הערר הוגש על חיוב בהיטל השבחה בגין תכנית הר/במ/600, לגבי מקרקעין הידועים כגוש 6407 חלקה 170 בהוד השרון. טענתו העיקרית של העורר כי חלה התיישנות על דרישת היטל ההשבחה מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. להלן התאריכים הרלבנטיים: חוזה הרכישה, בו רכש העורר יחד עם בעלי זכויות נוספות את המקרקעין, הינו מיום 17.12.93. העורר טוען כי בסמוך לאחר מכן דווח למחלקת הגביה של עיריית הוד השרון על העברת הזכויות ומשנת 1996 הם רשומים כבעלי הזכויות במקרקעין ברישומי העירייה. הוצגו גם תדפיסים ממחלקת הגביה של עיריית הוד השרון, בהם מצוין כי הבעלים והמחזיק הם העורר, העתקי "מצב חשבון" של החלקה ממחלקת הגביה מהשנים 1995 ו- 1996, והעתק אישור למס רכוש שהונפק ע"י העירייה מיום 22.1.95, בו מצוין העורר כבעלים. לפיכך, טוען העורר כי המשיבה ידעה לכל המאוחר בשנים 1995 ו- 1996 על חוזה המכר ועל העברת הזכויות במקרקעין ולפיכך חלה התיישנות על דרישת היטל ההשבחה. בנוסף, נטען כי בשנת 1998 החלו הליכי תכנון תכנית מפורטת למתחם הר/10/600/ב, אשר במהלכם היו הליכים רבים בין המשיבה לבין העורר ואף בלוח הקצאת וטבלת האיזון של התכנית משנת 2002 מופיע העורר כבעלים. גם על פי תאריכים אלו חלף מועד ההתיישנות. המשיבה טוענת כי, לראשונה, הופנתה אליה בקשה לאישור העברת זכויות ביום 18.4.10. בעקבות בקשה זו הוצאה דרישת תשלום היטל ההשבחה, לפיכך אין התיישנות. המשיבה טוענת כי אין ללמוד מרישום במחלקות שונות בעיריית הוד-השרון, על דיווח מסודר בדבר העברת הזכויות במקרקעין. לפיכך, אין ראיה ברישומים במחלקת הגביה והארנונה או בהודעות למס רכוש משום ראיה. על מילוי חובת הדיווח בדבר העברת זכויות לעניין היטל השבחה. כך למשל, שינוי שם חייב בארנונה נעשה כבדרך שגרה במקרים רבים, ללא קשר להעברת זכויות במקרקעין, כגון - העברות על שם שוכרים וכדומה. העוררים טוענים כי על פי הפסיקה מועד המימוש הינו מועד המכר וממועד זה חל מירוץ ההתיישנות. המשיבה, הנשענת גם היא על אותה פסיקה ואחרת, טוענת, כי חלה חובת דיווח על המוכר ואין להביא ראיות מרישומים כאלו ואחרים, שאינם דיווח מסודר על העברת זכויות במקרקעין. עיון בפסקי הדין השונים מעלה כי אין המקרה שבפנינו דומה לנסיבות שנדונו בהם. באותם מקרים לא הייתה מחלוקת כי הוועדה המקומית ידעה על העברת הזכויות, למשל- ניתן על ידה אישור לטאבו אולם רק כעבור שנים רבות הוצאה דרישת היטל השבחה. המקרה שלפנינו שונה הוא - לא הוכח ע"י העורר כי דיווח למשיבה על העברת הזכויות לבד מהדיווח בשנת 2010. נטען ע"י העורר כי יש "אינדיקציות סביבתיות" לכך שהעירייה ידעה כי היה הסכם מכר. איננו סבורים כי "אינדיקציות סביבתיות" עונות על חובת הדיווח בדבר ההסכם להעברת זכויות במקרקעין. שינוי שם בארנונה או במחלקה זו או אחרת במחלקותיה הרבות של עירייה, איננו יכול להוות תחליף לדיווח מסודר על העברת זכויות ולהגשת בקשה מסודרת לאישור העברה בטאבו למשיבה. העירייה ממילא גם איננה המשיבה. משלא הוגשה בפנינו ראיה כלשהי ואסמכתא כלשהי לדיווח למשיבה על העברת הזכויות במקרקעין לפני שנת 2010 הרי שלא הוכחה טענת העורר, כי המשיבה ידעה על הסכם המכר לפני שנת 2010. נעיר גם כי סבורים אנו כי החובה לדווח על הסכם המכר חלה על הצדדים להסכם וכי אין להטיל על ועדה מקומית נטל של "חזקת ידיעה" על הסכמים כגון אלו. זהו נטל בלתי סביר שהוועדה המקומית איננה יכולה ואיננה אמורה לשאת בו. התייחסנו לכך בין היתר, למשל גם בהחלטתנו בערר 8031/10 שירותי בריאות כללית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ. אשר לפסיקה שהובאה בפנינו ובעיקר עע"מ 1164/04 עיריית הרצלייה נ' דניאל יצחקי