1. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 10727-10-11, השופטת ז' בוסתנאי). עניינו של פסק הדין בבקשה שהגישה המשיבה 1, נאות מזרחי בע"מ (להלן: המבקשת) לוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (להלן: הוועדה המקומית) למתן היתר בניה להקמת מרכז מסחרי על מקרקעין שבבעלותה. המבקשת אף הגישה ערר למשיבה 2, ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (להלן: ועדת הערר), על החלטה של הוועדה המקומית בבקשה זו. את עתירתה הגישה המבקשת לבית המשפט קמא כנגד החלטתה של ועדת הערר. בית המשפט קמא קיבל את העתירה, והורה לוועדה המקומית להוציא למבקשת היתר לבניית המרכז המסחרי. רקע עובדתי 2. הרקע העובדתי העומד ביסוד הבקשה פורט בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט קמא. לצורך ההחלטה שבפני אעמוד על עיקרי הדברים. המבקשת היא בעלים של 50% מחלקת מקרקעין המצויה בשכונת נווה הדרים בעיר ראשון לציון וידועה כחלקה 289 בגוש 6287 (להלן: המקרקעין). המשיבה 8, י.ר. אחים עזרא חברה לבנין בע"מ היא בעלת יתר הזכויות במקרקעין. על המקרקעין חלה תוכנית רצ/8/196 (להלן: התוכנית), המייעדת אותם לשימוש מסחרי במתכונת של מבנה בן קומה אחת. 3. מסיבות שונות, במשך שנים לא החלה בניה על המקרקעין, ובשל מצוקת החניה באזור הם שימשו בפועל כמגרש חניה לתושבי השכונה. בשנת 2005 עיריית ראשון לציון אף הוציאה צו מכוח חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987, לשימוש במקרקעין לצורכי חניה למשך 5 שנים. 4. ביום 19.10.2009 הגישה המבקשת לוועדה המקומית בקשה למתן היתר בניה להקמתו של מרכז מסחרי, אשר תואמת את התוכנית. הוועדה המקומית החליטה להעביר את הבקשה לבדיקת היועץ המשפטי שלה. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו. במסגרת הדיונים בערר, הורתה ועדת הערר בשורה של החלטות ביניים על קיום הידברות בין הצדדים על מנת שישקלו פתרונות תכנוניים להסדרת בנייתו של המרכז המסחרי באופן שייתן גם פתרון למצוקת החניה באזור. במקביל להתמשכות ההליכים בפני ועדת הערר, פרסמה הוועדה המקומית הודעה על-פי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בדבר הכנת תוכנית של איחוד וחלוקה, במסגרתה יוחלפו המקרקעין בחלקה אחרת המצויה במרחק של כ-300 מטר (להלן: תוכנית ההצרחה). המבקשת הגישה ערר נוסף, הפעם כנגד תוכנית ההצרחה, והדיון בשני העררים אוחד. 5. ביום 29.8.2001 ניתנה ההחלטה של ועדת הערר בשני העררים, זו ההחלטה נושא העתירה המנהלית שהוגשה לבית המשפט קמא. במסגרת ההחלטה עמדה ועדת הערר על כך שבאופן עקרוני יש לתת היתר בניה לבקשה התואמת את התוכנית החלה על המקרקעין, וכך לאפשר למבקשת ליהנות מזכויותיה הקנייניות. ועדת הערר הביעה ספק אם תוכנית ההצרחה מצויה בסמכותה של הוועדה המקומית, ומכל מקום מתחה עליה ביקורת בשל כך שהיא פוגעת, לשיטתה, באופן לא מידתי בזכויות של המבקשת. עם זאת, מתוך הכרה בצורך לפתור את מצוקת החניה באזור קבעה ועדת הערר כי הוועדה המקומית תהא רשאית לפרסם תוך 60 יום הודעה בדבר הכנת תוכנית המנצלת את הקרקע מתחת לפני השטח במקרקעין לצורכי חניה ציבורית בהיקף של 80% מהמגרש. כאמור, המבקשת הגישה לבית המשפט קמא עתירה נגד החלטה זו. בעתירה התבקש בית המשפט קמא "להצהיר כי החלטת וועדת הערר בטלה ו/או מבוטלת מחמת שניתנה בחוסר סמכות ו/או בחריגה מסמכות ו/או מכל נימוק אחר שימצא כב' ביהמ"ש לנכון וכן להורות לוועדת הערר לדון בעררים שהונחו בפניה וליתן בהם החלטה ברורה וחד משמעית". 6. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן החלטתה של ועדת הערר הפקידה הוועדה המקומית את תוכנית ההצרחה להתנגדויות. התפתחויות נוספות אלה אינן בפני. פסק דינו של בית המשפט קמא 7. בית המשפט קמא קיבל את העתירה ואף הורה לוועדה המקומית ליתן למבקשת את היתר הבניה שבו חפצה. בית המשפט קמא קבע כי ההחלטה של ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות ופוגעת באופן לא מידתי בזכות הקניין של המבקשת. לשיטתו, הוועדה לא שקלה נכונה את האינטרסים שביניהם יש לאזן, ובמיוחד לא ייחסה משקל הולם לזכות היסוד לקניין. בית המשפט קמא קבע כי מאחר שהבקשה למתן היתר בניה תאמה את התוכנית שחלה על המקרקעין ולא היו לוועדה המקומית או לוועדת הערר השגות בנוגע לבקשה במסגרת שיקול הדעת המסור להן, היה מקום להיעתר לה; במלים אחרות, ועדת הערר לא הייתה רשאית לדחות את מועד החלטתה בעררים וכך לתת לוועדה המקומית "חלון הזדמנויות" להכנת תוכנית חדשה. טענות הצדדים 8. הוועדה המקומית הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ועמו הגישה את הבקשה שבפני לעיכוב הביצוע של פסק הדין. 9. בהתייחסה לסיכויי הערעור טענה הוועדה המקומית, כי בית המשפט קמא הורה לה להוציא היתר בניה למרות שסעד כזה כלל לא התבקש על ידי המבקשת במסגרת העתירה שהגישה. הסעד המבוקש בעתירה היה החזרת העררים לוועדת הערר על מנת שזו תכריע בהם לגופם. הוועדה המקומית מוסיפה כי ההוראה להוציא היתר בנייה אינה יכולה לעמוד גם מכיוון שזו ניתנה טרם שהוועדה בחנה את מכלול השיקולים שעליה להביא בחשבון בבואה לדון בבקשה למתן היתר בניה, כגון אישורים של הג"א ושל מכבי אש. עוד טוענת הוועדה המקומית כי היתר הבניה נוגד את תוכנית ההצרחה שהופקדה להתנגדויות. בעניין זה מפנה הוועדה המקומית לסעיף 97(א)(1) לחוק התכנון והבניה שאוסר ליתן היתר בניה שלא בהתאם לתוכנית מופקדת. מכל הטעמים הללו סבורה הוועדה המקומית כי סיכויי הערעור שהגישה הם גבוהים. 10. בכל הנוגע למאזן הנוחות טענה הוועדה המקומית כי אם יינתן היתר הבניה והמרכז המסחרי יבנה ללא מענה למצוקת החניה באזור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. מנגד, כך נטען, המבקשת היא זו שעיכבה את הליכי הבניה על המקרקעין במשך זמן רב, וככל שההחלטה תגרום לה לעיכוב נוסף, הרי שנזקה יהיה נזק ממוני שניתן לכמתו. 11. המבקשת, מצידה, נסמכת על פסק דינו של בית המשפט קמא ובנוסף מעלה טענות רבות כנגד התנהלותה של הוועדה המקומית. לטענתה, הוועדה המקומית נהגה בחוסר תום לב בכך שניצלה את השהות שניתנה לה בהליכים בוועדת הערר בניסיון להגיע לפשרה בין הצדדים, על מנת לפרסם הודעה בדבר הכנתה של תוכנית ההצרחה. לשיטתה של המבקשת, הוועדה הוסיפה "חטא על פשע" בכך שפרסמה את תוכנית ההצרחה לשם קבלת התנגדויות, בניגוד להחלטתה של ועדת הערר, שפסלה את ההודעה על הכנתה של תוכנית ההצרחה. לטענת המבקשת, מאחר שהוועדה המקומית כלל לא הייתה רשאית לפרסם את תוכנית ההצרחה, ממילא יש לדחות את הטענה שהוועדה המקומית לא היתה רשאית להוציא היתר בניה הנוגד תוכנית זו. 12. בנוגע למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי היא כבר החלה במשא ומתן להשכרתו של המרכז המסחרי שייבנה בסכום המוערך בכ-2.1 מיליוני שקלים, ועל כן, כל עיכוב בבניית המרכז המסחרי גורמת לה להפסדים ניכרים. 13. ביום 6.12.2012 הגישה ועדת הערר תגובה לבקשה למתן עיכוב הביצוע. ועדת הערר סבורה כי יש לקבל את הבקשה משני טעמים עיקריים - אופיו החריג של הסעד שניתן על-ידי בית המשפט קמא (מתן היתר בניה) שאף לא התבקש על ידי העותרת, היא המבקשת בפני, והעובדה שמתן היתר בניה עלול לגבש מעשה עשוי שייתר את הדיון בערעור שהוגש. דיון והכרעה 14. דין הבקשה להתקבל. כידוע, בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין צריכה להיבחן לאורם של שני שיקולים - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. במקרה שבפני, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת עיכוב הביצוע של פסק הדין. מתן היתר בניה עלול לגרום למצב חדש ובלתי הפיך של בניית מרכז מסחרי ללא דיון בפתרון מצוקת החניה באזור. מצב זה עלול להעמיד את הוועדה המקומית בפני שוקת שבורה אם תזכה בערעורה, וכן לגרום נזק לכלל הציבור. מנגד, כפי שנטען על-ידי הועדה המקומית, ככל שיגרם נזק למבקשת הרי שזהו נזק כספי הניתן לפיצוי (להשוואה ראו: עע"מ 8029/11 אלקטרה נדל"ן בע"מ נ' א.ר.י.-מ.א.י נכסים והשקעות בנדל"ן בע"מ (לא פורסם, 1.3.12)). 15. זאת ועוד, לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הערעור שבפני אינו משולל יסוד. בית המשפט קמא הורה לוועדה המקומית ליתן למבקשת היתר בניה למרות שסעד זה לא התבקש במסגרת העתירה ולמרות שהוועדה המקומית לא סיימה את הדיון בבקשה למתן היתר בניה על כל היבטיו. כפי שצוין לעיל, החלטת הוועדה המקומית בגינה הוגש הערר לא היתה החלטה סופית בבקשה שהגישה המבקשת למתן היתר בניה. די בכך כדי לקבוע כי הערעור אינו נטול יסוד, וזאת מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להוסיף ולדון בטענות שהועלו באשר לתוכניות השונות לגופן. 16. אשר על כן אני מקבלת את הבקשה ומורה על כך שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ 10727-10-11 יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור או עד למתן החלטה אחרת. המבקשת תשלם לוועדה המקומית ולוועדת הערר הוצאות בסך 2,500 שקל לכל אחת. בניההיתר בניה