התובעים מבקשים להצהיר על בטלותו של הסכם המכר שנערך בינם לבין הנתבעים ביום 19.5.08 - מחמת הפרה יסודית. רקע עובדתי התובעים והנתבעים 1 ו- 2 הינם בעלי הזכויות של נכס מקרקעין הנמצא ברח' האצ"ל 82 בשכונת התקווה בתל אביב (להלן: "הנכס"). הנתבעים מנהלים בנכס מסעדה בשם "יוסי את יוסי". הנתבע 3 הינו בנם של הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבע 3"). בשנת 2007 הגישו התובעים נגד הנתבעים תביעה לפינוי הנכס, כשברקע חוב של התובעים לעיריית תל אביב, בעקבותיו פתחה זו האחרונה בהליכים נגדם, במסגרתה מונה לזכויותיהם בנכס כונס נכסים, וכן הוגשה תביעה לפירוק שיתוף, שבהמשך נמחקה. תביעת הפינוי הועברה,בהסכמת הצדדים, להכרעה בבוררות בפני עוה"ד אחיקם גריידי (להלן: "הבורר"). ביום 19.5.08 הגיעו בעלי הדין להסכם חלקי לפיו מכרו התובעים את חלקם בנכס לנתבע 3. ההסכם תמורת חלקם של התובעים בנכס, ככל הנראה בהערכתו כתפוס, התחייבו הנתבעים לשלם לתובעים 84,000 דולר, לפי שער מינימום של 3.65 ש"ח, דהיינו 306,600 ש"ח (להלן: "תמורת המכר" או "התמורה"). ההסכם קובע שני מסלולי תמורה: לבחירת הנתבעים: האחד - התמורה תשולם עד לא יאוחר מיום 22.11.08 במלואה ובתשלום אחד, והשני - התמורה תשולם בעשרה תשלומים חודשיים רצופים, החל מיום 15.7.08, במקרה שהתובעים לא יוכלו לקבל הלוואה עקב העיקול הרובץ על הנכס לטובת בנק לאומי בגין חובות התובעים. בסעיף 7 להסכם התחייבו התובעים להמציא אישור על ביטול העיקולים הרובצים על הנכס מטעם עיריית תל אביב ומטעם מס הכנסה, וכן להמציא אישור על ביטול מינוי כונס הנכסים על חלקם של התובעים בנכס. ההסכם שותק ביחס למועד קיום התחייבות זו. כן נקבע בהסכם כי התובעים ישאו בתשלום מס שבח, הנתבעים ישאו בתשלום מס רכישה, ושני הצדדים ישאו בחלקים שווים בתשלומי היטל השבחה ומס רכוש - אם יחולו. עוד קובע ההסכם כי הנתבעים ישאו בתשלומים השוטפים לעיריית תל אביב לתקופה המתחילה בחודש אוקטובר 2000. הרקע לתביעה כריתת ההסכם מיום 19.5.08 לא סיימה את המחלוקות בין בעלי הדין, והללו החלו להתכתש זה עם זה בכל הנוגע לתשלומים שאמורים היו להשתלם על פי ההסכם. התובעים טענו כי הנתבעים אינם משלמים להם את תשלומי התמורה כסדרם וכמתחייב, ואילו הנתבעים טענו כי התובעים מפרים את ההסכם משום שאינם פורעים את החובות הרובצים על הנכס, אף אינם משלמים את התשלומים החלים עליהם עפ"י ההסכם, כגון מס שבח והיטל השבחה, והם נאלצים לשלמם במקומם. שני הצדדים העטירו על הבורר פניות וטרוניות רבות בנושא תשלומי התמורה, תשלומי החובות והתשלומים המוטלים על מי מהצדדים עפ"י ההסכם, והלה נדרש לקיים דיונים וליתן החלטות שונות בנושאים אלו. המצב נכון להיום הוא שבקופת הבורר מופקד סך של 46,800 ש"ח אשר עפ"י טענת הנתבעים הוא מהווה את התשלום האחרון עפ"י ההסכם והשלמת התמורה. התובעים מסרבים לקבל את הסכום הנ"ל בטענה כי כבר קודם לכן הודיעו על ביטול ההסכם מחמת הפרתו היסודית ע"י הנתבעים. טענות התובעים בכתב התביעה נטען כי חרף הפרות חוזרות ונשנות של הנתבעים את הוראות ההסכם המתייחסות לתשלומי התמורה, הגיעו עמם התובעים ביום 5.6.10 להבנה אחרונה ולפיה הועמדה יתרת התמורה המגעת