1. המערערת היתה הבעלים של מגרש 803, שהוא חלק מחלקות 189 ו- 192 בגוש 1935 באשקלון (להלן: "המקרקעין"). ביום 16.11.97, מכרה המערערת את המקרקעין הנ"ל ולצורך העברת הבעלות לקונה, נדרשה המערערת לשלם למשיבה, היטל השבחה בסך 3,778,500 ש"ח. היטל זה נקבע עפ"י חוו"ד של שמאי מטעם המשיבה. המערערת חלקה על חוו"ד השמאי מטעם המשיבה והגישה חוו"ד של שמאי מטעמה, לפיה לא היתה השבחה ואין מקום לחיוב המערערת בהיטל השבחה. עפ"י החוק, בחרו הצדדים שמאי מכריע, אשר קבע בחוות דעתו, כי על המערערת לשלם היטל השבחה בסך 900,000 ש"ח. זהו ערעור המערערת על קביעת השמאי המכריע. 2. סעיף 196 א' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") קובע: "וועדה מקומית תגבה היטל השבחה בשיעור, בתנאים ובדרכים שנקבעו בתוספת השלישית ועל פיה". סעיף 2 (א) לתוספת השלישית לחוק (להלן: "התוספת") קובע: "חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם בעלם היטל השבחה לפי האמור בתוספת זו...". סעיף 3 לתוספת הנ"ל קובע: "שיעור ההיטל הוא מחצית ההשבחה". סעיף 4 (5) לתוספת הנ"ל קובע: "במקרקעין שבהם אושרו מספר תוכניות בזו אחר זו, בלי ששולם היטל עקב אף אחד מאישורים אלה, תהא ההשבחה ההפרש בין שוויים של המקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה לבין שוויים מיד לאחר אישורה של התכנית האחרונה". 3. המחלוקת בין הצדדים היא, איזוהי התכנית המשביחה האחרונה, שעל פיה תערך שומת ההשבחה. במקרה דנן, המדובר בארבע תכניות רלוונטיות. א. תכנית מתאר מס' 101/02/4 מיום 4/7/74 (להלן: "תכנית מס' 1"), שהיא תכנית מתאר כללית, המחלקת את אשקלון ליחידות סביבתיות וקובעת את המקרקעין הנדונים באיזור מגורים ב'. ב. תכנית מפורטת מס' 4/112/03/4 מיום 9/6/77, (להלן: "תכנית מס' 2"), תכנית ששינתה את סיווג הקרקע למרכז אזרחי. ג. תכנית מתאר מס' 23/101/02/4 מיום 29/1/81 (להלן: "תכנית מס' 3") הקובעת תקן חניה לעיר. ד. תכנית מתאר 115/101/02/4 מיום 19/9/97 (להלן: "תכנית מס' 4") המסדירה נושא החניה בעיר. גם השמאי מטעם המשיבה וגם השמאי המכריע קבעו, כי התכנית מס' 4, היא התכנית המשביחה האחרונה והיום הקובע הוא יום תחולתה 4/10/97. השמאי מטעם המערערת קבע בשומתו, כי התוכנית מס' 2 היא התכנית המשביחה האחרונה והיום הקובע הוא 24/6/77 . לדעתו, תכנית מס' 2 למעשה לא השביחה את המקרקעין, אלא להיפך. 4. לטענת המערערת, גם השמאי המכריע וגם השמאי מטעם המשיבה טעו, כשראו בתכנית מס' 4 , תכנית משביחה. לטענתה, יש לקבל את קביעתו של השמאי מטעמה, שראה בתכנית מס' 2, תכנית משביחה אחרונה. לדעת השמאי מטעם המשיבה, ניתן לבנות במקרקעין הנ"ל, גם בלי תכנית 4, שעניינה הסדר כללי לכל מרחב התכנון המקומי באשקלון, כאשר תכנית מס' 4 רק העניקה שיקול דעת לוועדה המקומית, להגדלת החניה התת קרקעית בגבולות המגרש. עוד טוענת המערערת, כי ניתן לבנות במקרקעין את מקומות החניה, הנדרשים ע"פ התכניות הקודמות, גם ללא תכנית מס' 4 . לחילופין, טוענת המערערת, כי תכנית מס' 4 הינה לכל היותר "תכנית קצה" בבחינת "צ'ופצ'יק", או "תורן", בה השבחת המקרקעין היתה "טפלה וזניחה", ביחס לתכניות הקודמות, כשכל מטרתה להזיז את "היום הקובע" קדימה, ולהגדיל את הבסיס לחישוב היטל ההשבחה. 5. לב"כ המשיבה טענה מקדמית, לפיה יש לדחות הערעור. לטענתה, ע"פ סעיף 14 (ג) לתוספת, ניתן לערער על שומת השמאי המכריע, רק בנקודה משפטית. במקרה דנן, לטענתה, קביעותיו של השמאי המכריע הן קביעות שמאיות מקצועיות, שאינן ניתנות לערעור. 