1. בפניי ערעור של הועדה המקומית לתכנון ובניה מרחב הרצליה - כפר שמריהו על הכרעת השמאי המכריע, מר ניקי פרימו, בה קבע השמאי כי ההקלות שאושרו למשיבה אינן מחייבות בתשלום היטל השבחה. העובדות 2. המדובר במגרש בהרצליה, בשדרות שבעת הכוכבים פינת רחוב שירת דבורה, עליו בנוי כיום מרכז קניות ובידור הידוע בשם קניון "שבעת הכוכבים". הבעלות במגרש רשומה על שם עיריית הרצליה. בשנת 1998 פירסמה עיריית הרצליה מכרז להחכרת המגרש לתקופה של 49 שנים, וזאת לצורך הקמת הקניון הנ"ל. המשיבה היא הזוכה במכרז, ובעקבות זכייתה, נחתם ביום 28/05/98 הסכם בינה לבין עיריית הרצליה להקמת הקניון ולהחכרת המגרש למשיבה. אחד הסעיפים בהסכם (סעיף 10.05) קובע כי "היזם לא יידרש לשלם היטל השבחה בשל זכויות הבניה והשימושים שאושרו במסגרת התכנית. ואולם ככל שבעתיד תחול השבחה במגרש ב' בין על דרך אישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג, שהיו מחוייבים במהלך עניינים רגיל בתשלום היטל השבחה, ישלם היזם לעירייה בגינם תשלום בגובה מלוא ההשבחה ועליית ערך זכויותיו במגרש ב' כתוצאה מאישור התכנית, מתן ההקלה, או התרת השימוש החורג... תשלום מלוא עלות ערך ההשבחה כפי שתיקבע יהווה תנאי לקבלת היתר בניה, הקלה, שימוש, או זכויות אחרות, בהתאם". 3. אחת התכניות החלות על המגרש היא תכנית הר/2000/מ אשר הוראותיה, הנוגעות לענייננו, הן: (א) סעיף 2.1 "הועדה המקומית רשאית להתיר הקמת קומת מרתף וקומת מרתף תחתונה בבנין... ". (ב) סעיף 5.1"קוי בנין של קומת מרתף יהיו בהתאם להיטל הבנין". (ג) סעיף 6.2 "גובה קומת המרתף וקומת המרתף התחתונה... ובכל מקרה לא יעלה גובה הקומה מעל 4.00 מ' הנמדד בין הרצפה ותחתית התקרה". 4. במסגרת תכניותיה לבניית הקניון, ביקשה המשיבה היתר לבניית שלש קומות מרתף, וביום 28/04/99 החליטה הועדה המקומית (המערערת) לאשר את הבקשה למתן היתר לבניית שלש קומות מרתף. החלטת הועדה המקומית כללה אישור לשלש הקלות כלהלן: (א) הקלה לקומת מרתף נוספת לשני המרתפים המותרים לפי התב"ע. (ב) הקלה לקומת מרתף עליון עד גבולות המגרש (במקום עד היטל הבנין). (ג) הקלה בגובה קומת המרתף העליון, 6.40 מ' ברוטו, 5.80 מ' נטו (במקום 4 מ'). הנה כי כן, עפ"י התב"ע ניתן להקים 2 קומות מרתפים, כששטח כל קומת מרתף אינו חורג מעבר לגבול הבנין, וגובהה אינו עולה על 4 מ', ואילו המשיבה ביקשה וקיבלה היתר לבניית 3 קומות מרתפים, כששטח המרתף העליון - עד גבול המגרש, וגובהו 6.40 מ'/5.80 מ' (ברוטו, נטו). 5. בהחלטת הועדה המקומית לאשר את הבקשה הנ"ל נכתב - "לאשר בתנאים". שני התנאים הראשונים הם - "היטל השבחה בגין הקלה בקומות", וכן - "היטל השבחה בגין תב"ע מס' 2000 מרתפים". כן נכתב בהחלטה כי "תשלום היטל השבחה מהווה חלק בלתי נפרד מהיתר הבניה". 