להם על סך של 46,800 ש"ח, אולם בתנאי שזו תשולם עד לא יאוחר מיום 9.5.10 ובתנאי שהנתבעים ימציאו עד למועד זה את האישורים "לתשלום חובות המס" שהיו אמורים לשלם במקומם ואשר קוזזו מיתרת התמורה. התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו בהפרה יסודית גם את הסכם המכר וגם את ההבנה האחרונה, שכן לא שילמו את יתרת התמורה במועד המוסכם, אלא רק לאחר שקבלו את הודעת הביטול, "אף לא המציאו את הקבלות על תשלום חובות המס לעיריית תל אביב, להיטל ההשבחה ולמס שבח שהיו אמורים להשלים". נטען כי ביום 29.7.10 שלחו התובעים לב"כ הנתבעים הודעה על ביטול ההסכם, וראה זה פלא, מיד לאחר קבלת הודעת הביטול הזדרזו הנתבעים והפקידו ביום 1.8.10 בידי הבורר את הסך של 46,800 ש"ח הנ"ל, אותו הם, כאמור, מסרבים לקבל. נטען כי מדובר בהפרה יסודית ומשכך, זכאים התובעים להודיע על בטלות ההסכם. טענות הנתבעים הנתבעים מגלגלים את האשם לאיחור בביצוע התשלום האחרון לפתחם של התובעים וטוענים כי האיחור נעוץ במחדלם של התובעים לפרוע את החובות הרובצים על הנכס, כפי המתחייב מההסכם. נטען כי התובעים לא פרעו את החוב לעיריית תל אביב ולבנק לאומי, ודרשו כי קודם לכן ישלמו הנתבעים את התמורה, שעה שהנתבעים גרסו כי בתחילה יסולקו החובות ורק לאחר מכן תושלם התמורה. עוד טענו הנתבעים כי התובעים התקשו במימון תשלום מס השבח ואשר על כן נאלצו הם לשלמו ולקזזו מן התמורה. הנתבעים מוסיפים ומתרצים את האיחור בתשלום הסך של 46,800 ש"ח בכך שרק בחודש יולי 2010 השיגו את אישור עיריית תל אביב לטאבו, בניגוד להחלטת הבורר לפיה התובעים היו אמורים להמציאו. דיון והכרעה 1. הגם שכתב התביעה מתמקד באיחור בביצוע התשלום האחרון שהופקד בידי הבורר רק ביום 1.8.10, במקום ביום 9.5.10 עפ"י המוסכם, המהווה על פי הנטען הפרה יסודית, הרחיבו בעלי הדין את יריעת המחלוקת, והרחיקו נדוד לשנים עברו. בתצהירי עדות ראשית חזרו בעלי הדין לנקודת ההתחלה והתייחסו למכלול התשלומים עפ"י ההסכם, כאשר התובעים טוענים כי תשלומים מסוימים, שנטען ע"י הנתבעים כי שולמו, לא שולמו בפועל, וכי ההתחשבנות הסופית שנעשתה ע"י הבורר שגויה, ואילו הנתבעים טוענים כי שילמו תשלומים נוספים על דרך פירעון חובות שהיו מוטלים מלכתחילה על התובעים עצמם. 2. עוד נגררה להתדיינות טענה בלתי רלוונטית שעניינה הלוואה שנתן, עפ"י הנטען, הנתבע 3 לתובעים, שלא הושבה, כשזו שולבה בטענה נוספת ולפיה "נעלם" הנתבע 3 ואיש אינו יודע היכן הוא, כאשר החשש הוא שנפל קורבן על רקע עברייני. התובע 1 (להלן גם "כהן") אף טען שאולץ לחתום על מסמכים, משום שפחד מהנתבע 3, וכדבריו: "כשעומדים מול אסף, גם אני וגם הבורר, כל מה שהוא אמר עשינו הן הן. כולנו פחדנו ורעדנו. לגבי הדיון הזה קיבלתי גם רימון רסס לבית ואתה יודע את זה יפה ועורך הדין שלי התפטר... מאז שהבן שלו נעלם אני רגוע והכל רגוע. לפני כל דיון שהיה לי אצל הבורר או בבימ"ש היו מתקשרים אלי..." (עמ' 8 לפרוט'). לא עסקתי כלל בסוגיה זו. 3. הגם שבהתאם לתצהירים הכתובים ניתן היה להתרשם כי גם לכהן וגם לנתבע 1 (להלן גם "יום טוב") מידע מסודר בנוגע לכל תשלום ותשלום שבוצע בגין התמורה עבור המכס, אף מידע בקשר לתשלומים