ואח' שצוטט בהרחבה ע"י ב"כ העורר, דווקא עיון בפסק דין זה מלמד את ההיפך מטענת העוררת. בפסק דין זה נקבע במפורש, בדעת הרוב, כב' השופטים ארבל ועדיאל, כי "לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתחיל מרוץ ההתיישנות רק במועד הגשת הבקשה לאישור הטאבו". וכך נאמר באותו פסק דין על ידי השופטת ארבל: "וזו לשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות: 8. התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נועדו לתובע עובדות אלה. סעיף זה דורש לשם תחולתו התקיימותם של ארבעה תנאים: קיימות עובדות שנעלמו מן התובע; מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; היעלם העובדות נתהווה מסיבות שאינן תלויות בתובע; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (ראו זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' בעמ' 204 (1991)). במקרה דנן, אני סבורה, התקיימו כל ארבעת התנאים. לשם הגשת תביעה על ידי העירייה בגין אי תשלום היטל השבחה על העירייה להמתין למועד מימוש הזכויות. לשם כך, עליה לדעת מהו מועד מימוש הזכויות. מאחר שמועד מימוש שהינו כריתת חוזה למכירת המקרקעין תלוי כולו כבעל המקרקעין ואינו מערב את הרשות המקומית, אין יכולה העירייה במקרה הרגיל לדעת אודות מועד זה גם בנוקטה זהירות סבירה. המועד הראשון בו נודע למערערת כי נכרתו חוזים למכירת המקרקעין שבחלקות 132 ו-587 הינו מועד הגשת הבקשה לאישור לטאבו. המערערת טענה זאת במפורש בסיכומיה בתיק זה. לעומת זאת, נמנע המשיב מלהתייחס מפורשות להצהרתה של העירייה כי המועד בו נודע לה לראשונה על כריתת החוזים היה בעת הגשת בקשת האישור לטאבו. כל שאמר המשיב בתגובה מרומזת לטענה זו הינו שנמסר לו טופס 4 מאת העירייה ביום 16.1.94, דהיינו לאחר כריתת החוזים בינו לבין הרוכשים. בכך, לטעמי, אין כדי להפריך את טענתה ההגיונית של העירייה. המשיב הוא אשר פנה לעירייה בבקשה לקבל טופס 4, ושמו הוא אשר מופיע על הטופס עצמו. לצורך קבלת הטופס אין צורך ליידע את העירייה על מכירת הדירות. משמעותו היחידה של הטופס הינה שבניית הנכס הסתיימה וניתן לאכלסו. יתרה מכך, שניים מהחוזים עם הרוכשים נכרתו ימים ספורים בלבד לפני קבלת הטופס מאת העירייה. מאחר שסביר להניח כי הבקשה הוגשה זמן מה לפני אישורה, ספק אם היה ביכולתו של המשיב לעדכן את העירייה, במסגרת בקשתו לקבלת טופס 4, על כריתת החוזים, למיצער עם חלק מהרוכשים. לפיכך אני סבורה כי לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתחיל מרוץ ההתיישנות רק במועד הגשת הבקשה לאישור לטאבו. תוצאה זו הינה גם ראויה. קביעה, לפיה החל מרוץ ההתיישנות במועד כריתת החוזים, היתה מאפשרת לחייבים בהיטל השבחה לדחות את מועד רישום הזכויות בעקבות מכר המקרקעין, וכתוצאה מכך גם לדחות את הפניה לרשות המקומית לצורך קבלת אישור לטאבו, עד אשר יעברו שבע שנים מיום כריתת חוזה המכר. כך יוכלו להתחמק מתשלום היטל השבחה. תוצאה זו, כמובן, אינה רצויה. מאחר שהבקשה לקבלת אישור לטאבו הוגשה למערערת בשנת 2001, טרם חלפו שבע שנות תקופת ההתיישנות, והתוצאה היא כי על המשיב לשאת בהיטל ההשבחה בגין תוכנית המרתפים לגבי חלקות מספר 132 ו-587, וכי בדין לא ניתן לו אישור לטאבו בשל כך. משכך, אין אני נדרשת אף בהקשר זה להיכנס לעובי הקורה של סוגיית השפעת ההתיישנות על הפעלת אמצעי אכיפה מנהליים." (סעיף 30 לפסק הדין, עמ' 15, ההדגשות שלנו, ) השופט עדיאל מסכים ומצטרף לשופטת ארבל בעניין זה ואומר: "אשר להיטל ההשבחה בגין תכנית המרתפים עבור חלקות 132 ו- 587, אני מסכים לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל, לפיה אפילו נניח שזכותה של העירייה לאכוף את תשלום