6. ביום 15/07/99 חתמה המשיבה על "התחייבות בלתי חוזרת לתשלום היטל השבחה". ההתחייבות מופנית אל עיריית הרצליה ואל הועדה המקומית (המערערת). בהתחייבות נאמר כי - "ידוע לנו כי אנו חייבים לשלם מלוא ההשבחה הנובעת מן ההקלה לבניית קומת המרתף שאושרה לנו על ידכם לבקשתנו" ובהמשך מופיעות התחייבויות של המשיבה, שמטרתן היתה לאפשר הוצאת היתר הבניה כבר בשלב זה, על אף שטרם נערכה שומת השבחה ע"י הועדה המקומית. 7. באותו יום, 15/07/99, הוציאה הועדה המקומית את היתר הבניה. בגוף ההיתר צוין - "הקלה - בקומות", וכן צוין כי "תשלום היטל השבחה מהווה חלק בלתי נפרד מהיתר הבניה". 8. לבקשת הועדה המקומית, ערכה שמאית המקרקעין, גב' לבנה אשד, שומת השבחה בגין אישור ההקלות שפורטו לעיל. לפי שומה זו, ההשבחה שחלה בשווי הנכס, עקב אישור ההקלות, נכון ליום 28/04/99, היא בסך של 2,899,905₪. 9. המשיבה הגישה "שומה אחרת" שנערכה ע"י שמאי המקרקעין, מר ירון ספקטור. בשומה זו נקבע, כי לא חלה השבחה בגין אישור הבקשה להיתר בניה, המממשת את המותר לבנות עפ"י התב"ע שבתוקף. 10. בהסכמת שני הצדדים מונה שמאי המקרקעין, מר ניקי פרימו, לשמש שמאי מכריע. בשומה המכרעת (שהיא נשוא הערעור שבפניי) קבע השמאי כלהלן: (א) אישור הבקשה להיתר בניה אכן היה חייב להתבצע בהליך של הקלה. (ב) שווי המקרקעין בתכנון הכולל הקלות כפי שאושרו, גבוה יותר משווי אותם מקרקעין ללא אותן הקלות. (ג) המשיבה שילמה עפ"י ההסכם תמורה מסויימת עבור המקרקעין, כשלתכנון שהוצע על ידה היתה השפעה על גובה התמורה. התמורה שקיבלה העירייה היתה בעצם עבור "סל של זכויות בניה" כפי שהוגדרו בתכנון היזם (המשיבה). סל זכויות בניה זה כלל בעצם את כל אותם שטחים שאושרו מאוחר יותר בהליך של הקלה. שווי המקרקעין אחרי אישור ההקלות לא השתנה בהשוואה לשוויים לפני אישור ההקלות, שכן, השווי "לפני" התייחס לסל זכויות בניה נתון, ולהליך הפורמלי של אישור ההקלות לא היתה השפעה כלשהי על עליית שווי המקרקעין. אמנם, חלה השבחה בשווי המקרקעין, אולם היא אירעה בעת המימוש הראשון (הסכם מכירת המגרש למשיבה) (ולא בעת אישור ההקלות), והתמורה שהמשיבה שילמה לעירייה עפ"י ההסכם כללה בחובה את מלוא ההשבחה הזאת. מסקנת השמאי המכריע היא, אם כן, כי עקב אישור ההקלות לא עלה שווי המקרקעין, ומכאן שלא חלה כל השבחה כמשמעה בחוק התכנון והבניה. טענות המערערת 11. הועדה המקומית, בערעורה על הכרעת השמאי המכריע, מעלה את הטענות העיקריות הבאות: (א) שווי המקרקעין, הן "במצב הקודם" והן "במצב החדש", נגזר מהתוכניות המאושרות החלות על המקרקעין, ואין להתחשב, לצורך קביעת השווי, בתכנוניו של היזם. (ב) אין מקום להתחשב בתמורה ששילמה המשיבה לעיריית הרצליה, ברכישת המקרקעין. היטל ההשבחה הוא מס המוטל עפ"י חוק, ואין הנישום יכול ליהנות מפטור מתשלום המס, אך בשל הבנות שהושגו בינו לבין בעלת המקרקעין (העירייה) במסגרת עסקה מסחרית ביניהם (מה גם שאין זהות בין העירייה לבין הועדה המקומית). (ג) אין זה נכון כי המשיבה, בעת רכישת המקרקעין, שילמה עבור "סל זכויות" הכולל את אותן הקלות שאושרו בשלב מאוחר יותר. במסגרת טענה זו כוללת המערערת טענות משנה רבות, ובין היתר - כי עפ"י הוראות ההסכם שבין המשיבה והעירייה (סעיף 10.05, שצוטט לעיל), התמורה המשולמת ע"י המשיבה היא בגין זכויות הבניה והשימושים שאושרו במסגרת התכנית שבתוקף, ואולם בהסכם נקבע במפורש כי אם תחול השבחה, על דרך מתן הקלה, ישלם היזם לעירייה את מלוא ההשבחה. טענות המשיבה 12. המשיבה הגישה בקשה לדחיית הערעור על הסף, מכמה נימוקים. ראשית, כי אין מדובר כלל בערעור היטל השבחה, שנית, כי עפ"י ההסכם, הכרעת השמאי המכריע היא סופית, ושלישית, כי המערערת החמיצה את המועד, הקבוע בחוק, להגשת ערעור. הבקשה לדחיית הערעור על הסף - נדחתה. 13. בתגובתה לגופו של הערעור, מעלה המשיבה את הטענות העיקריות הבאות: (א) המשיבה כלל איננה הבעלים הרשום או החוכרת הרשומה של המקרקעין, לא במועד הקובע לענין היטל השבחה (28/04/99), וגם לא כיום. לפיכך, היא כלל ועיקר אינה הנישומה החייבת עפ"י דין בתשלום היטל השבחה. (ב) ההקלות שהועדה המקומית אישרה אינן הקלות כמובנן בחוק, שכן, הזכויות המוקנות מכוחן כבר מעוגנות בתוכניות בנין עיר תקפות, ולפיכך אין בסיס חוקי (בהעדר הקלות) לחיוב בהיטל השבחה. (ג) ההשבחה חלה לא ביום אישור ההקלות, אלא ביום בו אישרה מועצת העירייה את הצעת היזם, על התכנון שצורף לה, ועל התמורה הנקובה בה, וההשבחה המלאה כבר שולמה ע"י המשיבה, כחלק מן התמורה שנקבעה בהסכם. 14. מוסכם על שני הצדדים כי ערעור זה נדון בגידרה של התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, ועל כן, בקשת המערערת היא לחייב את המשיבה בתשלום היטל השבחה, ולא בתשלום ההשבחה המלאה (כמתחייב עפ"י הוראות ההסכם). לטענה כי המשיבה איננה הנישום הנכון, הואיל והיא איננה הבעלים או החוכר של המקרקעין 15. היטל השבחה מוטל, עפ"י החוק, על בעל המקרקעין, או על החוכר לדורות. המועד הקובע לענין היטל השבחה הוא המועד בו אישרה הועדה המקומית את ההקלות, היינו, ביום 28/04/99, פחות משנה לאחר חתימת ההסכם, מועד בו טרם החלה הבנייה על המקרקעין. במועד זה היתה המשיבה בת רשות במקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 8.02 להסכם, ולא הפכה, עדיין, לבעלת זכות החכירה לדורות, לפי סעיף 9.01 להסכם. בהיותה בת רשות בלבד (לא בעלים, ולא חוכרת) אין היטל השבחה מוטל עליה עפ"י החוק (ר' סע' 2(א) לתוספת השלישית לחוק, והשווה רע"א 85/88 קנית נ' הועדה המקומית פד"י מב (4) 782). 