אחרים ששולמו ועל ידי מי, התברר במהלך הדיון כי הבקיאות בנושא רחוקה מהם והלאה, וכי מדובר בהשערות, במידע בלתי מדויק ובטענות שאינן עולות בקנה אחד עם הנטען בכתב התביעה. אביא מספר דוגמאות. בעוד שבכתב התביעה דובר על הבנה שקיבלה תוקף של הסכמה ע"י הבורר לפיה יתרת התמורה מתבטאת ב- 46,800 ש"ח, טען כהן בחקירה נגדית: "לא, אני לא מסכים כי יתרת החוב צריכה להיות 46,800. במידה ויוגש אישור על תשלום היטל השבחה של 120,000 ש"ח כמו שכתוב בסעיף הראשון..." (עמ' 7 לפרוט' שורה 24), כאשר לא ברור מנין נשאב אותו סכום של 120,000 ₪. כהן אף העלה במפתיע טענה לפיה מדובר בשוברים מזוייפים, וכדבריו: "היות שהמסמך היה מזוייף הוא לא השאיר באף מקום" (עמ' 6 לפרוט' שורה 9). גם יום טוב לא גילה במהלך הדיון בקיאות טובה יותר מזו שנתגלתה ע”י כהן. בחקירתו הנגדית אישר יום טוב כי אין לו אסמכתא למתן ההלוואה הנטענת בסך 100,000 דולר וכי "הסך של 100,000 דולר לא שייך לרכישה אלא שייך בעקיפין" (עמ' 19 לפרוט' שורה 8). יום טוב טען לפתע כי כלל אינו צד לעסקה, וכי זו נעשתה רק בין התובעים לבין הנתבע 3, וכדבריו: "אני לא צד להסכם. גם אשתי לא צד. זה בין אסי לבינו" (עמ' 20 לפרוט' שורה 24), וכן: "הם התנהלו ביניהם. אני לא יודע את כל פרטי העסקה... זה לא העניין שלי. זה אסף מממן את החצי שלו" (עמ' 21 לפרוט'). יום טוב גם אישר כי אין לו כל מידע עצמאי בדבר תשלומים שבוצעו, וכדבריו: "ש. אתה יכול להגיד לביהמ"ש הנכבד אילו סכומים שולמו לגריידי? ת. כל סכום ששולם לגריידי הוא יידע אותי. ש. אתה יכול לעשות לנו רשימה של סכומים? ת. לא". (עמ' 22 לפרוט'). יום טוב לא יכול היה להשיב לשאלה אם שולם היטל השבחה והסתפק בתשובה: "אני יודע ששולם, לא יודע כמה. אין לי אסמכתא" (עמ' 23 לפרוט' שורה 21), גם לא יכול היה להסביר את מהותו של הסך 24,632 ש"ח שנטען ,בסעיף 24 לתצהירו, כי שולם על ידו: "ש. בגין מה? ת. לא יודע. ש. לא יודע? ת. לא... לא יודע... " (עמ' 24 לפרוט'). 4. הנה כי כן, לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי על יסוד עדויות מי מבעלי הדין, שכן עדותם, במיוחד בנוגע לפן החשבונאי, הצטיינה באנדרלמוסיה מוחלטת, בחוסר ידע מובהק, בהשערות, בניחושים, בטענות סותרות הנוגדות מסמכים בכתב, אף נוגדות את האמור בכתבי הטענות. לא נותר לי אלא להכריע בתיק זה על יסוד המסמכים שאינם שנויים במחלוקת, וכוונתי בעיקר להסכם המכר, למסמכי הביניים שנחתמו ע"י בעלי הדין בפני הבורר ואושרו בחתימתו, וכן להחלטות שניתנו על ידי הבורר. אלו ישמשו, בהעדר עדות מהימנה אחרת, אדן לקביעות העובדתיות. 5. ביום 14.6.09 התקיימה בפני הבורר ישיבה בה הצהירו הצדדים כי מוסכם עליהם כי: "שוברי התשלום לעיריית ת"א (אגרות פיתוח וכבישים) ישולמו על ידי יום טוב במלואם, כשמחצית ערכם יקוזז מיתרת התמורה המגיעה ליוסי כהן...". כן הגיעו הצדדים להסכמה נוספת לפיה השובר לתשלום מס שבח יועבר על ידי כהן ליום טוב "מיד עם קבלת ההחלטה בהשגה", ישולם על ידי יום טוב ויקוזז מהתמורה. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ואושרה בחתימת הבורר. 