חוב ההיטל באמצעות הסירוב ליתן את האישור המבוקש נתונה להתיישנות (נושא שלגביו לא אנקוט עמדה לגופו), במקרה שלפנינו זכות זו טרם התיישנה. זאת, לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, מכוחו החל מרוץ ההתיישנות רק מעת שהעירייה התבקשה על-ידי המשיב ליתן לו את האישור הנדרש. מסקנה זו יפה גם לגבי חוב ההיטל בגין תכנית המרתפים עבור חלקה 198 הנזכרת לעיל." (עמ' 17 לפסק הדין). כב' הנשיא ברק אומר שם בעניין זה כי: "חברתי סבורה כי במקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. היא קבעה כי למערערת נודע לראשונה על חוזי המכר שנת 2001 עת נתבקש האישור לטאבו, וכי "מאחר שמועד מימוש שהינו כריתת חוזה למכירת המקרקעין תלוי כולו בבעל המקרקעין ואינו מערב את הרשות המקומית, אין יכולה העיריה במקרה הרגיל לדעת אודות מועד זה גם בנוקטה זהירות סבירה" (פסקה 30). לכן, כך נקבע, מרוץ ההתיישנות מתחיל משנת 2001 בלבד. לשיטת חברתי, "מאחר שהבקשה לקבל אישור לטאבו הוגשה למערערת בשנת 2001, טרם חלפו שבע שנות תקופת ההתיישנות, והתוצאה היא כי על המשיב לשאת בהיטל ההשבחה בגין תוכנית המרתפים לגבי חלקות מספר 132 ו 587, וכי בדין לא ניתן לו אישור לטאבו בשל כך. משכך, אין אני נדרשת אף בהקשר זה להיכנס לעובי הקורה של סוגיית ההתיישנות על הפעלת אמצעי אכיפה מנהליים" (שם, פסקה 30). שאלת ההתיישנות איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר. בית המשפט קמא לא קבע כל ממצא עובדתי ביחס למועד שבו נודע לעיריה על חוזי המכר מיצחקי לרוכשים. קשה להסיק מחומר הראיות כי לעיריה נודע על כך רק בשנת 2001. זאת ועוד, לענין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. לא הונחה בבית המשפט המחוזי כל תשתית עובדתית בעניין זה, ומכל מקום, ספק אם זוהי מלאכתה של ערכאת הערעור. לאור זאת, מתקשה אני לקבוע כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אך במקרה שלפנינו אין לי צורך לקבוע קביעה נחרצת בשאלת ההתיישנות. שכן, בכל מקרה, סירוב העיריה להעניק את אישור הטאבו כפוף לכללי היסוד של המשפט המנהלי." (עמ' 17 לפסק הדין). והדברים ברורים. ההסתייגות של הנשיא ברק שם בדעת מיעוט, הייתה לעניין מידת ההוכחה שהייתה בפני בית משפט קמא לאי ידיעת המשיבה בדבר העברת הזכויות במקרקעין. במקרה שלפנינו, כאמור לעיל, לא הוצגו בפנינו ראיות מספקות על ידיעתה של המשיבה טרם שנת 2010 על העברת הזכויות במקרקעין, לפיכך גם לא חלות כאן הנסיבות להסתייגותו של הנשיא ברק שם. מכל מקום כאמור, ממילא קבעה דעת הרוב, כבמקרה שלפנינו, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד הגשת הבקשה לאישור לטאבו ולא עם חתימת הסכם המכר. בנסיבות שלפנינו גם סבורים אנו כאמור, כי לא הונחה תשתית ראייתית עובדתית מספיקה ממנה ללמוד כי המשיבה ידעה על הסכם המכר לפני מועד הגשת הבקשה לקבלת אישור לטאבו בשנת 2010. אשר על כן לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערר. אשר לטענת העורר כי החבות חלה על המוכרים וחיובו לשלם הינו אך ורק מכוח הסכם רכישה ובכל מקרה חבותו הינה רק ביחס לחלקו היחסי במקרקעין, 1/5. אכן החבות בהיטל השבחה חלה על המוכרים ולא על הרוכשים, כך שבכל מקרה דרישת היטל ההשבחה צריכה היתה להיות מופנית למוכרים ובכל מקרה לא לעורר לבדו. אשר לחלק היחסי במקרקעין, סעיף 11 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, קובע כי: "שותפים במקרקעין או בחכירה לדורות בהם, ישלמו היטל כל אחד מהם באופן יחסי לחלקו במקרקעין המשותפים." על המשיבה לפעול בהתאם לכך. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ההחלטה התקבלה פה אחד. היטל השבחההתיישנות