16. יתר על כן, אף לו היתה המשיבה, במועד הקובע, בעלת הזכות להירשם כחוכרת לדורות, גם אז, לא היה הדבר מועיל למערערת, שכן הנישום בהיטל השבחה הוא רק הבעל הרשום או החוכר הרשום (בש"א (ב"ש) 5151/00 פש"ר (ב"ש) 17. מהי תשובת המערערת לטענה זו? המערערת טוענת כי המשיבה פעלה לכל אורך הדרך כמי שרואה את עצמה כ"כתובת" לענין היטל השבחה: היא חתמה על התחייבות בלתי חוזרת לתשלום היטל ההשבחה, היא קיבלה ללא עוררין את היתר הבניה בו נקבע כי תשלום ההיטל מהווה חלק בלתי נפרד מההיתר, היא הגישה לועדה המקומית "שומה אחרת" בהתאם להוראות החוק, היא הסכימה לשמאי מכריע והופיעה בפניו, היא לא טענה בשום שלב שהוא (לא בשומה האחרת מטעמה, לא בפני השמאי המכריע, ואף לא בבקשה לדחיית הערעור שבפניי על הסף) כי לא היא הנישום הנכון עפ"י החוק. על סמך התנהגותה והתחייבותה של המשיבה, ניתן לה היתר הבניה, הבניה הושלמה זה מכבר, והעלאת טענה זו היום סותרת את מצגיה של המשיבה ואת דיני היושר. 18. לכאורה, נראה כי האמור לעיל עשוי לבסס טענת מניעות, אולם ב"כ המשיבה טוען, ואני נוטה לקבל את טענתו, כי אין מס אלא עפ"י חוק, ולא ניתן, מכוחה של מניעות, להטיל מס על מי שאינו חייב בו עפ"י החוק. אמנם, ב"כ המערערת הביאה בפניי מקרה שבו נתקבלה טענת מניעות בהקשר דומה, ה"פ (תל אביב) 1027/00 דרבל נכסים נ' הועדה המקומית (תק-מח 2000(2) 8986), שם טענה הועדה המקומית כי רוכשת המקרקעין אינה זכאית להגיש "שומה אחרת" הואיל ואיננה הבעלים הרשום של המקרקעין, וביהמ"ש פסק כי, בנסיבות הענין, מנועה הועדה המקומית מלהעלות את הטענה. אעיר כי באותו מקרה תוצאת פסק הדין היתה, שרוכשת המקרקעין אינה חייבת בתשלום היטל השבחה, ואני בספק אם ביהמ"ש היה נסמך על נימוק של מניעות כדי להגיע לתוצאה ההפוכה, קרי, הטלת מס על מי שאינו חייב בו עפ"י החוק. מכל מקום, אין צורך להעמיק בסוגיית המניעות, הואיל וב"כ המערערת הבהירה כי אין היא מבססת את טענתה על מניעות (פרו', עמ' 8, ש' 27 -28), אלא על קונסטרוקציה משפטית אחרת. 19. בפס"ד קנית שנזכר לעיל אמר כב' השופט ברק (שם, בעמ' 787) כי גם אם ביחסים הפנימיים, ההסכמיים, שבין היזם לבין בעל הקרקע, הוטל היטל ההשבחה על היזם, הרי התחייבות זו של היזם איננה כלפי הועדה המקומית, ואין לועדה המקומית זכות לדרוש את ההיטל מן היזם, ובסוגריים הוא מוסיף, כי במקרה שבפניו לא נטענה טענה של חוזה לטובת צד שלישי או המחאת חבות. הטענה של המחאת חבות היא הטענה שמעלה המערערת במקרה שבפניי. אכן, על פי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט - 1969, "חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין". "החייב" במקרה דנן הוא הבעלים הרשום של