1. בפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 21.3.03, אשר קבעה, כי אין החמרה במצבו של המערער. 2. המערער נפגע בידו בתאונת עבודה ביום 27.4.77. 3. בשנת 1996 הגיש המערער תביעה לגבי תאונה שארעה לו בשנת 1995 וכן בקשה לבדיקה מחדש, בשל החמרת מצב. 4. התביעה לגבי התאונה ב- 1995 נדחתה (בל נ"ו/455-0) ביום 4.5.97. 5. אשר להחמרה, במסגרת פסק דין בערעור בבית הדין הארצי (255-0) מיום 1.4.98 הסכים המשיב להחזיר את עניינו של המערער לועדה הרפואית לערעורים, שדנה בהחמרת מצב, על מנת שתשקול מתן דרגת נכות זמנית לגבי תקופת ההחמרה לפי תעודות אי כושר שימציא המערער. 6. למערער נקבעה נכות זמנית, בשל הפגיעה בכף ידו, בשעור 100% החל מ- 23.3.97 ועד 31.7.97, כאשר מאז 1.8.97, דרגת נכותו האורטופדית הצמיתה של המערער עומדת על 25%. 7. בעקבות פס"ד (עב' 1135/98 (ת"א) מיום 14.12.98, הוחזר עניינו של המערער לועדה רפואית לעררים, על מנת שתפרט מדוע המערער אינו זכאי לאחוזי נכות בגין הצלקת וכן לעניין הקשר הסיבתי שבין מצבו הנפשי של המערער לבין תאונת העבודה. 8. ועדה רפואית לעררים מיום 27.4.99, קבעה, כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין התאונה מיום 27.4.77. על החלטה זו לא הוגש ערעור. 9. בתאריך 14.11.02, המערער פתח שוב בהליך של החמרת מצב וועדה רפואית מיום 21.1.03 קבעה, כי אין החמרה במצבו האורטופדי של המערער. בקשר לתלונותיו בעניין הנפשי נקבע, כי אין מקום לדון בהן לאחר שועדה מיום 11.3.99 קבעה, שאין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לחבלה ביד. 10. הערר שהוגש על החלטת הועדה נדחה ע"י הועדה הרפואית לעררים ביום 21.3.03. 11. המערער טוען, כי הועדה התעלמה ממסמכים רבים, אשר הוגשו לועדה וקושרים בין ההחמרה ביד למצבו הנפשי. כך הוגשו שתי חוות דעת, פרוטוקולים של ועדה רפואית מטעם משרד הביטחון, ועדה רפואית מטעם מס הכנסה, ועדות הערכה, ואבחונים פסיכיאטרים. 12. המשיב טוען, כי לאחר שועדה רפואית לעררים קבעה ביום 27.4.99 שאין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין התאונה מ- 1977, הרי שועדה רפואית שדנה בהחמרה אינה רשאית לשנות החלטה קודמת. 13. בנקודה זו הצדק הוא עם המשיב. לאחר שועדה רפואית לעררים קבעה ביום 27.4.99 בהחלטה חלוטה, כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין התאונה, לא ניתן עוד לדון בכל טענה של החמרת מצב הקשורה במצבו הנפשי של המערער. ראה:דב"ע 98/ 1-01 מלכה גסטון נ' המוסד , פד"ע לד 199. דב"ע נ"ג/45-01 כוכב אפרת נ' המוסד, פד"ע כז 187. דב"ע מ"ד/666-01 רפאל עמית נ' המוסד, פד"ע יז 393. 14. המערער אף מנסה לטעון, כי מדובר בהחמרת מצב נפשי של החמרת מצב אורטופדית; לכך יש להשיב, כי משלא נקבע ע"י הועדה נשוא ערעור זה, כי קיימת החמרת מצב אורטופדית אין מקום לדון בהחמרת המצב הנפשית. בנוסף, עיון בחוות הדעת של הפסיכיאטר רמי אהרונסון, מיום 16.6.01, עולה כי החמרת המצב האורטופדית מ - 1995 הביאה להחמרה במצבו הנפשי שמקורו במחלה נפשית בעקבות פציעה במלחמת יום כיפור. בהחמרת מצבו האורטופדית מ 95', דנו בעבר ועדות וכאמור, שללו קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער ובין התאונה, כפי שד"ר אהרונסון אף מסכים לכך. בכך לא ניתן לדון יותר. 15. עוד נוסיף, כי המערער טוען בסיכומי התשובה שהגיש, כי ברשותו מסמכים וחוות דעת שמועדן מאוחר למועד של הועדה נשוא ערעור זה, הקובעים קשר סיבתי בין הפגיעה ביד להחמרה במצבו הנפשי של המערער. עם כל הצער שבדבר, קביעת הועדה לא יכולה להשתנות, גם אם תקבל לעיונה את כל המסמכים הנ"ל, באשר כבר נקבע בעבר, שאין קשר בין התאונה מ- 77' למצבו הנפשי. בנוסף לא נקבע, כי קיימת החמרת מצב אורטופדית שניתן היה בעטיה אולי לדון בהחמרת מצב בתחום הנפשי. 16. על כן, ומכל המקובץ עולה, כי דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות. רפואההחמרת מצבועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואית