיף 6 (א) לתקנות הישנות כך: "בתביעה לפצויים בשל נזקי גוף לרבות תביעה לתשלום תכוף, לפי חוק פצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975, יהיה התובע פטור מתשלום אגרה". כוונת מתקין התקנה היתה שכשם שהמחוקק הראשי פטר את הנפגעים בתאונות דרכים מהחובה להוכיח שהנתבע התרשל, והטיל את חובת תשלום הפצויים על הנתבע גם כשזה לא התרשל, כך הוא, מחוקק המשנה, מטיל את חובת תשלום האגרה עבור ההזקקות לשרותי ביהמ"ש בקביעת גובה התשלום על הנתבע. בהתקנת התקנה כך ודאי שאין לומר שיש משום חריגה מסמכות בהתקנתה, שכן, הנתבע אכן מקבל שרות מביהמ"ש הקובע את גובה הפצוי, וגם אין לומר שיש בכך חוסר סבירות. כאשר עצם חובת התשלום אינה מוטלת בספק ורק הגובה הוא השנוי במחלוקת, לא רק שצודק אלא גם סביר לקבוע שהאגרה תשולם ע"י הנתבע מראש, שהרי סוף סוף התשלום יוטל עליו בפסה"ד. זהו גם הרציו שהיה בהטלת חובת תשלום האגרה על הנתבעים בתביעת מזונות. 12.אני ער לכך שלפי הפיסוק כפי שהוא מופיע בנוסח התקנות הישנות הפרוש שנתתי לעיל לתקנה אינו עולה מהנוסח, אך כלל גדול בידנו שדבר חקיקה יש לפרש לפי מטרתו, וכבר מצאנו שלעיתים בתי המשפט "עיקמו את הכתוב" ובלבד שהדברים הכתובים יהלמו את מטרת המחוקק, כל שכן, שצריך לעשות כך כאשר לא ב"עיקום הכתוב" מדובר, אלא, בתיקון הפיסוק בלבד. 13.העולה מהאמור הוא שכאשר בתביעה לנזקי גוף שהוגשה לא לפי חוק פצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא חל האמור בתקנה 6(ב) ולכן הנתבעים - המבקשים שבפני לא היו אמורים לשלם את האגרה שנדרשה מהם ויש להחזיר להם את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק כבקשתם. 14.עוד עולה מהאמור שהתוצאה הקשה לאוצר המדינה עליה הצביע בפני עו"ד אבו-ורדה בטיעונו ושלכאורה התבקשתי על ידו להפעיל את שיקול דעתי לדחית הבקשה, אינה קיימת כלל, שכן, ברוב מוחלט של המקרים הנתבעים ששילמו אגרות בתביעות לנזקי גוף היו אכן חברות בטוח שנתבעו לפי חוק הפצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975, שהם, לפי החלטתי זו, אכן צריכים היו לשלמה. 15.נותר לי לדון בשאלה האם מן הראוי להעתר לעמדה החלופית של היועץ המשפטי ולהטיל את חובת התשלום של האגרה על התובעים עליהם היא אכן היתה חלה לפי החלטתי זו. 16.דעתי בענין זה היא כך: מבחינה מעשית אין טעם בהחלטה כזו, שכן, תוצאתה הודאית תהיה הגשת בקשת לפטור מאגרה מחמת העדר יכולת, בקשה שקרוב לודאי תענה, נוכח מצבו של הנער התובע כעולה מהאמור בכתב התביעה מחד, וגובה האגרה לפי התקנות הישנות מאידך. מה בצע איפוא בהחלטה שתוצאתה היחידה קיום דיון סרק. 17.זאת ועוד, כאמור שינה בינתיים מחוקק המשנה את התקנות בעניין תשלום האגרות בתביעות לנזקי גוף, והוא קבע הוראות מעבר לגבי תביעות תלויות ועומדות לפיהם על ביהמ"ש להורות על אופן תשלום האגרה עפ"י תקנות אלה כפי שיראה לנכון, (16(ג)). האגרה על הגשת תביעה לנזקי גוף לביהמ"ש המחוזי לפי התקנות החדשות היא 446 ש"ח בלבד, כאשר בגין ההפרש על התובע לחתום על כתב התחיבות בלבד. אני מורה לכן שהתובע ישלם 446 ש"ח כאגרה ויחתום על כתב ההתחיבות בגין התביעה כאילו הוגשה לאחר שנכנסו לתוקף התקנות החדשות. אם התובע סבור שהוא אינו יכול לשלם גם את הסכום הזה והוא עומד בקריטריונים הקבועים בתקנה 13 רשאי הוא להגיש בקשה לפטור אותו מתשלום האגרה בכלל, כל זאת תוך 30 יום מהיום. 18.התוצאה מהאמור לגבי המבקשים היא שיש להענות לבקשתם ולהחזיר להם את האגרה ששילמו בסך 3,018 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.5.91. אין צו להוצאות. תאונת דרכיםהחזר אגרת בית משפטאגרה