המקרקעין, קרי, עיריית הרצליה. "הנמחה" היא המשיבה. עפ"י ההסכם, כמו גם כתב ההתחייבות המשולש שבין הועדה המקומית, העירייה, והמשיבה, העירייה למעשה הימחתה את חובת תשלום ההיטל, אל המשיבה, וזאת בהסכמת "הנושה", הועדה המקומית. ואין טענה כי מדובר בחבות "אשר נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין". לכאורה, מה נשתנה מקרה זה ממקרה קנית ומקרים אחרים, שבהם נאמר כי ההסכמות החוזיות הן רק בין הצדדים לבין עצמם, אך לא כלפי הרשות? (ר' למשל ע"א (תל אביב) 1984/96 עיריית יהוד נ' ברעוז תק - מח 2000(1) 8804). השוני הוא, שבמקרה שבפניי ברור מן ההסכם ומן ההתחייבות הבלתי חוזרת, כי בעלת המקרקעין (העירייה) "יצאה מהתמונה" בתורת חייבת בתשלום ההיטל, וישנה התחייבות ישירה של המשיבה כלפי הועדה המקומית לתשלום ההיטל. כאשר ענין לנו בהמחאת חבות, החייב המקורי "יוצא מהתמונה" ובמקומו הופך הנמחה לחייבו של הנושה. החייב החדש, הנמחה, בא במקומו של החייב המקורי. הנמחה הוא החייב כלפי הנושה, ולנושה עילת תביעה כלפי הנמחה (ורק כלפיו) ("דיני חיובים- חלק כללי" ד' פרידמן - עורך, אבירם הוצאה לאור, תשנ"ד - 1994, בעמ' 46 - 50). הנה כי כן, מכח המחאת חבות, נוצרה חבות של המשיבה כלפי הועדה המקומית לתשלום היטל השבחה, חבות שעוגנה בכתב ההתחייבות הבלתי חוזרת. ואבהיר: אין זו (רק) חבות חוזית. החבות המוטלת על המשיבה היא (גם) חבות עפ"י החוק. החבות עפ"י החוק הומחתה מן החייבת המקורית (העירייה) אל המשיבה, וכיום, מכוחה של המחאה זו, המשיבה היא הנושאת בחבות עפ"י החוק. 20. קונסטרוקציה משפטית אחרת היא לראות את המשיבה כנישומה מכח הסכם ולא מכח הדין, אולם הדבר אינו גורע מ"מעמדה" כנישומה, וכחייבת בתשלום ההיטל, כלפי הועדה המקומית. כך, מביא המלומד ה' רוסטוביץ בספרו "היטל השבחה" (בעמ' 193) מקרים שבהם הועדה המקומית מתנה את הסכמתה למימוש תכנית משביחה, בתשלום היטל השבחה בשיעור מלוא ההשבחה (כך במקרה דנן) (בכך גם התשובה לטענה אפשרית כי במקרה דנן הן ההסכם והן כתב ההתחייבות אינם עוסקים בהיטל השבחה, אלא בתשלום מלוא ההשבחה. לדעתי, ניתן ונכון לראותם כמחייבים בתשלום היטל השבחה בשיעור מלוא ההשבחה, כאשר ההיטל בשיעור החוקי - משולם לועדה המקומית, והיתרה - משולמת לעירייה, מכח ההסכם). המחבר מוסיף (שם, בעמ' 194) כי בכל מקרה שבו נכרת הסכם בין הועדה המקומית לבין פלוני, ובו התחייב פלוני לשאת בתשלום היטל ההשבחה, נותר הבעלים נישום על פי דין, אלא אם כן פטר אותו ההסכם האמור מחובת תשלום היטל ההשבחה. במקרה שבפניי ברור הן מן ההסכם והן מכתב ההתחייבות כי בעלת הקרקע (העירייה) אכן הופטרה כליל מתשלום היטל ההשבחה (שהרי ההתחייבות היא כלפיה). על כן, במקרה שבפניי, אין שני נישומים, אחד מכח