6. ביום 6.5.10 נתקיימה בפני הבורר ישיבה נוספת, ובה הגיעו הצדדים להסכמה "לסיום עיסקת נכס המסעדה", בזו הלשון: "1. אסף יום טוב ימציא ליוסף כהן את האישור על תשלום היטל ההשבחה עד יום 9.5.10. 2. ביום 9.5.10 יפנה יוסף כהן לעיריית תל אביב ע"מ לקבל אישור לטאבו לרבות תשלום יתרת חוב הארנונה, אך לא בגין חובות לעיריה השייכים ליום טוב. 3. ביום 9.5.10 עד השעה 19.00 יפקיד אסף יום טוב בידי הבורר את יתרת החוב בגין יתרת התמורה החוזית בסך של 46,800 ש"ח". אף הסכמה זו, שנחתמה ע"י בעלי הדין, אושרה על ידי הבורר וקיבלה תוקף של החלטה. 7. אין, איפוא, כל מקום לדון בטענותיהם ההדדיות של בעלי הדין בקשר לביצוע או אי ביצוע תשלומים שונים בעבר ו/או בקשר לסכום הנכון של יתרת התמורה בתאריכים שונים, בשונה מקביעות הבורר, ככל שהן מתייחסות לשנים 2008 ו- 2009, משהגיעו ביניהם להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, כי ביום 6.5.10 הסתכמה יתרת התמורה שטרם שולמה בסך של 46,800 ש"ח. הטענות המתייחסות להתחשבנות בתקופה הקודמת לתאריך זה, נבלעות בהחלטה, באופן שהתובעים מושתקים מלטעון כי היתרה האמיתית משתקפת בסכום גבוה יותר. 8. יחד עם זאת, מקובל עלי כי הסך הנ"ל של 46,800 ש"ח מתבסס, בין היתר, על ההנחה, שלה היה שותף ככל הנראה גם הבורר, כי הנתבעים אכן שילמו את מלוא היטל ההשבחה, שעה שעל פי ההסכם היה עליהם לשאת במחציתו בלבד, ולפיכך סכום מחצית ההיטל קוזז, ככל הנראה, ע"י הבורר בטרם הגיע לתוצאה הסופית. מאחר והוכח כי החיוב לתשלום היטל ההשבחה בוטל (נספח ז' לתצהיר הנתבע), ומכל מקום, הנתבעים לא הוכיחו כי שלמו תשלום כלשהו בגין היטל השבחה, לא נותר לי אלא לנבור במסמכים על מנת לברר מה היה סכומו של היטל ההשבחה שהוטל בטרם בוטל, ואשר את מחציתו קיזז, ככל הנראה, הבורר מהיתרה בטרם הגיע לתוצאה הסופית. סכום זה צריך להתווסף ליתרת התמורה המוסכמת, שכן הנתבעים טענו, מה שהתברר כלא נכון, כי זה שולם על ידם. בישיבת הבוררות מיום 6.5.10 התחייב הנתבע להמציא לתובעים אישור על תשלום היטל השבחה עד ליום 9.5.10, שלפי הנטען, הסתכם בסך של 10,796 ₪. נספח יב' לתצהיר הנתבע הינו שובר לתשלום היטל השבחה מיום 23.8.09 בגין הנכס, בו מופיע אכן הסכום הנטען. לפיכך יש להוסיף לתמורה שסוכמה ביום 6.5.10 מחצית מהסך של 10,796 ₪, דהיינו, 5398 ₪, באופן שיתרת התמורה שטרם שולמה מסתכמת בסך של 52,198 ₪. 9. נותר לי, איפוא, לדון בשאלה אם בהפקדת תשלום סך של 46,800 במקום סך של 52,198 ₪, והאם בביצוע התשלום ביום 1.8 במקום ביום 9.5, כשלו הנתבעים בהפרה יסודיתהמזכה את התובעים בביטול ההסכם, או שמא בפנינו הפרה רגילה, בגינה זכאים התובעים רק לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם עקב ההפרה. אציין כי אין חולק כי ביום 29.7.10 שלחו התובעים לבורר מכתב בו הודיעו על ביטול ההסכם נוכח האיחור בתשלום התמורה, וכי הסכום שולם בפועל ביום 1.8.10 10. סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, (להלן "חוק התרופות") מגדיר הפרה רגילה כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". סעיף 6 לחוק התרופות מגדיר מהי הפרה יסודית : "לענין סימן זה, 'הפרה יסודית' - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית ...". עוד קובע חוק התרופות כי הפרה יסודית מקנה לנפגע את הזכות לבטל את החוזה, וכי בהפרה לא יסודית, תקום זכות הביטול רק לאחר שהנפגע נתן תחילה למפר ארכה לקיום, והחוזה לא קוים "תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה". 