6. לגופו של ענין. טוענת המשיבה, כי קביעת השמאי המכריע נכונה עובדתית, כאשר ע"פ תכנית מס' 4, הושבחו המקרקעין, ע"י הענקת זכויות למרתפים, בגודל העולה על כפל השטח שהותר בתכניות הקודמות, וע"י התרת בניית מרתפים לצורך חניית רכב, דבר שהיה אסור קודם לכן. 7. באשר לטענה המקדמית, יש ממש בטענת ב"כ המשיבה. השאלה אם תכנית היא תכנית משביחה אם לאו, היא אכן שאלה מקצועית - עובדתית ולא שאלה משפטית. כאשר השמאי המכריע קבע, כי תכנית מס' 4 היא תכנית משביחה, ע"פ הבנתו המקצועית, ביהמ"ש לא יכול לבטל קביעתו זו. אין לביהמ"ש את הכלים ואת הידע המקצועי לבקר קביעה זו ולשים את שיקול דעתו, במקום זה של השמאי המכריע. מה עוד, שאל מול השמאי המכריע עמדו חוות דעת של השמאים מטעם הצדדים, הוא בחן ושקל אותן, כפי שנראה בחוות דעתו והגיע למסקנה שהגיע, כשלדעתו תוכנית מס' 4 נותנת פתרון סטטוטורי לחניה. 8. גם לגופו של ענין, לא נראה שיש ממש בטענות המערערת. עיון בתכנית מס' 4 , שהעתק ממנה צורף לסיכומי ב"כ המשיבה מראה, כי מטרת התכנית היתה הוספת חניונים תת קרקעיים, (ס' 10 לתכנית). בסעיף 11 (ג) (א) לתכנית נקבע - "תותר הקמת חניה תת-קרקעית לכל יעודי הקרקע למעט ייעודי מגורים א' וב'. הזכויות המוענקות עפ"י תכנית זאת הינן בנוסף לזכויות הקיימות. (ההדגשות שלי ש' ח'). אין לקבל את טענת המערערת, כאילו מדובר בתכנית קצה, בבחינת "צופציק" או "תורן". הסדרת נושא התניה הינה בעיה חשובה וקרדינלית בימינו, עם ריבוי המכוניות והמחסור במקומות חניה. מי שמתעניין ברכישת דירה או עסק, מתעניין גם בדרכי הגישה ובנוחות החניה, כאשר גם אלה מהווים מרכיב חשוב בשיקולי הרכישה. עפ"י סעיף 2 (א) לתוספת, שצוטט לעיל, ההשבחה יכולה להיות גם "בדרך אחרת" ולא רק מחמת הרחבתן של זכויות הניצול במקרקעין, נושא הסדרת מקומות החניה הוא גם השבחה "בדרך אחרת". אין לקבל את פרשנותו של ב"כ המערערת, לפיה ניתן כביכול, להחנות מכוניות במרתפים במסגרת" "החסנה ביתית", ע"פ תכנית מס' 1 שהתירה בנית מרתפים "להחסנה ביתית". בפסה"ד ב-רע"א 7172/96 קרית בית הכרם בע"מ נ' הועדה המקומית, שהעתק ממנו צורף לסיכומי ב"כ המערערת, דן כב' השופט אור, בין היתר, בתכלית הכללית של הוראת סעיף 4 (5) לתוספת הנ"ל, בהיזקקו לדברי ההסבר להצעת החוק. בפיסקה 31 (ב) לפסק דינו אומר כב' השופט אור - "מדברים אלה עולה, כי תכלית החקיקה היתה ללכוד ברשת היטל ההשבחה את כל השינויים המשביחים שהתחוללו במקרקעין בתקופה בה היתה לנישום זכות המקרקעין, עד לשלב בו מומשה ההנאה". ובפיסקה 40 לפסק דינו מסכם כב' השופט אור - (ההדגשה שלי ש' ח'): "הגעתי למסקנה כי, בעיקרו של דבר, הוראת סעיף 4 (5) נועדה להיות הוראה טכנית, אשר מאפשרת "קיצור דרך" בחישוב היטל השבחה, מקום בו מדובר ברצף של תכניות משביחות, באופן שחוסך את הצורה לחשב את ההשבחה הנפרדת של כל תכנית ותכנית. לעניין זה דחיתי את הגישה לפיה סעיף זה נועד לחול רק על מצב בו מדובר באשכול של תכניות המקיימות ביניהן רצף של זמן או של עניין". 7. סיכומו של דבר, לעניינו, דין הערעור להדחות. המערערת תשלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ש"ח, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי. השימוע הקבוע ליום 7/11/1999 - מבוטל. היטל השבחהקלון