הדין, ואחד מכח ההסכם, אלא רק המשיבה היא הנישומה בהיטל השבחה. במסמך המשולש שבין הועדה המקומית, העירייה, והמשיבה (הוא אותו כתב התחייבות), הועדה המקומית פטרה למעשה את העירייה מחובתה החוקית לשלם ההיטל, והמשיבה היא שנטלה על עצמה, בהתחייבות חוזית, את החבות בהיטל כלפי הועדה המקומית. וכאמור בענין ע"א 7664/00 רובינשטיין נ' עיריית חולון פד"י נו(4) 117- "אין כל דבר בחוק המונע או המגביל את האזרח מלקבל על עצמו חבות חוזית כלפי השלטון, לרבות חבות חוזית לשלם "היטלים"; ומשקיבל על עצמו חבות חוזית שכזאת, חל עליה דין החוזים... וההיטל שהיה בלתי חוקי בהעדר חבות חוזית לשלמו, יכול והיה חוקי למהדרין, בתוקף החבות החוזית". 21. לסיכום, סבורני כי בנסיבות מקרה זה, יש לראות את המשיבה כנישום הנכון בהיטל השבחה. אולם מכיון שלמסקנה זו הגעתי בעיקר על יסוד כתב ההתחייבות, שהמשיבה חתמה עליו, הרי שתחולתה כתחולתו של אותו כתב התחייבות. כתב ההתחייבות ניתן רק בהקשר להקלה לבניית קומת המרתף (סעיף 2 לכתב ההתחייבות). לפיכך, ככל שהדבר נוגע להקלה לבניית קומת מרתפים נוספת, מעבר לשתיים המותרות עפ"י התב"ע, יש לראות את המשיבה (מן הטעמים שפורטו בפיסקאות 19, 20 לעיל) כנישום הנכון בהיטל השבחה. ואילו ככל שהדבר נוגע לשתי ההקלות האחרות (שטח קומת המרתף העליון - עד גבול המגרש; וגובה המרתף העליון), אשר אותו כתב התחייבות אינו מתייחס אליהן ואינו מזכיר אותן, המשיבה איננה הנישום הנכון בהיטל השבחה (מן הטעמים שפורטו בפיסקאות 15, 16 לעיל). אני מקבל אפוא את עמדת המשיבה, ודוחה את הערעור, ככל שהוא נוגע לשתי ההקלות הללו. לטענה כי אין חבות בהיטל השבחה הואיל וה"הקלות" שאושרו למשיבה אינן באמת הקלות כמשמעותן בחוק 22. השמאי המכריע קבע כי אישור הבקשה להיתר בניה היה חייב להיעשות בהליך של הקלה. המשיבה טוענת כי ההקלות אשר אושרו ע"י הועדה המקומית אינן הקלות כמובנן בחוק, הואיל והזכויות המוקנות בהן כבר מעוגנות בתב"ע עצמה. על כן, לטענת המשיבות, מאחר שאלה אינן הקלות, הרי שאין כל בסיס חוקי לחיוב בהיטל השבחה. סוגיה זו נוגעת כמובן רק להקלה הנוגעת לקומת מרתפים נוספת, שכן, ביחס להקלות האחרות, כבר דחיתי את הערעור, מטעם אחר. 23. "הקלה" מוגדרת בחוק התכנון והבניה כהרשאה לבצע עבודה, שהיא טעונה היתר, בסטיה מהוראות תוכנית. יש לבדוק אפוא, לגבי ההקלה של קומת מרתפים נוספת מעבר לשתי הקומות המותרות עפ"י התוכנית, האם יש בכך משום סטיה מהוראות התוכנית (הר/2000/מ). תוכנית הר/2000/מ כוללת את סעיף 2.3 הקובע כי - "בבנינים המשמשים ביעודי תעשיה, מסחר, מלאכה, משרדים, בתי מלון, תינתן אפשרות להקמת קומות מרתפים נוספות, ובלבד שימשו לחניה בלבד". כמו כן, ב"טבלת שטחים ושימושים", המהווה חלק מהתוכנית, צוין כי "יותר לבנות קומת מרתף נוספת תחתונה שתשמש לחניה". אני מקבל את טענת המשיבה כי מאחר שהאפשרות לבנות קומות מרתפים נוספות מעוגנת בהוראות התוכנית עצמה, הרי שאין לראות בכך משום סטיה מתוכנית. אם התוכנית עצמה קובעת כי תינתן אפשרות לקומות מרתפים נוספות, כיצד ניתן לומר כי מתן אפשרות כזאת מהווה סטיה מן התוכנית? ראה בנקודה זו ה"פ (חיפה) 30012/97 אדם טבע ודין נ' הועדה המקומית (תק - מח 99(1) 530) שם נאמר (בעמ' 22) כי "אין מדובר כאן בהליך של הקלה, שכן בהקלה יש סטיה מתוכנית, ואילו כאן מובנית האפשרות לסטות מהוראות התוכנית, בתוך התוכנית גופה". וכן בג"צ 440/80 טייג נ' הועדה המחוזית (פד"י לו(3) 85), שם נאמר כי "החלטתה של הועדה המקומית בדבר שינוי המרווח הקידמי אינה בגדר סטיה מתוכנית, אלא קביעת קו בתוך תוכנית, שלכך היא מוסמכת". ועוד נאמר שם, וגם זה רלוונטי ביותר לענייננו, "שהעובדה שנוהל הדיון שהועדה המקומית נקטה היה כבדיון בהקלה או בשימוש חורג, אינה מעלה או מורידה, כמובן, ואין בה כדי לשנות את מהותה האמיתית של החלטתה". 24. ב"כ המערערת טענה בהקשר זה כי הוראות התוכנית מאפשרות רק לאשר קומות מרתפים נוספות המיועדות לחניה בלבד (כך עולה מסעיף 2.3 לתוכנית, ומ"טבלת השטחים ושימושים"). לטענתה, המרתף שנוסף מכיל לא רק שטחי חניה, אלא גם שטחים אחרים, ומכאן שישנה סטיה מן התוכנית, המחייבת הליך של אישור הקלה. בטענתה כי המרתף הנוסף מכיל לא רק שטחי חניה, היא מסתמכת על החלטת הועדה המקומית ועל היתר הבניה, אשר בו נאמר כי הותרה בנית 3 קומות מרתף המשמשים למסחר, חניה, איחסון, ומתקנים טכניים. אולם זהו תיאור כללי של כל קומות המרתף, ולא ניתן ללמוד מכך מהו השימוש בכל קומה וקומה מקומות המרתפים. לשם כך ניתן היה להציג בפני ביהמ"ש את תכניות הקומה הנוספת, דבר שלא נעשה. מכל מקום, מעיון בשומה המכרעת נשוא הערעור, בחלק המתייחס לתיאור הסביבה והנכס, אני למד כי המרתף הנוסף משמש, כולו, לחניה בלבד (ר' בעמ' 4 לשומה המכרעת). 25. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענה כאילו המרתף הנוסף משמש לא רק לחניה בלבד. אני קובע כי האפשרות שהועדה המקומית תאשר קומת מרתף נוספת, לחניה בלבד, הינה אפשרות מובנית בתוך התוכנית גופא, ועל כן אינה בגדר סטיה מתוכנית, ולא הצריכה הליך של אישור הקלה. לענין זה אין נפקא מינה (ר' הציטוט מפס"ד טייג לעיל) לכך שהועדה המקומית, ואף שני הצדדים, סברו (בטעות) כי יש צורך בהליך של הקלה, ופעלו בהתאם. ומכיון שאין עסקינן בהקלה, ממילא לא קמה חבות בהיטל השבחה. סיכום 26. לסיכום, אני דוחה את הערעור, ומחייב את המערערת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל (סכום ההוצאות נקבע בין היתר בשים לב לסכום היטל ההשבחה). היטל השבחהמרתף