11. אין חולק כי בענייננו ההסכם אינו מתייחס להפרות, בכלל, ואינו מגדיר מהי הפרה יסודית, בפרט, אף לא קובע פיצוי מוסכם. משאיחור בתשלום התמורה מהווה, לכל הדעות, הפרה של ההסכם, יש לבחון האם עסקינן בהפרה יסודית המקנה זכות לביטול ההסכם, או שמא בהפרה רגילה. משבהסכם לא מופיעה כל התייחסות להפרה אפשרית, יש לבחון את טיבה של ההפרה לפי מבחן הסבירות, קרי, האם אדם סביר היה מתקשר בחוזה לו ידע מראש כי התשלום האחרון יבוצע באיחור של למעלה מחודשיים ומחצה. (למבחן האדם הסביר ראה ע"א 8741/01Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, פ"ד נז(2) 171; ד"נ 44/75 ביטון נ' פרץ, פ"ד ל(3) 581). 12. סביר להניח כי האדם הסביר אכן לא היה מתקשר בחוזה לו ידע שהרוכש יעכב את התשלום האחרון של התמורה ביותר מחודשיים וחצי, פרק זמן משמעותי למדי, ומכל מקום בודאי לא זניח. יחד עם זאת, הוכח בענייננו כי לכל אורך הדרך לא בוצעו התשלומים על פי הקבוע בהסכם, שכן הנתבעים נאלצו לשלם תשלומים שחלו על התובעים, במיוחד את מס השבח, וגם התובעים לא מילאו בדיוק אחר כל חיוביהם בהסכם, בנוגע לסילוק החובות והמצאת האישורים. לא בכדי נאלץ הבורר להתערב לא פעם, על מנת לחשב מחדש את יתרת התמורה לתשלום. משכך, קשה לקבוע, נוכח הנסיבות המיוחדות, כי ההפרה המתייחסת לתשלום האחרון, הינה אכן יסודית. . 13. גם לו השתכנעתי כי עסקינן בהפרה יסודית, לא היה בכך כדי להקנות לתובעים זכות ביטול, שכן סעיף 8 לחוק התרופות קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ פ"ד נב(1) 210, 223 נקבע: "אם הנפגע לא ביטל את החוזה תוך זמן סביר, אין בכוחו לבטל את החוזה אלא לאחר מתן ארכה למפר לקיים את חיובו (ראו ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך [5], בעמ' 404). לעתים ניתן יהיה לראות בהימנעות מביטול החוזה תוך זמן סביר משום מחילה על ההפרה (והשוו ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ [6], בעמ' 51-52)". כן נפסק כי יש והתנהגות הצד הנפגע, וחוסר המעש מצידו יהפכו תניה יסודית - שהפרתה מזכה במשלוח הודעת ביטול - לתניה לא יסודית שמחייבת מתן אורכה לצד המפר לתקן את ההפרה (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402). בענייננו התובעים הודיעו על ביטול ההסכם רק ביום 29.7.10, יותר מחודשיים ומחצה לאחר המועד בו צריך היה התשלום להתבצע. כהן טען אמנם באופן כללי כי פנה לנתבעים ביחס להפרות חוזרות ונשנות של ההסכם (סעיף 16 לתצהירו) אך לא פירט כל פניה ספציפית שנעשתה בתקופה שבין מועד ההפרה, דהיינו בין 9.5.10 ועד למועד משלוח הודעת הביטול ביום 29.7.10. העתקי מכתביו של כהן לבורר, בהם הוא מלין על עיכובים מצד הנתבעים, ואשר צורפו לתצהירו, מתייחסים לתקופות מוקדמות יותר. נוכח הזמן שחלף ממועד ההפרה ועד למועד משלוח ההודעה, שינתה ההפרה את פניה, והיה על התובעים ליתן לנתבעים אורכה לתיקון ההפרה. ואכן, שלושה ימים לאחר הודעת התובעים על ביטול החוזה, תיקנו הנתבעים את ההפרה, והפקידו בידי הבורר את יתרת התמורה. התובעים איבדו, איפוא, את זכות הביטול, גם אם זו עמדה לצידם מלכתחילה. 14. התובעים לא כללו בתביעתם סעד חלופי לתשלום פיצויים, והסתפקו, משום מה, רק בסעד של ביטול ההסכם, הגם שסעיף 10 לחוק התרופות מעניק תרופת פיצויים גם בהינתן הפרה רגילה :"לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". לעניות דעתי המקרה שבפני מאפשר, מצדיק ,מתאים, ואף מחייב הענקת סעד כספי, הגם שזה לא נדרש בתביעה. נקבע בפסיקה כי: "...בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת. בית-משפט זה חזר ושינן את הדבר בפרשות רבות שבאו לפניו... הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה. התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש (ענין פילוסוף הנ"ל); השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש (רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר ואח', פ"ד מב(4) 365, 372); והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת(ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18)". (ע"א 69/98 נהאד מחמד אסעד מחאג'נה נ' לביבה מחאג'נה, 8.6.05, אשר צוטט בע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.08)). 15 אני סבורה כי טובת בעלי הדין, גם הרצון להגיע לתוצאה צודקת, מחייבים מתן סעד כספי, שיסיים סוף סוף את עסקת המכר ואת ההתחשבנות הנמשכת בין הצדדים מזה שנים, אף יסיים את ההתדיינות המשפטית שהחלה בשנת 2007. השכל הישר, ההיגיון הבריא ותפקידו של בית המשפט להכריע בסכסוכים- מחייבים פסיקה כזו שתסיים את המחלוקת, ולא תוביל להתדיינות נוספת. אין ספק כי יש לתקן את היתרה הסופית המגעת לתובעים, על דרך הוספת הסך של 5398 ₪. אין גם ספק כי גם לפי אופציית עשרת התשלומים הנקוטה בהסכם, היה על הנתבעים לסיים את תשלום יתרת התמורה כבר ביום 15.5.09, שעה שבפועל עשו כן רק ביום 1.8.10. מאחר והבורר ביצע את חישוביו לפי קרן בלבד, והתעלם מגורם הזמן, יש לשערך את התשלומים, על מנת שהתובעים לא יקבלו תמורה פחותה מזו הנקובה בהסכם. מדובר, איפוא, בסעד כספי הכרוך בסעד שנתבע, בסעד אשר מלוא המידע לגביו מצוי בפני בית המשפט ואינו מצריך התדיינות נוספת. התוצאה א. העתירה לביטול ההסכם נדחית. ב. הנתבעים ישלמו לתובעים במישרין סך של 5398 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"ה-1961 החל מיום 15.5.09 ועד למועד תשלומם בפועל, וזאת עד לא יאוחר מיום 30.12.11 הסך של 46,800, על פירותיו, המופקד אצל הבורר יועבר מיידית ע"י הבורר לתובעים. ג. הנתבעים יוסיפו לו סך של 2881 ש"ח, המבטא ריבית והפרשי הצמדה בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"ה-1961, בגין תקופת העיכוב שבין 15.5.09 ועד 1.8.10, על הסך 52,198 ₪, וזאת עד לא יאוחר מיום 30.12.11 ד. הנתבעים ישלמו לתובעים את מלוא אגרת המשפט בתוספת ריבית והצמדה מיום תשלום כל מחצית, וזאת עד לא יאוחר מיום 30.12.11. ה. כל צד ישא בשכר פרקליטו. ו. לא יבצעו הנתבעים את התשלומים כפי קביעתי, תקום זכותם של התובעים לבטל את ההסכם. היטל השבחה